אבל למה לא אמרתם שבסוף מגיעים לפתח תקוה?

בזמן האחרון אני מבצע ניסוי קצר בבני אדם. שאלת המחקר היא האם אדם יכול לקום כל בוקר בחמש, ועדיין להישאר טיפוס יצרני, סימפטי ועוד כהנה סופרלטיבים פוזיטיביים.

והיות שהתקשיתי למצוא אנשים שישתתפו במחקרון הזה (מה שמלמד שאנשים הם יותר אינטליגנטיים מכפי שאנחנו סבורים), אני נאלץ לשמש בו כנבדק המרכזי. לפיכך, אתמול, שבת בבוקר, חושך ל-11 באוגוסט שנת 2018 למניינם, הטלפון שלי מצלצל. כמו כל יום.

– “לא רוצה”, אני אומר לו.

– לא עונה.

טלפון. איך יענה?

וככה אני שוכב שמה במיטה החמה והנעימה שלי והופך בכוונות שלי לצאת לריצה, כי שבת בבוקר. והופך. והופך.

בסוף קמתי מהאינרציה של המחקרון. ואפילו נסעתי לפארק הירקון. פארק הירקון זה מקום טוב לנסוע אליו בשבת בבוקר, גם אם אתה לא בטוח שאתה רוצה לרוץ. כל מה שאתה צריך זה להסתכל על יתר הרצים, ואז כבר תחליט: אם אתה בעניין, אז כולם נראים נפלא. אם אתה לא בעניין, אז כולם נראים כאילו דרס אותם שופל.

ואני לא הייתי בעניין. אבל הגעתי כבר עד פה, אז כוס אומו. נתחיל ואולי נפסיק בעוד עשר דקות.

העניין עם השלוקר

כשקונים מכל מים לריצות ארוכות, צריך לראות שהוא נוח. שהוא יושב לך טוב על הגב, שאתה יכול לשלוף את הבקבוקים או את הקש בקלות, שזה לא שורט אותך, שזה לא כבד מדי. בקיצור, צריך לעשות עבודת שטח בחנות.

ולא רק זה, יש גם את העניין של המחיר, כי ברשת זה עולה פחות.

אז אתה הולך לחנות ובודק מידות, ובודק שהבקבוקים נשלפים בקלות ואפשר לשטוף אותם בלי בעיה, שזה לא שורט ושזה לא נופל. ואחרי שמצאת פונקט את מה שמתאים לך בעזרתו האדיבה של המוכר בחנות, אתה אומר לו תודה רבה וזין עליך, הולך להזמין את זה באמזון וחוסך 14 שקל.

מכיוון שיש פה כל כך הרבה עבודה, כל כך הרבה החלטות, כל כך הרבה אסטרטגיה וכל כך הרבה המתנה שיגיע כבר מסיאטל או מסין – כבר שלוש שנים אני הולך על הפתרון הקצר של הבעיה.

ולא קונה שלוקר.

הפארק, הפארק הטוב

פארק הירקון מלא ברזיות. אתה רוצה לשתות – יש לך ברזיה. אתה עומד להתייבש – יש לך ברזיה. אתה מת לנשנש משהו – יש לך ברזיה. אתה רוצה למות – יש לך ברזיה.

לא צריך שלוקר.

ירקון מזרח

אני אוהב לעשות את הדברים כמו שתמיד עשיתי אותם. אני קצת בן אדם, קצת סוס. תעזבו אותי מתוכניות חדשות, אפליקציות חדשות, אנשים חדשים, מוצרים חדשים. אני אוהב כמו תמיד.

וככה למשל, בפארק הירקון אתה חונה בחווייה האוליפית ורץ לים. אם רצים ארוך מגיעים עד חוף תל ברוך, אם רצים ממש ממש ארוך מגיעים עד הצוק. אם רצים עוד יותר ארוך מזה, מגיעים לאורתופד.

חיים פשוטים.

אבל אתמול, במסגרת הלא רוצה לקום ולא רוצה לרוץ, ממש לא התחשק לי לרוץ לצוק. אתה מגיע לחוף, מקבל רוח נגדית לפנים, השמש יוצאת עליך, נהיית לך זיעה של ים, אתה מקבל שפשפות של גולנצ’יק ומדמם מהפטמות. עזבו אותי באמא שלכם. היום אני רץ על ירקון מזרח. כמו יואל מוישה סלומון. קדמה בייבי, קדמה.

בסוף נעשה מזה סרט. נקרא לו “הדרך להוד השרון”

ויצאתי לדרך. אפילו מרחתי וזלין על חצי גוף בערך כדי להימנע משפשפות ודכדוך פוסט-ריצתי (עבד פצצה). נדבקתי לנחל ורצתי איתו. מזרחה, מזרחה, מזרחה.

התחיל אחלה. באמת. שלוש שנים בירקון ופעם ראשונה שאני מגיע לנעים של ירקון מזרח: צל טוב, קריר מסוים של ליד הנחל, פכפוך וכל זה, לחות של ג’ונגל ויאטנמי, מקומות חדשים, רמת החייל – ואחורי כל זה, שביל חום!

מאז שהייתי חי”רניק, כשאני יורד מהכביש ועולה על שביל חום או לבן, הרגליים שלי פוצחות בשיר. זה נעים, זה רך, זה לא כואב בברך, זה קרוב אצל האדמה והקדוש ברוך הוא. אני ושבילי כמו גרוזיה ושווילי.

אז אני רץ לי על החום הזה וליד הנחל. מזרחה מזרה מזרחה. עוד ועוד ועוד. “אם ארוץ שבעה-שמונה ק”מ לכיוון אחד, אני חוזר וסוגר עניין, וכמעט הכל על השביל. הברכיים שלי ינשקו אותי”.

אחרי שבעה וחצי ק”מ פגשתי אחד. הייתי נחמד ומנומס, אבל אז הוא הודיע לי שכאן זה שישה ק”מ מהדר יוסף. אצלי בשעון היה 7.5. אמרתי לו שלא בדיוק, ושאולי לא יצאנו מאותו מקום, אבל הוא התעקש. “רצת שישה ק”מ!” מכירים את האנשים שצודקים תמיד? איזה בעסה זה ליפול על אחד אחרי שבעה וחצי ק”מ.

ככה זה. שבילים חומים או לא שבילים חומים, אם תרוץ מספיק זמן מזרחה – בסוף תמצא את עצמך בפתח תקוה. אין עצה ואין תבונה ואין תרופה נגד זה.

אז הסתובבתי וחזרתי. גם כי נזכרתי כי אין לי מים. סיפרתי לכם שאני רץ בלי שלוקר?

מה לעשות כשקמים מוקדם מדי

העניין עם פארק הירקון וברזיות לא עובד מי יודע מה כשרצים מזרחה. אתה צמא? אין ברזיה. אתה מת מצמא? אין ברזיה. אתה הוזה מחשבות לא קוהרנטיות על מים ודיסטופיה מד מקסית?

אין ברזיה.

המאמן שאני עובד איתו בימים האחרונים סיפר לי שאף אחד אף פעם לא התייבש אצלו. אתמול הייתי סנטימטרים מלשבור לו את הסטטיסטיקה. 10 או 11 ק”מ לתוך הבוקר, קלטתי שאני יורד לשבע וחצי דקות לק”מ ולמפלס ים המלח. למזלי, שני רוכבי אופניים נדיבים הצילו אותי, אחרת הייתי כותב את הטקסט מתוך קופסה של פירות יבשים. ממש ממש יבשים.

אבל בסוף חזרתי הפארקה והגעתי לברזיה. וחשבתי שנגיע ל-15-16 ק”מ ואחר כך נראה. אז הגעתי והמשכתי עוד טיפה. עד שמצאתי את עצמי קצת מת באוטו ואז קצת מת בבית.

אספרסו, חשבתי לעצמי. מה שאני צריך עכשיו זה אספרסו. כדי להתעורר, להתחיל את היום. אז שתיתי אחד. ונכנסתי להתקלח ונשכבתי לנוח במיטה. רק טיפ-טיפה.

שלוש שעות אחר כך התעוררתי.

הו. 12 וחצי בצהריים! הנה שעה לגיטימית להתעורר בשבת.

רגע, אבל מה היעד שלך? לישון. היעד שלי הוא לישון.

תגובות

הגיבו

Top