אוצר מילים ועוני קוגניטיבי - כתיבה אפקטיבית

הבלוג של כתיבה אפקטיבית

אוצר מילים ועוני קוגניטיבי

"אל תהיה שיפוטי לגבי אוצר המילים של אנשים, אל תהיה שיפוטי לגבי אומר המילים של אנשים, אל תהיה שיפוטי לגבי אוצר המילים של אנשים".

(אני, בעיקר בין השנים 1976 ל-2018, רק 94 אחוז מהזמן. 95 אחוז גג.)

מצד אחד  

אני יכול לכתוב פוסט יומי על מילים וביטויים שמוציאים אותי מדעתי ("תגיד עוד פעם אחת לדייק את זה ואני מדייק לך כזאת בעיטה מדויקת לישבן, בדיוק כשאתה באמצע הבדיוק"). יש לי פוסטים כאלה מעכשיו עד אמצע 2091. וממילא, כשאגמור להתעצבן על העברית המדוברת של הישראלי הסביר, אם אי פעם אגמור, אעבור להתרגז על טעויות באנגלית. אתם יכולים לסמוך עלי.

אבל אני משתדל לא לכתוב את הטרוניות האלו. בטח לא בעמוד המקצועי או בקבוצה. יש דברים כל כך הרבה יותר מעניינים להתעסק בהם בכל הנוגע לכתיבה. ויש גם כל כך הרבה רוטנים מקצועיים. חוץ מזה, אם אני רוצה לרטון, יש לי המון נושאים אחרים: פוליטיקה וביטחון וכסף והילדים. הו, הילדים, דונט גט מי סטארטד אפילו.

ותמיד יש לי לנגד עיני את הטיפוסים האלה מלהעיף את הי' מפועל בעתיד בגוף ראשון, שמעלים ביקורת יומית על טקסטים מנוקדים. "תקשיבו, לאנשים אין בושה. סגול במקום צירה!" זה לגמרי מסוג המשפטים שאתם יכולים למצוא שם. וגם "חטף-פתח במקום קמץ! אני משתגעת! מילא אם היא היתה כותבת פתח, שזו סתם בורות, אבל חטף פתח!! לאן עוד נידרדר מפה!!" (סימני הקריאה במקור. צ.ב) (וממילא, אי אפשר לצפות לכתיבה סבירה בקבוצה עם שם מזעזע כל כך. זה כאילו שהרגישות ללשון באה על חשבון קופירייטינג).

כלומר, צריך קצת מודעות עצמית. כשאתה מנג'ס על העברית של אנשים, ציבור מסוים תמיד יניח (בצדק מסוים) שאין לך חיים.

וגם, צריך לומר שהשפה היא ממזרה גדולה, ויש לה נטייה לאמץ חידושים בקצב שהבת שלי מאמצת חתולים. ואתמול, כששמעתי שדר רדיו בן קרוב לשבעים "זה אחד השירים", או "אחד היפים", נזכרתי איך הייתי יוצא מדעתי כששמעתי צירופים כאלה לפני כמה שנים.

לסיום: אנשים מדברים. אין מה להתרגש מזה.

מצד שני

לאוצר מילים מוגבל ויכולת ורבלית דלה יש מחירים. ואלה לא מחירים קלים.

הבעיה ב"בא לי", למשל, היא הביטול של "אני רוצה" ו"אני מקווה" ו"אני שואף" ו"אני מתאווה" ו"אני חושק" ו"אני מייחל" ו"מתחשק לי" ועוד כמה. ואז "בא לי במבה" דר בכפיפה אחת עם "בא לי שתאהבי אותי" "בא לי סובארו" ו"בא לי שיהיה שלום".

כלומר, הכל מרודד, שטוח, ללא פערים של ממש בכמה אתם רוצים, או כמה זה חשוב לכם, או אפילו כמה זה בדמכם. וזו דוגמה קטנה. מהמם היא דוגמה דומה. הכל מהמם. כבר אין "נחמד" או "יפה", "חמוד", "משגע", "עוצר נשימה", "לא רע".

הכל. הכל מהמם.

ויש גם רגשות. כשאין אוצר מילים, אז בטווח שבין אוהב ושונא כבר אין מחבב, מסוקרן, מעוניין, נמשך. אין "מיואש מ", או "מותש מ" או אפילו "נמאס מ". אם אין את המילים האלה אז קשה מאוד לתאר התחושות האלה, ועולה השאלה: אם אתה לא יכול לקרוא לזה בשם, האם אתה יכול להבין שאתה חש את זה? האם אתה בכלל יכול להרגיש את זה?

וזו בעיני הבעיה הבאמת קשה של אוצר מילים דל: היא כופה על הבעלים שלה הווייה דלה מאוד וגשמית מאוד. טווחים שלמים של רגשות ותארים וניואנסים זרים לו לחלוטין. אולי הוא בכלל לא יודע עליהם. וזה ממש ממש לא מהמם. לא בא לי טוב. בכלל לא בא לי טוב.

מקווה שדייקתי את זה.

#סליחה

היי, רוצים לקבל ממני תכנים נוספים?

מלאו פרטים כאן!