ברוס ספרינגסטין בברודוויי

הבלוג של כתיבה אפקטיבית

ברוס ספרינגסטין בברודוויי, 13.12.2018

(אם אתם שואלים את עצמכם מה הפוסט על ברוס ספרינגסטין בברודוויי עושה פה באתר על כתיבה, אז שכחתם שהסברתי כבר: החיים הם שיעור כתיבה. חוץ מזה, זה הבלוג שלי. וככה מתחשק לי.)

אני מסיע את הבת שלי ממקום למקום. גם את אח שלה אני מסיע. גם את אחותה. אבל בעיקר אותה. מסיע אותה, נוסע אליה. זה כבר כמעט כל יום שאני בדרך איתה או אליה. הרבה עבודה. כנראה העבודה שאני הכי אוהב.

וגם הרבה זמן כל הנסיעות האלה. זמן שכבר לא הולך לאיבוד. בדרך אליה וממנה שמעתי בזמן האחרון את פלאנרי אוקונור וקורמק מקארתי וג'וזף סטיינבק. הדרך למיה היא קצת הדרך לאמריקה. ובכלל, אני מגלה שהגיל המוזר הזה שאני נמצא בו הוא גיל הרבה יותר עסוק מקודמיו. לכאורה, הילדים הם כבר הרבה פחות עבודה, אבל יש כל כך הרבה להספיק: עבודה ומשפחה וספרים וספורט וחברים וחוץ לארץ. ולכתוב. גם הלכתוב לוקח את הזמן שלו.

בדרך חזרה מהמקום שאליו לקחתי את מיה אני לא שומע את המינגוויי. במקום זה בחרתי פלייליסט של אנני לנוקס. התחשק לי קודם משהו מאוד מאוד ספציפי שלה לערב שבת. לא הסתייע. אז הנה, עכשיו יש לי רגע. ובמקום השיר המאוד מסוים שרציתי לשמוע, מתנגן משהו ששכחתי. שכחתי שאני מכיר. שכחתי שאני שאוהב. שכחתי איך שהסי פארט מבכה אותי כל פעם מחדש. סאקר כזה של מוזיקה שאני. שכחתי. כל כך הרבה זמן אני מקדיש לספרים, שהמוזיקה קצת נשארת מאחור.

אבל הרומן בן המון המון השנים שלי עם אנני לנוקס דווקא מזכיר לי. מזכיר לי חזרה הביתה ביום שישי, ישר אליה ואל קייט בוש ואל דייויד בואי, שיקראו אותי מהטירוף של לבנון ורמאללה ועזה, של אנשים עדינים וצעירים בתפקיד גס ועתיק, חיים בסרט. ואני קורא לספייס אודיטי ול-wuthering heights ול-Something so right בביצוע של אנני לנוקס שיקראו לי מהסרט.

שיזכירו לי מי אני.

החיים שלנו הם רצף של רגעים בלתי נשכחים שנשכחו. והם נאבקים בזמן ובשכחה ובאטרקציה וזה בזה כדי להשאיר משהו מעצמם. ונכשלים, ואפילו כשהם שבים לרגע ומבצבצים, מזומנים מן האין, שואפים מעט חמצן נשכח וחושבים לרגע אחד שהנה הנה, מובטחים להם סוף סוף חיי נצח קצרים, אז הטלפון שב ומצלצל או שנהג חותך אותך, או שילד קורא "אבא", או שהגעת הביתה – והזיכרון המת שב ומומת.

סיבת המוות: החיים עצמם.

כל כך לא ידעתי מה לומר על מה שראיתי בברודוויי לפני שמונה ימים, שהנה מוטלים הרגעים שבהם הייתי שם, מפרפרים נשימות אחרונות. אולי אצליח להחיות כמה מהם. או כמה מהרגשות שהתעוררו בי. אולי. לא מבטיח דבר. לפחות אנסה.

מוזיקה

מוזיקה היא סיפורים יפים ורגעים שמחים ועצובים. אישיים, זוגיים, אחרים. "אולי את שוב רוצה להצטרף לאיזו כת או מועדון לאנשים עם בעיות ולנשים מוכות גורל" לנצח יעיר בי שמירה עם יאיר פלח באבן גבול 126, במקום שאליו יגיעו שלושה מחבלים רק שבועיים אחר כך. רק כדי למות שם. Starman של דייויד בואי יזכיר לנצח את הפעם הראשונה שממש *שמעתי* אותו, בפאב הפרצופים בנתניה עם טל וארז.

ובילי ג'ין תמיד יזכיר לי נסיעה בלילה, בחושך, מראשון לציון לאבא בשיקום א' בתל השומר. הרגליים של מייקל ג'קסון והאין רגליים של אבא שלי.

הרגע הזה שבו שמעתי Thunder Road בפעם הראשונה ב-2003 גם הוא סיפור שאני מספר הרבה. מפוחית ופסנתר בהונדה סיוויק בצבע שמפניה. מזל שחיכיתי עד גיל 32 כדי לשמוע את זה בפעם הראשונה. אם הייתי ממשיך את ההתלהבות מדנסינג אין דה דארק ב-84, לא היה לי זמן בשביל קייט בוש. ואנני לנוקס. ודייויד בואי.

נו, We ain't that young anymore, שמעתי והסכמתי. בגיל 32. לך תסביר לבן 32 שהוא עדיין בן 20. ועוד כשהוא מרגיש זקן וחכם כל כך, עם הונדה סיוויק בצבע שמפניה. ושני ילדים. הוא עוד יסיע אותם הרבה, את הילדים האלה.

15 שנה אחר כך, ברוס ואני עדיין ביחד. הוא קצת ילדותי השנייה, קצת זוגתי השנייה, קצת אבי השני. ובכל הרשימות שלי הוא במקום הראשון, הרבה הרבה לפני כל היתר. מתחשק לי לכתוב שזה טיבן של אהבות מאוחרות, כי זה משפט נהדר, אבל האמת היא שאני לא יודע מה טיבן של אהבות מאוחרות. אני מכיר רק את טיבה של האהבה המאוחרת הזו.  

את מה שראיתי בברודוויי ביום הולדתי ה-47 אתם יכולים לראות בעצמכם בנטפליקס. אבל את מה שהרגשתי שם הרגשתי רק אני. והנה לכם הממזרות הגדולה של המוזיקה, מחיית הרגעים הגדולה, הפתיינית הבלתי מושגת, החטטנית הנצחית בלא מודע: אנחנו יכולים לשמוע ולראות את אותו הדבר בדיוק, אבל את מה שאני הרגשתי בברודוויי ביום הולדתי ה-47 איש לא הרגיש. איש לא ירגיש. כל אחד ומה שהוא מקבל. איש איש לפי יכולתו. איש איש לפי צרכיו.

הנה ברוס ואשתו. גם אשתי היתה. פעם ראשונה שלה. הלכה יום לפני כי אי אפשר היה למצוא כרטיסים ביחד. וגם על זה תודה גדולה. לקחת את בת הזוג שלך למקדש הפרטי שלך זה אושר קטן גדול. היא גם זו שצילמה את כל התמונות. גם בזה היא (הרבה) יותר טובה ממני.

יתום

אשרי, יתום אני, אבל כמה עבודה זאת היתה להתייתם. אני בוכה כשברוס שר. זה תמיד היה ככה. כשהוא מדבר, מנגד, אני נזכר. כשהוא מדבר על אבא אני נזכר באבא. כשהוא מדבר על מחלות נפש אני נזכר באמא. ואבא. כשהוא מדבר על רון קוביק שאיבד את רגליו במלחמה…

אה, נו. הבנתם לבד.

באבא ארך רגליים חוזר מהצבא בשבתות ואז שב ונעלם לשבועות ארוכים ארוכים, בריח של הרגליים שלו כשחזר מלבנון – הריח המחריד ביותר שהרחתי מימי. בריח של החדר שלו בבית החולים כששוב חזר מלבנון, הפעם במסוק פינוי, באבא ששוכח אותי בגשם בבאר שבע ואצל חברים בראשון לציון, באבא שמסביר לי את הקשר בין ריבית לתשואה, באבא עם העיניים הטובות-טובות והמבט המתרחק-מתרחק, אבא שמבטיח לא להיות פה בגיל 60, ואתה יודע שהוא יקיים.

ואת עצמי אני זוכר גם כן, נשלף מכיתה ד' בפעם האחרונה. שנה אחת, שלושה בתים, שלושה בתי ספר ורימון אחד בין הרגליים. "אבא של צפריר נפצע במלחמה". מה אגיד לכם, ספק אם היו לי בחיי הצלחות גדולות יותר מההצלחה של הבוקר ההוא. יציאה יותר דרמטית מזו עוד לא הצלחתי לנפק, ואני מנסה כבר יותר מ-35 שנה.

אבל להיות בן של פצוע צה"ל זה השג חד פעמי.

ובכלל, החיים עם אבא בלי רגליים הם כמו חיים עם השג. מרגע שהישגת משהו, הוא פשוט שם. וגם אם היתה לו משמעות אדירה מלכתחילה, אתה הרי אדם שמתקדם. וההשג שלך נשאר שם מאחור, והופך להיות חלק ממך. בלי חצוצרות ובלי טקס בישבן. זה מה יש. מדליה ישנה, מאובקת. זה קצת כמו הספר ההוא שכתבת פעם.

פעם היצלתי ילד טובע. הייתם צריכים להיות שם. הכל קרה בסלואו מושן: אני והחברה שלי שצועדים החוצה מהבריכה, האבא שזועק מהקצה השני, המבט השואל בעיניים שלי שאוסף אליו את הילד שצף על בטנו ארבעה או חמישה מטרים ממני, הקפיצה הטקסית למים, בחור צעיר בחולצה, מכנסיים ואול סטאר, צולל מתחת לילד ומניף אותו – הידיים המושטות של המצילה, ההקלה בעיני האב ששומע את בנו פורץ בבכי, המים בתוך האול סטאר.

קלאק קלאק, קלאק קלאק. מזל שאוגוסט והן יתייבשו עד הבית.

יה וואראדי, איזה רגע! ועכשיו? עכשיו הוא נקודה בזמן, נאבקת על מקומה, תכף תשוב ותישכח. קרה, היה, נגמר. כמו הרגליים של אבא.

מה שנשאר הוא הבן של האבא בלי הרגליים. הבן שמכין קפה, שוטף כלים, מקפל כביסה, שוטף את הבית, מנקה אבק, עושה קניות, אוסף את החרא של הכלבות. הרבה עבודה, להיות הבן של הגיבור שלך. פאקינג סינדרלה עם שיניים עקומות, רגליים ארוכות ותספורת אייטיז מזעזעת.

וכמו תמיד, ויותר מתמיד, משהו פוקע ונשבר כשהוא שר על הבית של אבי, ועל כך שהאיש שקראו לו כך כבר אינו גר שם.

קראו לו גבי. אני כותב. שלא יישכח.

ואמא. אמא שלי היתה חוגגת 69 יחד איתי ממש, ב-13 בדצמבר, לפני שבוע אחד ויום אחד. במקום זה חגגתי לראשונה בלעדיה. לא תאמינו איזה שקט.

אמא שלי, הו אמא. איזה החמצה! איזו טרגדיה. 68 שנה ותשעה חודשים של פוטנציאל לא ממומש. כמה פוטנציאל. ובמקום זה? במקום זה צער וכאב ואכזריות ופדיחה. אמא שלי לימדה אותי מה זה אהבה וגם לימדה אותי מה זה לא אהבה. בזכותה אני מהלך בעולם ויודע שאני נהדר. בגללה אני מהלך בעולם ושומר מרחק. רק אל תאהבו אותי יותר מדי. לא עוד פעם בבקשה. היה לי מספיק מהחרא הזה.

כשברוס מדבר על הורים, על ילדות, על חיים עם, על חיים בלי, אני חושב לעצמי מה קורה כשהגיבור שלך מחליט לקום בוקר אחד ולדפוק לעצמו כדור בראש. ומה קורה כשהגיבורה שלך קמה עשרת אלפים בקרים, ומתאבדת כל בוקר מחדש.

אה, נו. אתם מבינים למה אני מעדיף שהוא ישיר ולא ידבר?

ברוס ספרינגסטין בברודוויי

אני יושב שם, חמש או שש שורות מהבמה. הדמעות שלי בהיכון. מסתדרות יפה כדי להישפך בעת קריאה. כל מה שהן צריכות זה אצבע ומיתר, והיתר כבר באוטומט. כבר שנה וחצי מאז שהכריזו על המופע הזה. ברוס ספרינגסטין בברודוויי. כבר 250 פעם הוא עלה לבמה. 200 אלף איש כבר ראו אותו.

ואני? אפילו לחלום לבוא לפה לא העזתי. יותר מדי. יותר מדי מרחק מהמשפחה, יותר מדי זמן, יותר מדי כסף. מספיק טחנתי את המשפחה שלי בעשור אחרון עם טור ועוד טור ועוד טור. הפעם אתאפק, חשבתי לעצמי. והתאפקתי.

עד השבוע האחרון.

ומה שיש לי שם, במרחק עשרה מטרים מהגיבור שלי, מהגיטרה, מהפסנתר, הוא רק הכרת תודה. באלוהים, צפריר, אני חושב לעצמי, אתה חתיכת ממזר בר מזל.

רק ברוס, רוגטקה וחצי קילו C4

ברוס מדבר על עצמו. יש לנו צורך מופלא לדבר על עצמנו. אני שב ומוכיח את תלמידי, ומבקש מהם לדבר פחות על עצמם ויותר על לקוחותיהם. מסתבר שכשאתה ברוס ספרינגסטין אתה יכול לדבר על עצמך. הקהל כבר יחשוב על עצמו לבד.

מה שכן, ליד הכנות, ליד הפתיחות, ליד הסיפור האינטימי, רק הוא ואני וסלון הבית, ופח זיתים ומסרק ושיריון של ארמדיל לנגן עליהם, ליד כל אלה מתגנב ההומור. או בעצם, יש לומר, בא ההומור ובולם את הקרבה. עוצר את האינטימיות. הייתי יכול לספר לכם על כאב אמיתי, אבל הנה בדיחה. הייתי יכול לתת לכם הצצה על הבשר החי, המדמם, אבל תשמעו קטע.

ואני, אני יודע משהו על כתיבה. ותנו לי להגיד לכם משהו: הוא לא סיפר הכל. משהו הוא השאיר בבטן, על הרצפה. והמשהו הזה, אני חושד, הוא כאב שמעולם לא חלף לגמרי, צלקת שעודה מזכירה הדים של פצע. פצע שעדיין נפתח לפעמים.

הבמה מחכה לברוס. רק זיפו, מצלמת פולרויד וכלב מפוחלץ. (את התמונה הזו צילמתי אני. בגלל זה לא רואים שום דבר.)

שי

שי אומר שתמיד היה לי משהו עם האמריקנה. ואם שי אומר הוא בטח יודע, כי מעטים מכירים אותי טוב משי ומעטים עוד יותר מבינים אותי טוב ממנו.

שי גר באמריקה כבר 15 שנה. כשהוא בא לארץ כולם נלחמים עליו. כל אחד חוטף, קוטף, קורע לו שי. ויש לו גם יעל ושתי בנות. וגם אמא ואבא ואח. קשה המלחמה על שי כשהוא מגיע לפה. הרבה פעמים אני מוותר מראש.

ואני זוכר שזה תמיד היה ככה. תמיד היו חוטפים וקוטפים וקורעים ממנו. גם כשהיה כאן. גם כשהיה לבד ועיתותיו בידיו. תמיד חטיף וקטיף וקריע. שי הוא כזה שכל אחד רוצה מעט ממנו, והמעט הזה, אף פעם אין בו די.

אנחנו מתמקמים 750 מטר משי ויעל, ובכל רגע שהוא לא עובד ואני לא נרדם בעמידה, אנחנו סוגרים קצת פערים. ואני מתלווה אליו לקבוצה שלו, שבה הוא מלמד קטעים של הגות יהודית. תמיד היה לנו טעם שונה בספרים. הוא איש של צ'ולנט, אני של קצפת.

(ותסלחו לי בבקשה, אבל הבדיחה הזאת בשבילו:) רק היוסופים שלנו אותו דבר.

שמעתי על הקבוצה הזו מזמן, ושמחתי נורא על ההזדמנות להיות שם פעם, לשמוע אותו מדבר על לוינס שלו, ועל כך שהבריאה מצויה בשיח בין תלמיד למורהו, בין איש לרעהו. ואני מסכים איתו באנגלית רצוצה ולא אומר לו שהנה אני רואה אותה את הבריאה, כאן, עכשיו, בדירה יפה בפארק סלופ, בינינו.

"תמיד היה לך משהו עם האמריקנה," שי אומר. וכנראה הוא יודע.

אני מוצא את עצמי נוסע רחוק רחוק בשירים של ברוס ב-rattlesnake speedway in the Utah desert וב-born to run. רחוק רחוק לחוות והעיירות הדרומיות של פלאנרי אוקונור. לאלבמה של הארפר לי. לדרך העקובה מדם מערבה של קורמק מקארתי. מצחיק שלא קראתי אותם אף פעם, אבל תמיד הרגשתי אותם מגרדים מתחת לעור. נשארתי עם האמריקנה הסמי-אינטלקטואלית של ניו המפשייר וג'ון אירווינג. הכי רחוק שהלכתי היה אייווה, אבל בינינו, אייווה של אירווינג היא לא בדיוק האיווה של הגרייט דיפרשן.

הרגע הכי שלי בהופעה הוא The Ghost of Tom Joad, גם כי אני כבר יודע ש-The Highway is alive tonight הוא Highway 66 שהיה עובר באוקלהומה, ניו מקסיקו ואריזונה בדרך לבייקרספילד, קליפורניה. גם כי שמעתי את טום ג'ואד אומר את המילים האלה לאימו. וגם כי אמריקה באוויר, בגלי הקול של השיר הזה.

האוויר מתמלא באבק שממית את שדות התירס של אוקלהומה, במדבריות ובפסגות של ניו מקסיקו, בגשם הזלעפות שמצמיח את מטעי השזיפים של קליפורניה. האוויר מתמלא במסעות האמריקנים מערבה, בבאפאלו הניצודים במיליונים, באובדן הזהות המוחלט של השבטים המקומיים, באכזריות התנ"כית של כובשים ונכבשים, צפוניים ודרומיים, אמריקנים, אינדיאנים ומקסיקנים, ברוע האמריקני, בגסות הקפיטליסטית, הדורסנית, הדתית, ברחמים ובעזרה של אדם פשוט לרעהו, ביופי, לעזאזל, כמה יופי, במרחקים, באפשרות שבמקום אחר יהיה טוב יותר. במציאות שכנראה יישאר חרא.

בחומרים שמהם עשויה אמריקה. בחומרים שמהם עשוי ברוס ספרינגסטין.

שי אומר שתמיד היה לי משהו עם האמריקנה. וזה אולי קצת נכון וקצת רומנטי, כי ספיידרמן ומייקל ג'ורדן ופרוטזות לאבא במנהטן ולונג איילנד, כי ג'ון אירווינג וטום וויטס ואדי ודר.

אבל אני חושב שיש לי משהו עם האמריקנה בערך 15 שנה. אולי זה בגלל ברוס. אבל כנראה שזה פשוט בגלל ששי שם באמריקה.

ולא פה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תכתוב תרוויח - צפריר בשן

למה רק אחד אם אפשר שניים?

לרגל השקת הספר החדש תכתוב תרוויח, שני הספרים ביחד במחיר של 149 ש"ח בלבד, כולל דמי משלוח.

הזמינו מהר לפני שייגמר (: