גבול ההשפעה

הבלוג של כתיבה אפקטיבית

גבול ההשפעה

בסוף של כביש 6, שמה למעלה בפאתי דמשק, רגע לפני שאתה מגיע ליקנעם, אפשר לרמות את הפקק. ולא, לא הייתי יודע את הפרט הזה אם ווייז לא היתה מספרת לי שאפשר לטוס ב-44 קמ"ש בשדרות יצחק רבין וככה להערים על כביש 6 ששובר לתוך הפקק של יקנעם.

לא פניתי. הנה בעיה של אנשים שמכירים את הארץ: הם מפעילים את ווייז ולא מקשיבים. וככה, במקום לטוס על יצחק רבין ב-44 קמ"ש, זחלתי לתוך הפקק של יקנעם. 3 קמ"ש.

לא מגיע

אני מסתכל הווייז, הוא מסתכל עלי, אני לא מחשב מסלול, הוא כן, ואחרי איזה דקה של חשיבה יוצאת ממנו בת קול ואומרת לי: תגיע ליעד ב-15:05.

היעד הוא מפעל בנצרת עלית. ויש לי שם הרצאה. בשלוש.

ואני, אני בן אדם שמקדים. יש פגישה בשתיים? אני מגיע בעשרה לשתיים. יש הרצאה בשלוש? אני גם כן מגיע בעשרה לשתיים. ולא במקרה אני ככה. כי כשאני מאחר, אני נלחץ. ונלחץ. ונלחץ. כמו בלון: עצבני, אדמדם, מתוח, אגרסיבי. לא נעים באופן כללי. מזכיר לכם: שלושה קמ"ש. הרצאה בעוד 20 דקות, והאיחור כבר ידוע מראש.

אז התחממתי. והתחממתי. והתחממתי. והתחלתי להזיע. בכפות הידיים, בכפות הרגליים. בשערות על השיניים. ובאו לי רעידות לא רצוניות של קריזה וכל חיי רצו לנגד עיני. בשחור לבן. עם עודף משקל.

ולא היתה ברירה. כלומר, יכולתי לצפצף, אבל נותר בי איזשהו בדל של קוגניציה. אז נשמתי במקום. והבנתי שלא רק שאני הולך לאחר, אני גם לא יכול לעשות שום דבר בנדון.

ספרינגסטין מציל את סחבק

וכמו שאני משחרר, מתחיל לי שיר של ברוס ספרינגסטין סולו בלי הלהקה ועושה לי מסאז' של נעים ברקות.

ולפתע הכל רגוע ושקט ולא בידי.

יש לנו כל כך הרבה אחריות בחיים האלה. כל כך הרבה משימות. כל כך הרבה אנשים וארגונים לתת להם מענה. כל כך הרבה ציפיות של אנשים אחרים להגשים, ועוד יותר גרוע מזה – ציפיות שלנו מעצמנו. כדאי לזכור מתי הדברים לא בידיים שלנו: אחרי שהגשנו מכרז. אחרי ששלחנו ילד לבית הספר. לפני שאנחנו נכנסים לפגישה ואין לנו מושג איך הצד השני יגיע.

ברגעים האלה, גבול ההשפעה שלך הוא אתה. כל מה שאפשר לעשות הוא להיות טוב לעצמך. כל היתר יהיה בסדר. אולי. הלוואי.

שבוע טוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

היי, רוצים לקבל ממני תכנים נוספים?

מלאו פרטים כאן!