רגעי סבל ומילות זבל

אני רוצה לדבר על עצמי. אתה רוצה לשמוע על עצמך. זה הקונפליקט הבסיסי ביותר בשיווק. זה גם הפער הבסיסי ביותר ביחסים בין בני אדם. ה”ואהבת לרעך כמוך” הזה, זה לא סתם משפט. הוא מבטא יכולת לגשר את מה שהוא כמעט בלתי גשיר – את הדילוג על ההתנהגות האנושית הראשונית שלנו.

ואולי זה לא כזה קשה. אנחנו הרי לא קופצים על כל מי שמוצא חן בעינינו – למרות שזו התנהגות טבעית. אנחנו גם לא תמיד צועקים על אדם שאנחנו לא סובלים אותו – גם אם הוא בא לנו ממש גרוע. יש לנו פילטרים התנהגותיים.

ברגעים שבהם קשה לנו, שבהם אנחנו נשטפים בעצב עמוק או בזעם מוחלט – רבים מאיתנו מאבדים את הפילטרים האלה. אנשים חוזרים לעשן כשהם מאבדים אדם יקר. היה להם פילטר שהגדיר שעישון זה רע, אבל הם הוכו ביגון ושברו אותו. ברגעים של אבל, של חרדה (ולהבדיל: של שמחה מוחלטת) – יוצא מאיתנו משהו ראשוני ואחר.

וצריך להגיד, הרבה פעמים הראשוני והאחר שלנו הוא לא משהו: הוא זועם, הוא גס, הוא מיזוגן, הוא גזען.

והיום, כשקורה דבר נורא וכולם כולם רוצים להביא את שעל ליבם, הזירה הציבורית הופכת למפגש של עשרות אלפי בלתי מפולטרים, מאות אלפים. מיליונים.

מי הגהינום של הזולת?

טיפ כתיבה קטן: אל תחשבו רק על מה שיש לכם להגיד. תחשבו גם על מה שהאחר יכול לשמוע עכשיו. להיות צודק זו חוכמה קטנה מאוד. כולנו צודקים כל הזמן. אבל לשים לב לזולת ולתחושות שלו הרבה יותר קשה. הזולת הרי חושב אחרת. לזולת הרי יש סט שלם של אמונות ותחושות ודעות שהוא שונה לחלוטין משלנו.

אומרים שהגהינום הוא הזולת. אבל מי הגהינום של הזולת?

הזולת אבל וכואב וכועס ורותח. כמונו. והנה לכם ענף משותף להיאחז בו. ולא, אין לי פתרון. אני לא יודע אם צריך לשתוק או לצעוק, להתאפק או לשפוך הכל, להתכנס או להתעמת. אני כן יודע שלא כולם אויבים, ולא צריך לתת לאינסטינקטים קמאיים לגרום לנו להתנהג כאילו הם כן.

(ואבא שלי היה אומר לי: תסתום את הפה, צפריר. תסתום את הפה. עדיף שתשתוק ואנשים יחשבו שאתה אידיוט מאשר שתפתח את הפה ותוכיח להם שהם צודקים.)

 

תגובות

הגיבו

Top