העניין עם דחיינות

הבלוג של כתיבה אפקטיבית

קשה קשה קשה

החיים הם עניין מייגע. זה נכון כמעט עבור כולם. תסתכלו על ילד בן ארבע מתעורר: בדרך כלל זה פשוט לא מתאים לו. ואחר כך, בגיל 14 – זה מתאים להם עוד פחות. למי יש חשק לעוד יום של מאבק על סטטוס חברתי והתמודדות עם מורים שכל מה שהם רוצים זה לגמור את היום?

ולחשוב שאחר כך אתה מבלה חיים שלמים בלהתגעגע לגיל 14. ו-16. ו-25. כאילו היה בהם עוד משהו חוץ מבלבול, חששות, חוסר ביטחון ועור מתוח. וברכיים מתפקדות. ברכיים מתפקדות, הו! באמת היה נחמד.

וכמובן, זה רק מידרדר ככל שאתה מתבגר, כי אחריות וילדים ועבודה ופרנסה ופנסיה והורים זקנים וכל זה. ולעצמאים, הטיפוסים האלה שיכולים להישאר במיטה, לקחת יום חופש בשביל הנשמה, להיות רגע עם עצמם – להם זה אפילו יותר קשה. אנשים מדברים כל הזמן על דחיינות, אבל תכלס, מה אנחנו דוחים? עבודה. דברים שאנחנו לא רוצים לעשות. וכל הזמן כל הזמן כל הזמן אנחנו צריכים לעשות אותם.

הפוסט הזה, כמו שאתם רואים אותו ככה כתוב יפה ומתוקתק עם לא יותר מארבע-חמש שגיאות הגהה? מאתמול בצהריים אני לא כותב אותו. כן כן, כבר 24 שעות אני מבלה בלא לכתוב את הפוסט הזה. נכון, עשיתי כמה דברים מועילים בדרך, אבל הכל היה כדי לא לכתוב את הפוסט הזה.

שמש ובנות יפות בשדרה

השבוע, החבר הכי טוב שלי בארץ. אז הוא עבר פה בשכונה לפני כמה ימים, ואני ירדתי מבניין המשרדים לשדרה הירוקה, והתהלכתי איתו ועם הבנות הנחמדות שלו ככה בצהרי יום חרפי חמים ונעים. והטלפון שלי צלצל וצלצל, לא מבין שאני מבלה עכשיו זמן איכות עם החבר שלי מאמריקה. פעמיים בשנה יש לי את זה. שתוק טלפון, שתוק.

"כבר חוזר אלייך", אמרתי לעוד מישהי וניתקתי, והמשכתי: "קשים, החיים האלה קשים". ככה אמרתי לחבר שלי, שי, בשמש החורפית החמימה.

(בתשעים אחוז מהמקרים בן אדם לא קולט את האירוניה בסיטואציה. גם אני לא קלטתי.)

– "כן," הוא אמר לי. "בזמן האחרון אני יותר מתחבר לקונספט של אצולה. נראה לי הרבה יותר נוח. הרבה פחות דחיינות."

– "וואלה. אתמול היה טוב ויהיה גם מחר."

– "כן, כזה," הוא אמר. "רק בלי הלחן של שלמה ארצי".

אל תאכלו לעצמכם את הראש בגלל דחיינות. בטח, תשתמשו בכל הטקטיקות האלה של הניהול זמן והניהול משימות ותתחילו קטן ותמשיכו, ורק כותב משפט – והופה חצי פוסט מאחורינו. אל תיכנעו. ברור. להיכנע אי אפשר.

אבל גם אל תאכלו לעצמכם את הראש. אנחנו דוחים כי נורא נורא קשה להישאר כל הזמן על הפסים. נורא קשה ליזום עוד ועוד וליצור עוד ועוד ולמכור עוד ועוד ולכתוב ולכתוב ולכתוב. צריך להכיר בזה איזה פעם-פעמיים ביום. ככה גם תרוויחו גאווה ותחושת הצלחה וערך כשתתמודדו בפועל עם המשימות שלכם.

כמו שאני עכשיו, כשהפוסט הזה מאחורי.

(עשר דקות הפסקה ואני חוזר לערוך.)

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

היי, רוצים לקבל ממני תכנים נוספים?

מלאו פרטים כאן!