ואריאציות על קיבה

אחרי 15 ק”מ של ריצת  שטח בצפון רמת הגולן בטמפרטורה ממוצעת של עשרים מעלות והתלבטות האם אני בגן עדן או בגיהנום, נפל לי האסימון: רמת הגולן היא לא מקום, לא שטח כבוש, לא אלפים לבנטיניים.

רמת הגולן היא וריאציות על חרא של פרות. אתה יכול לקבל אותו על הכביש או על השביל, על הסלע או העפר, בירידות ובעליות, בפאתי היישוב או במרכזו, אתה יכול לקבל אותו בגדול או בעצום, בצפוף או במרווח, ביבש או במהביל.

אבל בכל מקום שתביטו, רחוק או קרוב, לפסגות או לעמקים, לסלעים או למאגרים, למטעים או לכבישים, הפרות היו שם קודם והשאירו משהו מעצמן.

– “אם היית בן אדם שמסתכל קדימה אל האופק, לא היית כזה מורבידי,” גערתי בעצמי.
– “נכון, אבל אז גם הייתי עם שתי הרגליים עמוק בחרא”, עניתי.
– “שתקו שניכם ותמשיכו לרוץ,” סיכמתי.

קרדיטים

יש לי חברה שקוראים לה מורן. היא מארגנת ריצות. כלומר, היא עושה הרבה דברים, מגדלת מלא ילדות, כותבת אדירה, אבל גם מארגנת ריצות חברתיות שקוראים להן #אף_אחד_לא_יבוא.

(גם אביב שותף לארגון ועוד אחרים. אני חושב.)

הריצות החברתיות האלה הן עניין מוזר. מתכנסים להם ביחד כמה עשרות אנשים, לכאורה כדי לרוץ, אבל למעשה כדי להשוות את הסטיקרים של המרחקים שיש להם על האוטו, לאכול פחמימות ולהצטלם. בעיקר להצטלם.

יש בזה חן מסוים, אני מניח, בטח אם אתם מהטיפוסים שיודעים להסתדר עם בני אדם ולשוחח איתם ולהצטלם איתם וכל זה. אני למדתי כבר לפני היסודי שאני מתקשר עם דברים אחרים הרבה יותר מאשר עם בני אדם: עם המחשבות שלי, עם כלבים, אפילו עם חרא של פרות.

אבל מורן והחברים שלה, הם מארגנים ריצות ומסלולים. אז אני נגרר אחריהם וככה נחסך ממני העניין של התכנון, פרמטר שבלעדיו כל יתר הקונספט של ריצת שטח לא עובד כל כך טוב. ובזכות מורן והחברים שלה אני עכשיו אדם עם תובנות על חרא של פרות.

תודה מורן. תודה אביב. תודה לכל היתר.

ריצת שטח ללא

אין לי ניסיון בריצות ארוכות עם אנשים, אבל כן יש לי ניסיון מסוים בריצות ארוכות של סופשבוע. המשותף להן, ואולי זה הזמן להתנצל על התמה המרכזית של הקטע הזה, הוא שמתישהו אחרי 12 או 15 ק”מ אתה עובד הרבה עם האיברים הפנימיים וכבר אי אפשר להתאפק, ובגלל זה כדאי לקחת לדרך נייר טואלט.

ולכן, הדאגה המרכזית שלי בטיול הזה היתה שאאלץ לעצור בצד לרגע וכולם ימשיכו בלעדי. ואמצא את עצמי לבד בשום מקום בלי מושג איך להמשיך מכאן, שזו תחושה שהיתה לי פעם או פעמיים בקריירה. החיים הם סוג של ריצת שטח.

לפיכך, איך שיצאנו לדרך הידקתי את שרירי רצפת האגן שאולי יש לי, ומיהרתי קדימה. ככה, גם אם אאלץ לעזוב לכמה דקות של שחרור, אולי אספיק להדביק את האחרונים. אבל חרדות, יש להן מאפיין מטריד. אם אתה לא מטפל בהן, הן מתגברות.

וככה המשכתי לרוץ קדימה ולהתאפק. עד ששלוש שעות אחרי תום הריצה, כשעברנו את צומת עמיעד בדרך חזרה הביתה, אמרתי לכפרה עליה שיש מצב שאני עומד להתפוצץ אבל לא ידעתי על זה עד עכשיו.

דבריטיס

עוד דבר שגיליתי ברמת הגולן זה שאנשים בריצות חברתיות משוחחים תוך כדי ריצה. באופן מוזר, בדרך כלל הם מדברים על ריצות אחרות, מה שכמובן מעורר את התהייה על מה דיברו בריצה הראשונה. אבל יותר מהכל מצאתי את עצמי תוהה: מאיפה יש להם כוח לדבר כל כך הרבה? מה אתם לא שמים לב שאתם רצים?

אה, ועוד דבר: כל העסק מאוד מאוד מאוד מזכיר מילואים. או לפחות תרגיל שלדי עם טויוטות של המפח”ט במקום רק”ם.

והנה, אחרי פעם אחת בקושי, גם אני חוזר למונחים כמו “שלדי” ו”רק”ם”. אולי זו רמת הגולן שאשמה. הרי שם למדתי חלק ניכר מה מהמילים האלה.

בכל אופן, אין לי אלא להשתומם איך אנשים מצליחים לדבר לאורך ריצות ארוכות כל כך בלי לאבד את כל האוויר בריאות. ובלי לאבד את היכולת להקשיב זה לזה, כי מה אני אגיד לכם, אנשים אשכרה אוכלים את הראש.

למעלה, למטה, מעל המאגר, בתוך הפריג’ידר, למעלה, עוד פעם למטה, חלאס

קצת פרגון, למען השם

אבל כל הפוסט הזה עלול להיתפס כמו ביקורת על הנוף והאנשים והדבריטיס, ולא היא. היה מוי כיף. מוי חרא, אבל גם מוי כיף.

יש לי הרבה ביקורת בענייני כתיבה ושיווק. בעיקר על העיסוק הבלתי נסבל של אנשים בעצמם או בעאלק רוחניות והתפתחות אישית, אבל האמת היא שהרבה יותר קל להגיד דברים רעים מאשר טובים.

אני חושב שהיכולת לאסוף אנשים לפעילות משותפת שהיא טובה ובריאה ומחברת – היא הכי לא מובנת מאליה שיש. שההתרחקות שלנו מעוד בית מלון ועוד מסעדה ועוד סממן קצת דקדנטי של החיים הקצת בנאליים שלנו, והעדפה של טבע ושטח וטיול – הם בריאות של ממש לנשמה.

ושהבחירה לעשות את זה בצוותא ולא בתחרות, מעידה גם היא על משהו מפותח ונקי ובריא יותר.

אולי הגיע הזמן שגם אני אאסוף קצת מדבקות ומורשת קרב. לכו תדעו. אבא שלי היה אומר על זה, “אני סקפטי, אבל יש איזשהו סיכוי מינורי שאולי, בסוף בסוף, גם אתה תהיה בן אדם”.

ועוד קרדיט

היו המון תמונות יפות בטיול הזה. אם צריך למצוא להן מכנה משותף אחד, בודד ויחיד, הרי זה שאני לא מצולם בהן. או כמו שהבן שלי היה אומר את זה, “אבא, עליך לשקול את האפשרות שאתה קצת מכוער”. מתנצל, לפיכך, על העדרן. את התמונה היפה בפוסט הזה צילם יהודה וינברג שגם תכנן את המסלול.

רחוק אבל כואב

תגובות

הגיבו

Top