על משפטים מצוינים וספרים מצוינים

“אין לך אדם שעף על עצמו יותר מאנשים שמצטטים את עצמם”.

(צפריר בשן)

(10.1.2019)

בפעם הקודמת שהייתי בברלין, לפני שמונה חודשים, כתבתי לעצמי כמה משפטים טובים. הגעתי לכאן היום שוב החלטתי לחפש אותם בפנקס. מצאתי אותם בנאליים להחריד. והנה טיפ, שהוא שיעור נהדר לשרון שסיימה סדנה בת ארבעה מפגשים וסיפרה לי שהיא כותבת לעצמה משפטים מצוינים:

משפטים מצוינים שלא השתמשתם בהם יהפכו תוך לא הרבה זמן למשפטים בינוניים שתשליכו לפח. ולכן, אם יצא לכם משפט מצוין ואין לכם זמן לעבוד עכשיו על טקסט, עטפו אותו בעוד שניים-שלושה משפטים שיכניסו אותו לקונטקסט. ככה, כשיהיה לכם זמן תהיה לכם התחלה, או שאולי יהיה לכם אמצע, במקום משפט נפוח ולא רלוונטי שזמנו עבר מזמן, כמו כל הפריחות של האביב שעבר, שמזמן נשרו והיו לזיכרון ישן.

ועוד חוץ מזה

תכף אסיים לקרוא את Grit, ספר עיון שכתבה פרופסורית חכמה בשם אנג’לה דקוורת’, שהוא גם אחד הספרים שקיבלתי עליהם הכי הרבה המלצות בשנים האחרונות. גריט הוא השילוב בין יכולת התמדה לבין תשוקה ארוכת טווח לנושא ספציפי. הספר הזה הוא רב מכר מטורף מזה שנים ארוכות, ואחד המשפיעים על המון המון כוהני תעסוקה ומוטיבציה, מומחי שיווק וקריירה, פסיכולוגים, חוקרי מוח, דן אריאלים דה לה שמאטע מטעם עצמם ופחות או יותר כל גורו שלישי מפתח תקוה שכותב לכם עכשיו פוסט מלומד בפייסבוק או לינקדאין.

הנה תפזורת מחשבות קטנה:


כשאתה קורא ספרי עיון, טובים ככל שיהיו, בין ארנסט המינגווי למריו ורגס יוסה וש”י עגנון, אתה מקבל תמונה שונה של ספר העיון. פתאום, האיש החכם ויודע הכל מספר העיון, נשמע כמו תלמיד חטיבה עילג שמוטב לו שיחזור להתאמן על פסקת הטיעון שלו. באמת, ספרות עיון היא עלבון לספרות.

(גם אני כתבתי ספרי עיון. גם אני אשם.)

אנשים שקוראים ספרי התפתחות אישית/עיון/self help קוראים בדרך כלל רבים מהז’אנר הזה. אני קראתי לפחות שלושה-ארבעה בחודשים האחרונים, לא כולל אלה שהפסקתי אחרי 50 עמודים כי הם היו עלבון קשה מדי להיפוקמפוס שלי. כשהספרים האלה סבירים ומעלה, הם גורמים לך לחשוב, הם ממלאים אותך במוטיבציה – ולא פעם הם נותנים לך כלים מסוימים שאמורים לעזור לך להפוך למייקל ג’ורדן או וורן באפט.

הבעיה היא שאם אתה קורא כמה ספרים כאלה ומקבל כמה כלים כאלה, מהר מאוד אתה מגלה שהם קצת סותרים זה את זה. וככה, חודשיים אחרי שהתחלת לתרגל מיינדפולנס, תוך כדי ריצה יומית של עשרה קילומטר, תוך כדי שאתה מסנן 17 פעם ביום “אני חמאס, אני קסאם, אני חמאס, אני קסאם, אני סוחר בסם”, אתה מגלה שבמקום להפוך למייקל ג’ורדן – אתה הולך והופך לאמיר חצרוני.

ולסיום, סטורי טלינג זה פצצה. באמת. ולהדגים עניין באמצעות סיפורים אישיים של אנשים מצליחים זה נחמד. עם זאת, אחרי שמדגימים לך 200 פעם איך חריצות אובססיבית בשילוב עם תחושת שליחות אנאלית הן מה שעומד מאחורי הספורטאים, המוזיקאים, השחקנים ואנשי העסקים המצליחים ביותר בעולם, ובכן, אתה רק רוצה שיפסיקו כבר עם הדוגמאות האלו.

באלוהים, אני מעדיף להיות נורמלי.

בקיצור, אני ממליץ על הספר. הוא מעורר מחשבה. אבל בבחירה בינו לבין רומן סביר ומעלה? אין שאלה בכלל. זרקו אותו לזבל.

מה קראתי השבוע



אם כבר המלצות קריאה, בואו נדבר על דברים אמיתיים:

סיימתי את האודיובוק של “למי צלצלו הפעמונים” של המינגווי. מה אומר ומה אדבר, אין ספרים כאלה. כזו חוויה מטלטלת ונפלאה, כזה מפגש עם שיאי האצילות של נפש האדם לצד התהומות שאותה נפש יכולה להגיע אליהם, כאלה דמויות חיות, בועטות, נוגעות ללב, מצחיקות, טראגיות, כזה צחוק, כזה דמע, כזו נשיאה של צלב על כתפיים במשך ספר שלם – אין. אין כאלה. הספר הזה, עבורי, הוא לבטח משיאי התרבות שזכיתי לחוות..

קראתי גם את תעלוליה של ילדה רעה של מריו ורגס יוסה, ספר קריא מאוד וחמוד מאוד שהשיא שלו, בעיני, יושב בפרק הקטן בתחילתו, על השכונה בפרו. הפרק הראשון שלו מצחיק ומשגע ויש לו תחושה של מסיבת ריקודים דרום אמריקאית. אחר כך יש הרבה אהבה ובגידה ותרבות ותחכום ותרגום, אבל שום דבר לא מתעלה לרמה הזו, של השכונה הפרואנית מלפני שבעים שנה.

ולבסוף, קראתי מותחן פסיכולוגי ישראלי חדש של ידידתי הנהדרת, טל פרידמן, ששמו “קורא לה אלה”. זה ספר ביכורים. יש בו הרבה מורכבות והרבה החלטות שאני, כקורא וכעורך, סימנתי סימני שאלה גדולים מסביבם. אני בטוח שגם עורכים אחרים שאלו את טל את השאלות האלו. הבחירה שלה לספר את הסיפור הזה כפי שהיא מספרת אותו – היא אמיצה ומעניינת.

וזהו זה. בינתיים קר פה מאוד מאוד וביום שישי אולי יירד טיפה שלג. אבל במווזיאונים חמים, האוכל נהדר, האדריכלות משגעת ולאנשים יש סימני שאלה בעיניים, ולא סימני קריאה. אלה סיבות נהדרות לצאת החוצה.

אני מקווה שגם לכם יהיה סוף שבוע נהדר, חם ונעים בבית או סוחף ושצף בחוץ. אין לנו הרבה חורפים כאלה, שבהם אפשר לרדוף אחרי איזו סערה, או ללטף שיטפון קטן ומפתיע, או להצטנף בבית עם שוקו וספר ואהבה. אז חייכו אליו ואל הכנרת שקצת קצת חוזרת. תראו איך זה עושה נעים בחוץ וגם עמוק עמוק בפנים.

#לב

(ינואר 2019, ברלין)

תגובות

הגיבו

Top