על מה אני רץ כשאני כותב על כתיבה

(דברים שאמרתי באירוע רגע אחד המילה הכתובה בעיריית תל אביב)

ההתכוננות לרגע הזה שבו אני עולה ומדבר על מורקמי נכשלה כישלון מוחלט. או לפחות כישלון מסוים.

אם זה היה טקסט רגיל שלי, הייתי מעיר עכשיו שהסייג מהמשפט הקודם, “או לפחות כישלון מסוים”, הוא בבחינת כתיבה לא אפקטיבית שמחלישה את הטיעון הקודם. אבל אני תחת הרושם של הכתיבה של מורקמי, אז הנה אני מטרחן לכם קצת את הצורה.

מורקמי הוא אדם שמתכונן. ובכלל, צריך להגיד שבימים אלה ההתכוננות זוכה לעדנה. אם אתם רוצים לראיין ראיון בעל ערך, מוטב לכם שתתכוננו התכוננות של ממש ותכירו את הבפנוכו וגם את הבחוץ של המרואיין שלכם. אם אתם הולכים לראיון עבודה, מוטב לכם לבצע תחקיר מעמיק על החברה שאולי תעסיק אתכם ועל האדם שיראיין אתכם, כך שבסוף הראיון תוכלו להסביר לאדם מה הייתם עושים עבורו כאן ועכשיו. ממש כאן ועכשיו, כדי שיבין כמה “ערך” אתם יכולים להביא לו ולפירמה.

ובכלל, גם ערך הוא דבר גדול בימים אלה. חשוב חשיבות יתרה להביא ערך. למשל, ביום שישי הלכנו לאכול אצל גיסתי שביקשה שנביא משהו לארוחה.

“אבל מה נביא,” שאלתי בחרדה מסוימת, ואשתי הרגיעה: “ערך, צופי. נביא ערך”.

בכל אופן, אני בענייני התכוננות. אף פעם לא הייתי טוב בהתכוננות. היא דורשת תכנון ארוך טווח ויותר מזה: היא דורשת סבלנות. אלה כמובן תכונות שיש למורקמי בשפע.

לי אין.

ובכל זאת התאמצתי והתכוננתי וקראתי וסימנתי ושלחתי לעצמי מובאות. אבל כמו שקורה הרבה לאנשים שלא יודעים להתכונן, השכלתי לאבד את המובאות האלה, וככה אני עומד כאן לפניכם, ערום, עריה ולא מוכן בעליל.

אה, נו. זה מה שאני אוהב בריצה. את הלא להיות מוכן.

אני חושב שגם מורקמי מדבר על הבחירה בריצה כספורט מועדף בגלל היכולת לצאת לריצה באופן ספונטני, בלי תכנון יתר, בלי ציוד ובעיקר ללא קבוצה. זה רק אתה והכוונה שהתכוונת זה עתה, יוצאים ביחד לכבוש פסגות חדשות, לפרוץ מחסומים, להוכיח לעצמכם שאתם יכולים, לעמוד ביעדים – ולהיכשל כשלונות מפוארים.

אז אחרי שנכשלתי, הן בהכנה למפגש הזה והן בריצה (כי אני שוב פצוע וגם למרתון הקרוב שתכננתי לא אגיע. אני האדם שלא הגיע למרתון הראשון שלו יותר מכל אדם אחר. אבל יום אחד אולי עוד אצליח), ברשותכם, אני רוצה לדבר הערב על כמה עניינים, ובפרט על מורקמי, על כתיבה ועל ריצה.

מורקמי היה מוסיף שכמובן, הוא היה רוצה לדבר גם על דברים אחרים, אבל הוא יתחום את עצמו לריצה.

על הטרחנות

כמו שרמזתי, מורקמי הוא טרחן לא קטן. לפחות בספר הזה. קראתי שני ספרים שלו שאני זוכר שאהבתי, יער נורווגי ו-1Q84, אבל לצערי אני לא זוכר מה אהבתי בהם בדיוק. מה שמותיר את היכרותי איתו לצרכי הערב עם על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה בלבד.

זה לא עובד לטובתו.

ואולי צריך להאשים את הנושא של הערב הזה: את העיתונות, או את הממואר, ולא את הסופר עצמו. כי מרגע שהוא החליט לכתוב זכרונות, הוא ניגש למשימה ביסודיות יפנית שכזו, ותוקף אותה מכאן ומכאן, ובונה אותה כפי שצריך לבנות אותה, בלי הפתעות, בלי חריגות ובעיקר בלי הרחבה של הקונטקסט לספרה המרוחקת של המעניין.

אני אסביר רגע את המשפט האחרון, ואולי ההסבר הזה ישרת במשהו את מה שאני רוצה לומר על מורקמי, או על הממואר, או על היפניות: כשאני כותב “הרחבת הקונטקסט לספרה המרוחקת של המעניין”, אני מתכוון בעצם שהסופר, או הממואר, או היפני, תקוע בספרות הקרובות יותר, שאינן מעניינות (או במילים אחרות: משעממות תחת.) אבל בבואי להסביר את המשפט הזה אני בעצם מסביר את הבדיחה. להסביר בדיחות זה לא טוב.

אבל לך תגיד את זה ליפני. עם כל הפערים התרבותיים בינינו הוא ייעלב ויבטל את החוזה, ואז המשקיעים ימשכו את הכסף ונצטרך לסגור את החברה ולפטר את העובדים. וכל הקטסטרופה הזו כי באת בטענות על אנשים שמסבירים בדיחות? יותר עדיף לשתוק, לסבול את זה בשקט ולעבור הלאה.

בטרחנותו, מורקמי מרבה לדבר (באריכות) על ריצות (ארוכות). לפעמים על מרתונים (שהם ארוכים מטבעם) ולפעמים על אולטרה מרתון (שהוא אולטרה ארוך מטבעו). כשהוא לא מדבר על ריצות, הוא מדבר על טריאתלונים, שהם, איך להגיד את זה בזהירות – ובכן, גם הם ארוכים באופן מייגע.

עכשיו, לכתוב על ריצה זה קצת כמו ריצה. קצת. זה לא כואב כמו ריצה, זה לא מרוקן את הריאות ואת השרירים כמו ריצה. מה שכן, זה מייגע את הסובבים כמו ריצה.

וכמו ריצה, זה משעמם תחת.

שקלתי רבות האם לכתוב “משעמם תועפות” או “משעמם נורא”, כדי להעלות במעט את רמת ההרצאונת הזאת, אבל לבסוף החלטתי, שכמו שאומרים בפייסבוק, חשוב להיות אותנטי. ובאותנטיות אני עומד לפניכם היום ואומר לכם:

לרוץ, וגם לקרוא על ריצה, זה משעמם.

כמה משעמם?

משעמם תועפות מגרד את זה.

משעמם נורא נוגע בזה.

משעמם תחת just neils it.

מתחשק לי להגיד “מדייק את זה”, אבל הלא אתם סובלים דייכם גם ככה.

זמנים

כלומר, אפילו אם אתה כותב לאנשים שמתעניינים בריצה, הניסיון לתאר מהלך של ריצה הוא כישלון ידוע מראש. תוסיפו לזה את הצניעות המאוד יפנית הזו של “אני לא סופר טוב במיוחד”, “אני לא רץ טוב במיוחד”, “איני מנהל מסעדות טוב במיוחד” ו”אני דווקא לא רע בלספר שאיני טוב במיוחד” – והתוצר לא טוב במיוחד בלהשאיר לקורא חשק לקרוא.

לצד זה, מורקמי מתעסק באובססיביות בזמנים של המרתונים שלו: במהירות שאותה סיים את המרתון ב-1983 ובאיזו מהירות הוא רץ ב-1996. ובזה שבגילו, הוא לא יכול לרוץ מרתון במהירות של פעם, שהיתה 3.30 שעות. ותנו לי להגיד לכם, בתור נכשל מקצועי: ברגע שאתה תולה איזשהו מספר שרירותי כיעד או כתוצאה רצויה להשוות אליה או להשתוות אליה – בדרך כלל זה יהיה מן מספר עגול כזה כמו שלוש שעות וחצי (עוד לא נתקלתי באף אחד שבחר בשלוש שעות, שלושים ואחת דקות ו-28 שניות, למשל) – ברגע שיש לך תוצאה כזו, יש לך מנוע לייסורים.

כי התוצאה הזו מייצרת את הפער בין המציאות כפי שאתה רוצה אותה – לבין מה שאתה יכול להשיג בפועל. קחו את מה שאנחנו רוצים, חסרו ממנו את מה שיש – והשארית היא סך כל הייסורים בעולם.

כמובן, סופר מיוסר לא יכול שלא לנצל את ההזדמנות ולייסר את הקוראים שלו ביחד איתו.

ומכיוון שאני קורא מוגבל מלכתחילה (והנה נדבקתי בצניעות היפנית המעושה של מורקמי), לקח לי 180 עמודים להבין שהריצה היא משל לכתיבה, ואת יתר הספר ביליתי בתחושה שאני טיפוס מבריק שמבין את הסופר לפני שהוא מסביר למה הוא התכוון בדיוק.

כמובן, יש טעם לציין שהספר הוא בן 181 עמודים.

על הכתיבה

אבל ההקבלה היא טובה, כי בסופו של דבר (וכאן אני סוגר מעגל שלא תכננתי לסגור), מה שרץ טוב צריך הוא את היכולת לתכנן. לקום מוקדם בבוקר. לחלק כוחות. להתמודד עם קירות ומשברים. להביט רחוק רחוק ולהאמין שהוא יגיע לאנשהו. ואז לכתוב לעצמו שהעיקר זה הדרך ולא היעד.

ולהספיק למחוק את הקלישאה האיומה הזו לפני שהיא רואה אור.

ועל הוויתור

ועכשיו, אחרי שהראינו את ההקבלה הנהדרת הזו, את המשל הסמוי בספר שאותו הכמין עבורנו הסופר החכם והטיפה טרחן, אחרי שהשלמנו את הדרך שעבר הקורא הצבר המבריק במסעו מרובה המרתונים ביפן ובבוסטון ובניו יורק ובהונולולו, עוד עצירה אחת. עצירה ובה אני מבקש להיזכר פעם אחת בעמוס עוז, שלמרות שהצלחתי לא להגיד עליו אף מילה, הוא נמצא פה בכל מחשבה שהיתה לי על הטקסט הזה, על כותבים, על כתיבה ועל ספרים.

דומות ככל שיהיו, ריצה וכתיבה הן גם הפכים מוחלטים. כי ריצה היא אומנות הלנוע, הלא להישאר במקום, להגיע למקומות, להציב יעדים ולהגיע אליהם, לחשוב קלישאות ולדבר אותן ולאכול את ראשו של המאזין עד שהוא מדמם ומתחנן שתניח לו לנפשו – ואז לאכול לו את הראש עוד טיפה.

הכתיבה לעומת זאת, היא אמנות ההישארות במקום. אמנות ההתעכבות על הדברים, אמנות כובד הראש ושימת הלב ושום השכל. וגם האמנות להבדיל בין עיקר לטפל. החירות לספר אבל תמיד תחת איזשהו סייג. הרעיון הוא לא רק לדבר את עצמך לדעת, אלא גם להתחשב בזולתך ולא לשעמם את הקורא.

ולזכור, לזכור כל הזמן, שהחיים של אדם, של קבוצה, אפילו של אומה, הם לא רק מה שהישגת. לא רק המקומות שהגעת אליהם, לא רק הגבולות שפרצת, לא רק החידושים שחידשת, השדות שחרשת, הפרסים שקטפת. החיים של אדם, של קבוצה, של אומה – הם גם המחיר שמשלמים הסובבים אותו: החברים שלו, המשפחה שלו, השכנים. ואדם, קבוצה, אומה – שיודעים לספר אך ורק את סיפור ההשגים שלהם, הם גם אדם, קבוצה, אומה, שהצליחו להיות מספיק כהים ולא לשים לב לכל מה שהם דרסו בדרך.

תגובות

הגיבו

Top