עמידה ביעדים

שגיאות בעברית זה יופי של דבר. הן נותנות לנו הזדמנות בלתי חוזרת להרים את האף על אנשים אחרים. ובאמת מכל הדברים שהבן אדם יכול ליהנות מהם, מעטים נעימים יותר מלהרים את האף ולהתעליין על אנשים אחרים. פעילות נפלאה שמתאימה לכל עונה, כל קהל, כל מזג אוויר. הללויה.

יש אנשים שמתכנסים יחד כדי להרים את האף. אני, כמובן, בז להתכנסויות האלה. אם אתה רוצה להיות סנוב אמיתי אתה לא יכול ככה להסתופף עם עוד עשר אלף (עשר אלף!) איש ואישה. לא לא. אתה צריך פסגה משלך, כזאת שתגרום לאנשים לשאת אליך עיניים ולהרגיש קצת קטנים בכל פעם מחדש.

אבל בינינו, שגיאות בעברית משעממות אותי. גם כי אני יעשה אחת לפעמים, רק כדי לבדוק שכולם ערניים. גם כי אעשה אחרת כי היא נעימה לי באוזן – אבל בעיקר כי אין לזה סוף. הדוגמה החביבה עלי היא הטיפוס שמזדעק כל פעם שהוא מזהה שמישהו ניקד בשורוק במקום קובוץ.

טרחן איום ונורא, לא ככה?

ובכן, יש אנשים שמרגישים ככה לגבינו כל פעם שאנחנו מתקנים להם את העשר שקל. והעשר אלף.

(ואלוהים, עשר אלף זה נורא.)

להרים את האף זה אולי נעים, אבל תאמינו לי, ברמה השיווקית זה אחד הנזקים המוחלטים ביותר שאתם יכולים לעשות לעצמכם. אז בואו נהיה בני אדם. בואו לא נרים את האף. בשביל השיווק של העסק, כן?

לכתוב רע

הבינג סד דט, אתם לא יכולים לכתוב רע. אתם פשוט לא יכולים לעשות את זה לעצמכם.

נכנסתי אתמול לעמוד של איזה מאמן עסקי. הוא כתב שם על ריצה ואיך היא טובה לאישיות ולנפש ולמשקל ולמאבק בעכברת. והעניין הוא שכתיבה רעה לא מתבטאת בהכרח בשגיאה בסיסית בעברית. למען האמת, הגלגול העצוב, האיום, המטריד והיומיומי הרבה יותר של כתיבה רעה אל ימינו אנו – הוא שזו כתיבה לא מודעת לעצמה.

ושם אתם רואים סלט שלא ברא השטן: בן אדם שלא יודע על מה הוא כותב, שמערבב נושאים, ללא שום קו לוגי סביר, ללא יכולת להבדיל בין עיקר לטפל, ארוך מדי, קצר מדי, פשטני מדי. בקיצור, כתיבה של קוקר ספניאל עם רגישות לבוטנים.  

ומה שהקורא חושב שהוא רואה זה לא מאמן שלא כותב מספיק טוב.

הלוואי שזה מה שהוא היה רואה, כי מי בכלל פסק שכל המאמנים (או המעצבים, היועצים הכלכליים, אנשי השיווק והעורך דינים) צריכים לכתוב טוב? הרי מאמן צריך בכלל לאמן טוב.

לא, מה שהקורא חושב שהוא רואה זה מאמן טיפש.

וזה לא טוב לעסק.

רוצים לכתוב הרבה יותר טוב? תחשבו על מה שאתם עושים: מה המטרה של הטקסט הזה? מה הדבר האחד שאתם רוצים להגיד? האם אתם באמת חייבים להישמע חכמים תוך כדי? האם אתם צריכים לבלבל את המוח תוך כדי?

בגנות היעדים

אליאב אללוף  עוד פעם הזכיר היום מוכוונות ליעדים. אז קודם כל אני שב וממליץ לעקוב אחריו. גם כי הוא כותב מצוין, וגם כי הוא מודל מעניין למיצוב ארוך שנים ברשת. יש הרבה מה ללמוד ממנו.

אבל לגבי המוכוונות אני רוצה להגיד רגע: פאק דה מוכוונות לפעמים. או לפחות, הסיטו טיפה את המוכוונות לאזור הפחות מוכוון של החיים האלה. לפעמים. מדי פעם.

למשל, לכו על מוכוונות לאי עשייה. ובכלל, אולי כדאי לייצר קצת מוכוונות לחוסר מוכוונות. לספונטניות. לשליפה. לוויתור. לאי עמידה ביעדים. שטחו את המטרות שהצבתם בפני עצמכם. התכרבלו באיזה פינה ממוזגת של היקום והיכנסו למדיטציה, אבל לא כדי להתחבר לעצמכם. רק כדי להירדם כמו קינגים.

אנחנו כל כך עסוקים בשיח הלעוס הזה של הצבת יעדים, עמידה ביעדים, מוכוונות ליעדים, השגת יעדים, שאנחנו נשמעים כמו תוכים. קקופוניה לעוסה, רעשנית ונטולת ערך. לכו לים. תביטו קצת על הגלים. תדרכו קצת על החול. תחטפו התקפת עצבים מהחולי והדביק והמזעזע הזה. או שתלכו לטייל. במקום שאין בו אספלט, אין בו מגדלים, אין בו יחידות דיור ומרכז מסחרי וקסטרו ובר רפאלי והמבורגר. רק חול וצהוב וחצץ. ואולי גם איזה זרזיף של טינופת וכלכלבת.

הו, איזה שקט! ללא אתגרים, ללא מטרות, ללא הגשמה. ללא יעדים.

חוץ מזה, אנד טייק מיי וורד פור איט: קחו את המילה “עשייה” ותתחבו אותה בבור עמוק עמוק. ואל תשיבו אותה לתוכן שלכם. לעולם. ואם אתם לא יכולים להתמיד, אז לפחות עד 2041.

הנה, כבר אתם כותבים הרבה יותר טוב.

אחרונים חביבים

מה אני עושה השבת: האשתי כפרה עליה ואני חוזרים מחר לרמת הגולן ללילה וטיול רגלי מגניב. הייתי ממליץ לכם לרוץ, אבל במקום אני ממליץ לכם לעשות מה שטוב בשבילכם. רביצה לגמרי אינקלודד. וכן, גם לרבוץ עשר שעות ברציפות זה יעד – ואפשר להיכשל גם בו.

וגם: נפתחה ההרשמה לסדנה של אוקטובר: שתמשיך את הליין החדש והמוזר שמוותר על מעט עקרונות כתיבה ובמקום זה מתמקד בתוכן שלכם. כי בינינו, כתיבה זה מעניין – אבל אתם הרבה יותר.

שלכם, באהבה ובהתכווצויות,

צפריר

תגובות

הגיבו

Top