פוסט של יום חול או: שיעור כתיבה סתוי

הבוקר קרה לי דבר מה.

אני חושב “הבוקר”, אבל בלב שלי יוצא “בערב” (כשאמרה לי נערתי). ככה אני. החיים מדלגים אותי משיר לשיר. כשחזרתי מהריצה הבוקר חשבתי על “כתינוק מזמר שיר ערשו, טרם סגור את הפייס”. וכל זה כי נזכרתי שאתמול כתבתי “כחול אשר על שפת ירוק”, ובקלות יכולתי לכתוב “כחול אשר על שפת אמי” וגם כן היה יוצא בסדר.

(תוך כדי שאני כותב את המילים האלה לעצמי, מתברר לי שיוצא לי קצת סטטוס בפייסבוק. שזה עצוב, כי לפעמים נדמה לי שאין מיותר יותר מסטטוס בפייסבוק. אז אולי היום, במקום שזה יהיה סטטוס בפייסבוק, זה יילך הבלוגה.)

(כשאני כותב “הבלוגה” אני לא חושב על קוויאר, אלא על “העפילו! העפילו! אל ראש ההר העפילו!” אמרתי כבר. מדלג משיר לשיר.)

אסון, או שלא

אבל רציתי לומר דבר מה על הדבר מה שקרה לי הבוקר: קראתי סטטוס. ואז כתבתי תגובה ארוכה למדי. והיא נמחקה. שזה אסון. אסון כבד אפילו. אבל גם דרך לקחת אותי לרגע מכל הפייסבוק הזה, אז אולי האסון אינו כבד כל כך.

את הסטטוס כתב עבגד יבור, פרופיל שאני אוהב במיוחד כבר שנים הרבה, כי הוא שעטנז של מתמטיקה ומוזיקה ופילוסופיה והורות ותבונה וטוב טעם וסקרנות.  הוא כתב על השיר היפה “תקופות השנה” של דליה רביקוביץ’ שהלחין יפה יאיר רוזנבלום ושרה יפה יפה חוה אלברשטיין. הוא התעכב בפרט על השורה הפותחת “והרוח עוברת בחריגים”, שהיא מוזרה ומעניינת וסיקרנה אותי כבר כשהייתי קטן קטן.

אז ישבתי וכתבתי קצת על שירי סתיו. 

כתבתי על אמצע ספטמבר היפה של אסתר שמיר, שהפיק מתי כספי לגלי עטרי, שיר שבליבו של אחד האלבומים הנשיים הכי יפים וישראלים שהיו פה. וכתבתי גם על המורות משתעלות והולכות לישון מוקדם של רחל שפירא שגם אותו שרה חוה, שיר שתמיד תמיד יסמן לי שישי נינוח של ספטמבר.

פעם היה קריר יותר בספטמבר. השמיים אולי היו אפורים יותר והחצבים היו זקופים יותר. או שאולי זה רק רסיס זיכרון של אדם מתיישן, שכמו כל המתיישנים לפניו מתגעגע למה שהיה פעם.

ושיר הסתיו שאני אוהב יותר מכל הוא “אסיף”, שכתב איתמר פרת והלחינה נעמי שמר. זה שיר שמתבלבל בחינניות ישראלית בין שירה לפזמונאות, רגל פה רגל שם. הוא נחתם באחד הבתים היפים ביותר שאני מכיר:

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

ואין יותר נדרי ואסרי

רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו

עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

ולמה אני כותב את כל זה פה? איפה יש פה שיעור כתיבה סתוי?

קודם כל כי זה המקום שלי והוא יקר לליבי ואלה הדברים שבלב ליבי. הדילוגים משיר לשיר הם שרירי הליבה של הנשמה שלי. אולי. וחוץ מזה, השירה (והפזמונאות) הישראלית הישנה מדגימה יפה איך החיים בשולי החוק של הכתיבה מעניינים הרבה יותר מהנתיב הראשי. ואיך אפשר בקצה של המשפט, בקשה של הלחם, ברך של החמלה – למצוא פנינים של כתיבה, אגלי טל קטנים קטנים ונוצצים נוצצים שלא כבים לעולם.

(והם עולים רק טיפ טיפה. עשרה בלירה.)

תגובות

הגיבו

Top