שיעור כתיבה שיווקית: קצב

הנטייה שלנו להגיד מה אנחנו לא מושרשת עמוק עמוק בדרך שבה אנחנו ממצבים את עצמנו היום. אני שומע כמה פעמים בחודש את המשפט: “אני לא כמו”. וגם אני סובל מהבעיה הזו לא פעם. קל מאוד בלהגיד איך לא לכתוב. אבל איך כן לכתוב. הו! פה העסק נהיה מסובך באמת.

דוגמה טובה לסוגיית כתיבה שקשה להתמודד איתה היא העניין עם הקצב: איך לכתוב בקצב הנכון שמייצר עניין וקשב ואז פורש את הדברים החשובים על השולחן. ומנגד, איך לא להקיא את הכל על ההתחלה, וגם איך לא לעשות הכנה ארוכה מדי ולסיים באמירה שיווקית וקצרה של משפט או שניים, שנראית מנותקת מקונטקסט.

קצב קצב, לפי הקצב

התשובה לשאלה מהי הדרך הנכונה לכתוב קטע שיווקי עם קצב נכון היא תשובה שתמיד עובדת בכתיבה: יש הרבה יותר מדרך אחת. אין נכון מוחלט: יש מקומות שמספיק להגיד בהן שורה או שתיים, יש מקומות שאין בהם מקום למסלול המראה ארוך ויש מקומות שאפשר להתפלפל בהם קצת לפני שמדברים על הגופו של עניין, שהוא המוצר, השירות, האירוע, הצעת הערך או הילד שאתם מוכרים.

מה שאפשר להגיד באופן גורף, הוא שאנשים זוכרים מצוין את הסוף של הטקסט, במיוחד אם הוא כתוב כהלכה (ויש סיכוי טוב שהוא כתוב כהלכה, כי הכתיבה שלנו בדרך כלל משתפרת ככל שאנחנו עורמים עוד ועוד מילים ומשפטים ופסקאות). עם זאת, הסוף הזה לא יכול להיות מנותק מהקשר. כלומר, כשאתם מגיעים לכתוב על הצעת הערך שלכם, אתם צריכים לעשות לה מקום: עוד משפט. עוד פסקה. עוד קצת.

היום, למשל, קראתי טקסט נהדר על נעוריה של מישהי, שמסתיים ב”לכן אני מזמינה אתכם לסדנה שלי שתיערך בשבוע הבא”. הרגשתי קצת כמו אדם שמתהלך לתומו בשביל חינני, ואז נשמט לתוך בור (וכן, גם נשכח שם).

דוגמאות

ולכן, צריך להגיד קצת יותר מזה. אפשר לעשות את זה בסגנון הזה:

“מה שמביא אותי לדבר על הסדנה שלי שתיפתח בשבוע הבא, ובה אדון בשאלות כמו מדוע דגים צהובים מעדיפים במבה ורודה, איך להחנות פיל לבן בחנות מפעל של מאפיית קישים תל אביביים מפונפנת ולמה במלוח של הים יש גם טיפ טיפה טעם של כורכום. כדאי לכם לבוא. במיוחד אם גם לכם יש שאלות מוזרות”.

או:

“ואסיים בתזכורת: בשבוע הבא מתחילה הסדנה שלי. אנחנו עומדות להתכנס שם, אני ו-12 נימפות בנות מזל, ולדון בעניינים חשובים להפליא כמו מחירי הנדל”ן בנתניה ואיך למצוא משרד בזול, קרקעות להשקעה במחירי הזדמנות ליד הקצה הצפוני של דקוטה הדרומית והמיניות המתפרצת של נקבת הארמדיל הים תיכוני. בואו!”

בשתי הדוגמאות, בהזמנה יש טיפ טיפונת יותר מה לתפוס, מה להרגיש, אל מה להתייחס. אבל אני רוצה להעמיק את העניין הזה גם לרמה הכמותית:

אם אתם מתחילים בסיפור, אנלוגיה, משל או גמגום על התוכנית של אייל ואביב אתמול בערב, אתם חייבים לזכור שזה לא העיקר, למרות שנורא נוח לכם לכתוב על זה. מוטב שהחלק של הסיפור, משל, אנלוגיה או גמגום יהיה לא יותר מחמישים אחוז, ואם אפשר אפילו הרבה פחות מזה, כי אחרת, אנשים עלולים לחשוב שהסיפור, המשל, האנלוגיה או הגמגום הם העניין שעליו אתם באים לדבר (בעוד בפועל, אני מזכיר, הפוסט מיועד לקדם את הצעת הערך שלכם).

אז אם אתם כותבים פוסט בבלוג או בפייסבוק, ברמה הכמותית, נסו להקדים בעשרים אחוז סיפור, ולהמשיך בשמונים אחוז הצעת ערך. או 30-70. אבל בשום אופן לא שמונים אחוז סיפור ועשרים אחוז הצעת ערך שאינה קשורה לסיפור.

(ויש לי עוד הרבה להוסיף. למעשה, מחקתי מפה עוד כמה פסקאות שדיברו על איך לכתוב את הצעת הערך ומה לקוחות אוהבים, אבל כל זה לא רלוונטי. כשאתם מתרחקים שוב מהעניין שבו הפוסט עוסק, אתם הורגים את הקצב. אז תתאפקו. הנה. גם אני מתאפק. בשביל הקצב.)

תגובות

הגיבו

Top