0

המינגוויי, פעלים וסופרלטיבים

איך שאני חוזר מפגישה הבוקר, מחכה לי בתיבת הדואר בקשה ל-397 שקל מנטוויז’ן. אלוהים, איך אני שונא את נטוויז’ן. כמו שהחקלאי שונא את הכנימה אני שונא את נטוויז’ן. כמו שהצפרדע שונאת את העקרב.

התקשרתי.

– “מה נהיה?”

– “לא החזרת לנו את הפלסטיק שלא עושה כלום.”

– “טוב, הוא לא עושה כלום.”

– “אבל לא החזרת.”

– “הבנתי. אני עוד יכול להחזיר?”

– “יש לך עוד ארבע שעות ו-12 דקות עד הדד ליין.”

– “אל תזוזי. אני בדרך. ואל תגעי לי ב-397 שקל!”

עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון, ונסעתי (בסובארו) לסלקום (שזה נטוויז’ן), ושמה עמדתי בתור עוד שעה, עד שבסוף השארתי את הפלסטיק שלא עושה כלום.

– “למה הבאת את זה?” שאלו אותי.

– “כדי לא לשלם 397 שקל.”

– “זה לא עושה כלום, בן אדם.”

– “אני יודע. מה תעשו עם זה?”

– “כלום.”

מה אני אומר?

שיש לנו זכות גדולה לעבוד עם עסקים שהם אנשים. בני אדם. אמיתיים. כאלה שאפשר למשש. כאלה שלא דורשים מאיתנו כסף על כלום, ושלא מחייבים אותנו להיכנס לסובארו ולדלג מחניה לחניה כדי להחזיר שום דבר.

ואם אתם בחברה גדולה וקוראים את זה, אז אולי זה הזמן להיזכר: יש בן אדם בקצה. אם תתמידו בלעשות לו רע, הוא יילך בסוף. ככה הם עובדים, בני אדם.

טיפוסים מוזרים.

עניין אחר לגמרי

ככל שאדם מתקרב אצל עצמו ושומע ועל הדברים שיש שם בעולם, כל מיני הכלה מאיסטנבול, הגנב מארה”ב, המשומד מבגדד והארמדיל מברזיל, למד הוא על עצמו. ויותר משלמד את מה שהוא יודע – למד האדם את כל שאינו יודע.

ומכיוון שאני כותב ככה קצת מוזר, אולי מוטב שאסביר את עצמי. מה שאני רוצה להגיד זה, שהמעלה הגדולה ביותר של הלמידה, מלבד זה שהיא מרחיבה את הדעת ואת הלב, זה שהיא מקטינה את קומתנו בעיני עצמנו. כי כשאתה לומד דבר מה, לא רק אותו אתה לומד. ממש בו בזמן, בד בבד בכלל, אתה למד עוד המוני דברים שאינך יודע.

מי שמקפיד להחזיק רשימת קריאה מכיר את זה: רשימת הספרים שאתה רוצה לקרוא לעולם אינה מתקצרת. אפילו אם אתה מרבה לקרוא. בעצם, במיוחד אם אתה מרבה לקרוא: כי כל ספר שקראת מביא עימו עוד שניים-שלושה ספרים לרשימה, וכל שיחה, יש בה פוטנציאל להתארכות נוספת של הרשימה. והשיחות! אוהו, השיחות טובות הרבה יותר!

אגב, זה לא עובד ככה עם קיצורי דרך. אם קיצרת את הדרך, קראת תקציר, עברת על הפסקה הראשונה בויקיפדיה, הבאת אותה באוטומציה על הכיפאק – הרשימה שלך לא תתארך. וממילא אינך למד דבר.

ואם דכדכתי אתכם: נו טוב, לפחות אתם קוראים אותי. זה אומר שמידה מסוימת של סקרנות עוד יש לכם. לא הכל אבוד.

מה אני קורא (וקצת על פעלים)

אני מסיים את “הקץ לנשק”, ספר שסירבתי לקרוא המון המון שנים, כנראה בגלל סרט עצוב עצוב שראיתי בטלוויזיה ביום שישי אחד בילדותי. ככה זה עם המינגווי. הוא מתחיל בהכי עצוב שלו ואז מגביר. ובשום מקום בעולם המלחמה לא מיותרת ועצובה יותר.

אפשר ללמוד מהמינגווי גם שימוש בפעלים. ככל שתשימו יותר פעלים חזקים בכתיבה שלכם, ככה היא תקבל משמעות עמוקה יותר. מנגד, ככל שתחליפו פעלים חזקים (כמו רץ, עשה, קפץ, אכל, ריסק, הקניט, תיבל, הדליק) בפעלים סבילים ובצורות הוויה מתמשכות (בראש ובראשונה היה, אבל גם גדל וישן, למשל) – תחלישו את הכתיבה שלכם.

ועוד דבר לקחת ממנו. יש לו קטע יפהפה שבו הוא כותב שכבר אי אפשר להאמין לאף מילת תואר. המקודש כבר לא מקודש, הנאמן כבר אינו נאמן, הנפלא כבר אינו נפלא. כל מה שאפשר להאמין לו הוא שמות. שמות של מקומות ונהרות ומספרי כבישים.

(אמרתי לכם, המינגוויי נורא עצוב.)

מה שכן, אפשר ללמוד מזה שבכתיבה השיווקית שלנו, ל”נפלא”, ה”אדיר”, ה”ייחודי”, ה”מהמם” וה”איכותי” יש בדיוק את אותו הערך שנתן להם ארנסט קשישה: אפס.

וזהו זה להיום. מקווה שתלמדו משהו עכשיו. היום. מחר. ושתשאלו שאלות. השואלים לומדים הרבה יותר מהעונים.

וגם: שיהיה לכם סופשבוע טוב טוב ונעים נעים, חם בכפות הרגליים ואוורירי בצוואר, עם חברים טובים, מקומות יפים ואלכוהול זול. כזה שמעורר תהיות.

תגובות

הגיבו

כתיבת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Top