amitbmark, Author at כתיבה אפקטיבית

אתה מהמם, את גאון ואני מתההההה

אנחנו מהממים. ומהממות. ומרגשים. וגאונות. ואין, אין עלינו. הרסנו. שפכנו. גמרנו. חולים עלינו. כולם. החברים שלנו? מתתתתתתים!! והחברות? מתתתתתות.

עשר שנים בפייסבוק ואפילו אם הכינוי שלך בבית ספר היה "משה הדביל", היום אתה כבר יודע שאתה גאון. איך? מהתגובות בפייסבוק.

כל יום מוכתרים רבים רבים מאיתנו כ"שמש העמים", "גאון", "תותח", "לא לא, אין דברים כאלה", "אמות עליך ואדוג דגים", "תחמזלכ, כפרה עליכ!"? בשביל זה יש פייסבוק. אנחנו מפרסמים איזה שיחה עם הילד, או בדיחה או דעה פוליטית נורא נורא מקורית ("אני בעד ביבי, מת עליו", או "אני נגד ביבי, שונא אותו") – וכל החברים שלנו יוצאים במחולות ומספרים לנו איזה נהדרים אנחנו.

אני הולך להגיד משהו טיפ טיפונת קיצוני עכשיו, אז מי שיש לו בעיה לספוג זעזוע, נשים בהריון, גברים אסמטיים, חולי לב, כל אלה – בבקשה דלגו על המשפטים הבאים. זה לא טוב בשבילכם, הפרובוקציה הקשה שאני הולך להרביץ פה לפנים שלכם:

יכול להיות שאתן לא באמת גאוניות. יכול להיות שאתם לא לגמרי מהממים. והחברה שלכם, ועכשיו אני הולך להפיל אתכם מהכסא. תחזיקו חזק: היא לא באמת מתההההה!

אז מה בעצם אני אומר?

שגם אם אתם כותבים, ואפילו אם אתם חושבים שיש לכם משוב, ואולי גם הרבה אינטרקציות ושיתופים – לתגובות האלו יש ערך מוגבל. ובדרך כלל אפילו מוגבל מאוד. וזה אומר בעצם, שאין לכם דרך אמיתית לשפר את הכתיבה שלכם. אף אחד לא עוצר אתכם ומסביר מה אתם עושים טוב, מה אתם עושים פחות טוב ומה עדיף שלא תעשו יותר לעולם.

וזו בעיה.

אבל יש פתרונות

הנה הפתרונות שאני מכיר. כאלה שבאמת יעזרו לכם להשתפר:

חינם: צרו קבוצה של שלושה-ארבעה חברים וחברות. אולי אפילו טיפה יותר בהנחה שיש לכם אמון גבוה זה בזה. ותנו משוב אמיתי במעגל הזה. אל תתעסקו רק ב"אהבתי" ו"לא אהבתי". במקום זה, תסבירו למה אהבתם. ולמה מפורט. "בגלל האותנטיות" זה רחוק מאוד מלהיות מספיק. כדי לתת משוב צריך לעבוד. לחשוב. לוודא שהשפה בסדר, שהדקדוק סביר, לראות שהטיעונים עובדים, שהקצב עובד, שיש אימפקט רגשי. מאיפה הוא בא.

ואל תשכחו להיות נחמדים זה לזה, ולדבר לגופו של תוכן – ולא לגופו של אדם. אחרת במקום קבוצת משוב תהפכו לתא של מרצ באגודת הסטודנטים. וזה כדאי פחות. לא נעים שם.

חינם אחר: יש קבוצה בפייסבוק שקוראים לה כתיבה אפקטיבית. אתם יכולים לשתף בקבוצה הזאת ולקבל משוב מקצועי. לפעמים לוקח לי 24 שעות, אבל אני מתאמץ ועדיין מצליח לענות לכולם. לא מבטיח לשמור על זה לאורך זמן.

לא חינם: סדנאות. אתם יכולים להצטרף לסדנה החד יומית שלי ב-18.3 ולקבל כלים מצוינים כדי לבדוק את עצמכם. לא יהיה שם הרבה תרגול, אבל יהיה שם ארגז הכלים השלם שאתם צריכים כדי לכתוב אפקטיבי.

או: להצטרף לסדנת הבלוגריות (והבלוגרים גם), שם ממש תקבלו משובים מפורטים. זה קורס של שישה מפגשים אונליין, שהלב שלו הוא המשוב. מתחילים ממש תכף, ב-18.2. הקורס מוגבל ל-20 משתתפות, וכל פוסט יקבל משוב, או בסדנה עצמה או באימייל. וגם: ההרשמה המוקדמת היא עד סוף השבוע. לא שאני מלחיץ או משהו.

ויש גם את רוני

למי שרוצה משוב על כתיבה ספרותית, אני ממליץ בחום רב על רוני גלבפיש (ועוד אכתוב על זה יותר, כי אני מכיר היטב את החומרים ואת השיטות שלה). לרוני יש גם קבוצות כתיבה אונליין לאנשים שפשוט צריכים מישהו שיסייע להם עם מוטיבציה. דברו איתה במסנג'ר של פייסבוק. יש לה קטע נהדר: אם היא לא יכולה לעזור לכם, היא תגיד לכם מי כן יכול.

חוץ מזה, אתם מהממים. וגאונות. ואל תתנו לאף אחד להגיד שזה לא נכון.

המלצה

היום, המלצה על כותבת מחוננת, רצה מדופלמת, נכדה נפלאה ואמא לדוגמה: מורן מישל היא משהו חשוב בסלונה (מנהלת קהילות, אני חושב. או מנהלת תוכן. או פשוט סוג של וונדר וומן, אבל אמיתית). היא גם כותבת את הבלוג למה רצה נשמה, שהוא מופת לאיך לכתוב בלוג על ספורט, כזה שעלול להיות משעמם ובנאלי, אבל מצליח לחמוק משם ולענג כל פעם מחדש. היא תמיד מחדשת, מצחיקה נורא, מרגשת, ובגדול – פצצה של בן אדם. אם אתם מחפשים יועצת תוכן, היא הראשונה שבאה לי לראש.

חוץ מזה, אני ממליץ לעקוב אחריה גם בפייסבוק, שם היא כותבת מדי פעם על המפגשים עם סבתא שלה. אני מהמר שסדרת המפגשים הזו תהפוך יום אחד לספר. וזה יהיה ספר נפלא.

אה, היא גם מגדלת חמש בנות.

אז, הנה. אל תגידו שאין לכם זמן.

==

דבר אחרון בהחלט: השבוע אני עורך מפגש אונליין חינם על ניהול תוכן וגם עונה על שאלות. ההרשמה כאן. תבואו, יהיה נהדר.

זהו זה להיום. שמחה גדולה לכתוב לכם (ולי גם) ולקבל מכם תגובה לפעמים. תהיו בקשר. קצת אתי. בעיקר עם עצמכם.

#לב

נפתחה ההרשמה לסדנת בלוגריות שמתחילה ב-18.2.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

מאוחר מדי

מה שממש נהדר בגיל המופלג שלי, 46, זה שהוא מאוחר מדי. להכל.

מאוחר מדי להיות אבא טוב, מאוחר מדי לדיאטה, ללמוד לנגן, לפרסם רומן, להיות מנכ"ל, לכתוב בלוג, להשתנות, לבקר ב-200 ארצות. מאוחר מדי. הרכבת נסעה. רעיון נהדר, חביבי, אבל היית צריך לחשוב עליו קודם. תעבוד עם מה שיש.

אם אין גופה

מה שממש יפה בצמד המילים מאוחר מדי, זה שכל עוד אין גופה, הוא אף פעם לא נכון. על המחשב שלי מתנגנת עכשיו סונטה לאור ירח של בטהובן. אין שום סיכוי שאזכור איך קראו ליצירה הזו בעוד חצי שעה. לא סביר שאזהה אותה כשאשמע אותה בפעם הבאה. אם בכלל אשמע אותה. אני ומוזיקה קלאסית מעולם לא הסתדרנו מי יודע מה. ועכשיו מאוחר מדי.

אבל לא באמת. אפשר להתחיל עכשיו.

נורא יפה, הסונטה. אף פעם לא ידעתי מה זה סונטה. אולי אלמד היום.

יש לכם רעיונות, יש לכם חלומות, אתם חושבים שיכולתם להיות, להשיג, להצליח. אל תוותרו עליהם כי הזמן עבר. כי כבר יש מישהו שעושה את זה. כי אמא שלכם לא התעקשה שתלמדו תווים בגיל 9. נו באמת. אתם כבר גדולים. אתם כבר יכולים להחליט לבד שהנה, עכשיו זמן טוב להתחיל.

עוד לא מאוחר מדי.

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

נפתחה ההרשמה לסדנת בלוגריות שמתחילה ב-18.2.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

אפשר גם היום

יש רק דבר אחד שבאמת עומד בינינו לבין כתיבה יומיומית בבלוג: האימה. הראייה של  הכתיבה הזו כאיזו התחייבות מונומנטלית שאי אפשר לעמוד בה, שצריך לשנות את החיים ולהתאים אותם אליה. אבל אתם יכולים.

תקראו לזה כתיבה יומיומית לבלוג או לפייסבוק, תקראו לזה התחייבות למדיטציה או כושר או זמן עם עצמכם או עם הילדים. או עם החתול, לצורך העניין. בסופו של דבר ההימנעות הזו תמיד יושבת על אותה בלטה. תקראו לה אימה, תקראו לה חרדה, תקראו לה פחד ממחויבות. מה זה משנה. תקראו לה דוד. היא פה. היא לא הולכת.

הנה, כבר הצלחתם

ובכל זאת, אנשים עומדים במטלות האלה. אנשים קמים בוקר אחד ועושים מעשה. המון אנשים. המון אנשים עושים ספורט, עושים מדיטציה, כותבים דפי בוקר או פוסט יומי. וגם אתם עושים את זה. אתם קמים כל בוקר, מטפלים בילדים, הולכים לעבודה. יש לכם מחויבויות מסוימות שקיבלתם על עצמכם. חלקן גם מהנות. וכולן כולן ממלאות את החיים שלכם באיזשהו ערך.

ההבנה שאתם כבר עושים את זה היא צעד נהדר בדרך להתגבר על האימה, על החרדה, על השיתוק המתסכל הזה, על הפחד ממחויבות.

צריך להתחיל, אתם יודעים. אפשר בעוד שנה, בעוד חודש, בעוד שבוע. אפשר מחר. לכו תדעו, אולי אפשר גם היום.

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

אתה מתחיל הכי מהר שלך ואז לאט לאט מאבד את ההכרה

(זה נראה כמו פוסט על שחייה, אבל הוא לא באמת על שחייה.)

(טוב, אולי גם וגם.)

"איפה פה זה המסלול של הלאט?" אני שואל את המאמן.

"תגיד, למה באת דווקא לאימון הזה?" הוא עונה לי בשאלה. אני מכניס את הבטן חזק חזק, נושם מהאוזניים ונראה שמנמן. לא ממש ממש שמן. טוביה צפיר כזה. מקסימום רפי גינת. מה אני אגיד לו? שבאתי כי עכשיו אשתי חזרה מחדר כושר, הילד חזר מצו ראשון והעזתי רק בשמונה בערב לקום מהעבודה?

או שאני צריך להגיד לו שבאתי עכשיו כי הבחורה מהמכירות אמרה שבאימונים שלו יש "אנרגיות מטורפות". זה קטע כזה של אנשי מכירות בביזנס של הכושר. אני לא מרגיש "אנרגיות מטורפות" כשאני שוחה. בטח לא באימוני היפוקסיה. "אנרגיות מטורפות" זה בהופעה של ברוס ספרינגסטין. והוא אולי מאמן מאמן, אבל ברוס ספרינגסטין הוא לא. "אנרגיה מטורפת" זה כנראה על שם האווילות שגורמת לבן אדם שמן בן 46, דווקא נבון למדי, לצאת כל ערב שני מהבית כדי לשחות.

מאמן במים

או שאני צריך להגיד לו שבאתר כתוב "מאמן במים". שזה קצת כמו "!man overboard" עם זה אני דווקא יכול להזדהות. איזו תחושת חירום שמשהו רע הולך לקרות. "מאמן במים" קאטלק. זה כתוב באתר כאילו זה, אנא עארף, ערב טעימות של בירות בוטיק.

"תן לי בבקשה סביח בפיתה ושתי מאמן במים".

כן, שתי. מה תעשו לי?

אבל אני מתאפק ושותק. "שמנמן וסימפטי", אני מסנן לעצמי. "תהיה שמנמן וסימפטי ואל תספר את הבדיחות המטופשות שלך. מה מסובך?"

בסוף הוא שואל אותי אם אני יכול לשחות 100 כפול 5 ולצאת כל 1.45 שניות.

"אין מצב בעולם," אני מנסה להגיד לו, אבל יוצא לי "בטח!"

כושיליראבק.

המסלול של הממש ממש לאט

הוא מסתכל עלי בחשדנות ושולח אותי למסלול שבו שוחות שתי ילדות בנות שש ואבא שלהן, קטוע שתי ידיים ורגל.

שור אינאף, אני יוצא לחימום הזה של ה-5X100. אחרי המאייה הרביעית, הגג של הבריכה מסתובב ואנשים נראים לי בצבע סגול. חוץ מזה הכל כרגיל. האימון מתרכז בסגנון בגב. הוא מסביר איך לשחות חכם ואקונומי. אני מתרכז בלשאול את אחת הילדות איך לצוף.

אחרי זה אני לא זוכר בדיוק מה קרה. היו עוד ועוד תרגילים. וכל מסלול קיבל כמות אחרת. המהירים שוחים 300, הבינוניים 250, האיטיים 200, ו"צפריר, אתה תצא מהמים ותלך ברגל עד הקצה ובחזרה. ואל תשכח לשתות הרבה מים". ככה.

עוד 100 ועוד 200 ועוד 100 ועוד 200, עם סנפירים, בלי סנפירים, עם כפות, בלי כפיות. כמו הסרט הזה, נו אתם מכירים, "אתה מתחיל הכי חזק שלך ואז לאט לאט מתעורר בטיפול נמרץ". ואני שוחה ושוחה, והילדות צועקות ומעודדות אותי. וקוראות לפרמדיק.

12 שניות

בסוף עשו מדידות של 200 מטר גב. אותי זה הצחיק. הייתי אחרי 2.5 ק"מ בקצב שלא ידעתי שאני יכול ולא כל כך זכרתי איך חוזרים מפה הביתה. וממש לא יכולתי לשחות 200 גב. זה שלא נתפסו לי השוקיים היה נס בלתי חוזר.

או שאשכרה היה שם מאמן שידע מה הוא עושה.

"אתה לא גב. אתה 200 חתירה", אמר לי המאמן. "ואל תשכח את יד שמאל, יותר עמוק בתוך המים, יותר מתיחה. כמו שהראיתי לך לפני רגע."

לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. מה שאני זכרתי מלפני רגע זה את הרכות המנחמת של הקרקעית של הבריכה; את השכחה והשלווה שבאה כשאתה מפסיק להיאבק. נכנע. אז לא ננשום יותר.

שחיתי. גמור. סיימתי ב-3.22, שזה איזה חצי דקה אחרי השחיין האיטי ביותר בקבוצה. ששחה גב. עם מגש פיצה בכל יד.

אבל 3.22 זה 12 שניות יותר מהר מלפני חודשיים.

אל תהיו הכי טובים

עכשיו זה החלק החשוב:

האמת שידעתי שזה לא בשבילי. כשהגעתי איתן אורבך היה במים. נו באמת. הבן אדם שחה בגמר אולימפי. אני שחיין סביר, אבל אף פעם לא הייתי טוב. ואיתן אורבך במים.

נו באמת.

מצד שני ידעתי מיד שזה בשבילי. ספורט יותר קל לי מהחיים האמיתיים. אני לא מפחד.

בגיל 11 הלכתי לשחק עם שחקני קבוצת הילדים של הפועל באר שבע בכדורגל. לא הייתי ברמה שלהם, אבל ידעתי שאימונים איתם יהפכו אותי לשחקן הרבה יותר טוב. בגיל 17 שיחקתי בקבוצה הרביעית של אליצור נתניה בכדורסל. יום אחד באימון קראו לי לשמור על ווילי סימס. זה היה מצחיק נורא. באמת.

שבוע אחר כך הצלחתי להטביע.

אז נכנסתי למים אחרי איתן אורבך, עם השמנמנות והכל. כדאי לי. ונזכרתי שקראתי את זה ממש השבוע: אם אתה הכי טוב במה שאתה עושה, אתה אולי יכול להישמע נורא מרוצה מעצמך, אבל ממי? ממי תלמד?

שבת שלום.

#לב

#תחתתפוס

והמלצה חמה על שחייה בעולם המים. רק תכתבו צוואה קודם.

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

איך עפתי מהקומה ה-24

לפני כמה שבועות עפתי מהקומה ה-24. היתה לי בידיים התקשרות מנצחת עם לקוח ענק. הרבה פרנסה, הרבה כבוד. זה היה אצלי בידיים, וכמו שאני יושב אצלו בקומה ה-24, אחרי המלצות של יועץ מוכר ובדיקת צרכים והצעות מחיר כמעט מאושרות ואו-טו-טו קביעת לוחות זמנים – הלקוח מעיף אותי מהחלון. הלכה ההתקשרות. הלכה העסקה. הלכה הפרנסה. הלך הכבוד.

תחשבו רגע על בית השקעות. אני יושב שם למעלה עם כל קודקודי משאבי אנוש וההדרכה ואומר את המשפט המטומטם, האידיוטי, המפגר, העלוב (תחליטו אתם בבקשה איזה תואר לתת למשפט הזה) – "למה הבאתם אותי לפה בכלל?"

בצחוק, כן? אני טיפוס משעשע.

וכמו שאני סוגר את הפה, אני קולט את הפנים של כולם מתכרכמים, את החיוכים נעלמים, את הכתפיים מתיישרות. ופתאום כולם מסתכלים על השעון ויש להם משהו לעשות ו"טוב, נדבר". ורגע אחרי זה זה אני והיונים מחוץ לחלון של הקומה ה-24.

ובעצם, מה אני אומר?

שהשפה שלנו היא קילר אפליקיישן, היא מכתירה וסוגרת עסקאות והיא גם מוציאה אותן להורג. וגם אם אתם טיפוסים לא פורמליים כמוני, עם סנדלים וחולצה בחוץ ופטרוזיליה בשיניים, יש רגע שבו אתם חייבים לדבר את השפה ואת הטון של הלקוח. אחר כך, כשתלמדו להכיר אותו להתחבר אליו, אולי השפה הזו תשתנה. אבל בנקודת האפס? מקסימום זהירות. מינימום סיכונים.

דברו בשפה פורמלית וזהירה עד שהלקוח מאותת שאפשר אחרת. וגם כשאתם עוברים למים החמימים של חוסר הרשמיות, תתחילו בזהירות ותראו מה קורה אחר כך. הלקוח שלא באמת מכיר אתכם בוחן את בחירת המילים, הטון, המשלב שלכם – ומחליט אם יש לו עם מי לעבוד.

או שהוא זורק אתכם מהקומה ה-24.

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

תהיי ספונטנית, אבל בזהירות

"רגע, אבל מה עם הנשמה? מה עם הספונטניות? מה עם הרגשות שלי?"

יש לי חיבה עמוקה לרגע הזה בסדנה שמישהי מרימה את היד ושואלת את השאלות האלה. "אתה וכל החוקים שלך. 'תעשי, אל תעשי, תעשי, אל תעשי'. ואני נפש חופשיה. מה באת למשטר לי את הנשמה גם כן אתה?"

לא באתי. כלומר, כן באתי, אבל לא למשטר. תעשי מה שמשתחשק לך. תכתבי כמו משב אוויר קליל, כמו רוח, כמו סופה. תכתבי כמו המים המפכפכים בנחל והגועשים במפל, תכתבי כמו הים, כמו השמש, כמו אש, כמו לבה, תכתבי כמו, כמו… נראה לי שתפסת את הפרנציפ.

אבל בסוף, אחרי זה. אחרי הכל. תערכי עם רשימת החוקים. ותמחקי ותשני ותיישרי, וכן – אפילו תמשטרי. אלא אם הרוח והאש והמים מועילים יותר. בדרך כלל, במיוחד בכתיבה לעסקים, הם לא מועילים. בטח לא על בסיס קבוע. לא פעם הם אפילו מזיקים. כמו כל עניין אימפולסיבי אחר.

אז בטח, תהיי ספונטנית. רק בזהירות.

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

עשרת אלפים שיתופים לא שווים כלום

לפני כמה ימים מישהי כתבה בצער בקבוצה שלי שללקוח שלה עוד אין פייסבוק. "אז למרות שכתבתי פוסט על הפרויקט שלו – הוא לא יכול לשתף".

#אימוג'יעצוב

מה שהזכיר לי את הפוסט שכתבתי שקיבל 10,000 שיתופים והגיע לחשיפה של קרוב לשני מיליון איש + ראיון בערוץ 2 ואזכורים בכל עיתון שמכבד את עצמו.

יודעים כמה פרנסה יצאה מהפוסט ההוא?

לא יצאה.

מדינה שלמה התחילה לקרוא ליאיר לפיד "שרוצר" (העתקתי את זה משלונסקי), אבל אף אחד לא ביקש ממני לכתוב בשבילו. אף אחד לא הזמין סדנה. נאדה. אחרי שבוע, אפילו אשתי שכחה שכתבתי אותו.

שיתוף הוא כלום אם הוא לא חלק ממשהו

לוויראלי אין ערך בפני עצמו. שיתוף לא שווה כלום אם למה שמשתפים אין ערך, או אם הוא קליק וגמרנו. שיתוף הוא מגע רגעי, קצר, נשכח, שבדרך כלל גם החשיפה שלו אפסית. למערכות יחסים, מנגד, יש ערך. אני יודע את זה כי מישהו שקרא את הפוסט ההוא הלך לפרופיל שלי וראה שם תמונות של ספרינגסטין – והיום  הוא חבר שלי, בלב ובנפש.

וגם ברמה העסקית: אנשים שדיברתם איתם, התעניינתם בהם, עזרתם להם, עשיתם עבורם עבודה מצוינת – האנשים האלה לא ישכחו אתכם ולא ישכחו "לשתף" אתכם. גם אם אתם חושבים שהם אנשים נורא חשובים, מנכ"לים וצ'יפים ומנהיגים ויזמים וכאלה. הם חוזרים. הם תמיד חוזרים. והם שולחים אליך לקוחות שנים אחר כך, אפילו אחרי שהחלפת מקצוע. כי היית שם. כי עשית את העבודה כמו שצריך.

אז תוודאו שיש ללקוח את מה ואת מי לזכור ותזכרו שהשיתוף הוא מקסימום קצת פיל גוד. הוא הרבה הרבה פחות חשוב ממה שאנחנו עושים ממנו, ובטח חשוב פחות ממערכת היחסים האישית והעסקית שפיתחתם.

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש עדכונים כל יום.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

תהיו בני אדם: תאכלו קצת את הראש לפני שאתם מוכרים

לפני שמתחילים: נותרו מקומות ספורים לסדנת כתיבה לפייסבוק לעסקים. תכף תיסגר ההרשמה. כל הפרטים פה.

 

תגידו לי עוד פעם אחת שהתוכן הוא המלך. נו, נראה אתכם. עוד פעם אחת תגידו את זה. ידי הארוכה עוד תשיג אתכם. בזמן ובמקום המתאים.

התוכן הוא מלך, פחח.

התוכן הוא אולי מלך, אבל זה מלך שצריך לעבוד קשה בשבילו. התוכן הוא עבדות. ארוכה. מעייפת. מתישה. אבל אם אי פעם היתה השקעה מוצדקת עבור עסק – ובמיוחד עסק ללא אמצעים – הרי התוכן  הוא ההשקעה הזאת.

עסק יכול לשווק אך ורק באמצעות תוכן. בלי קידום מממומן בכלל, בלי לקנות מדיה. בלי שום דבר. כל מה שהוא צריך זה מקום לכתוב בו (כבר הצעתי שתפתחו בלוג?) ורשימת תפוצה להפיץ אליה. אם כבר להשקיע בקידום, מוטב לו להשקיע בקידום רשימת התפוצה.

קולה זה טעים

אבל שיווק באמצעות תוכן זה לא כלאחר יד. זה לא מה ששמעתם פעם על שיווק. "שלוש גרביים בעשר?" "כולם אוהבים קולה כי קולה זה טעים?" "קנו עוד היום?" זה לא תוכן. כל הפרסום האגרסיבי הזה זה לא תוכן. זה פיל מהעבר, צועד בחנות חרסינה צרכנית של המאה ה-21 ושובר הכל.

אפילו במקרה שבו אתם רוצים למכור מוצר או שירות באמצעות פוסט ספציפי, ו"עזוב אותנו כבר אתה והדיאלוג שלך עם הלקוחות", אתם לא יכולים למכור בשורה הראשונה. זה לא עובד.

תוכן הוא לא "נאום מעלית" שבו אתם צריכים להספיק להציג תוך דקה את המוצר שלכם שלכם ללקוח או משקיע. תוכן הוא משהו אחר לגמרי. בתוכן אין נאומי מעליות. נאומי המעליות שמורים עכשיו לסטרט אפיסטים ובסטיונרים בשוק – ולמען האמת, אפילו אצלם, מי שמשקיע קצת בחרוזים מוכר יותר גרביים ובננות.

אל תדחפו את המוצרים והשירותים שלכם בגרון של הלקוח בשורה הראשונה. נכון שהשורה הראשונה קובעת אם הוא יישאר או לא, אבל אם תדחפו לו מוצר בשורה הראשונה, לא רק שהוא לא יישאר – הוא גם לא יחזור.

בקיצור, לפני שאתם מוכרים לבן אדם, תהיו קצת תרבותיים. תאכלו לו קצת את הראש.

המלצות

היום, אני אמליץ קודם על בחורה אדירה אחת ואחר כך על עצמי. 

אז ככה:

שרומבה היא חנות קוסמטיקה. ואני, מה מעניין אותי קוסמטיקה? מת לא תתפסו אותי עם קרם עלי. אני גבר גבר. גבר ישן, מסוקס, שרירי ושמנמן – ותקחי בבקשה את הסרום שלך ותלכי מפה. אבל שרומבה היא לא רק חנות קוסמטיקה. היא בית ספר גבוה לשיווק באמצעות תוכן:

היא כותבת נהדר על החיים שלה, של הילדה שלה, של החברות שלה; היא יצרה קהילה אקטיבית ומעניינת ומעוניינת (זה מה שאשתי אומרת. אין כניסה לגברים לקבוצות האלה, השבח לשם) (רק הצצתי. בשביל המקצועיות. והשחורים). והיא מצליחה למכור. כל יום. גם מוצרים וגם שירותים. והכל באמצעות תוכן משובח. אז אל תהיו כחלונים. תהיו שרומבות. או שלפחות תצטרפו לקהילה שלה. ואל תשכחו לקנות משהו. אנחנו פה בעד עסקים קטנים.

חוץ מזה, עדכוני כתיבה אפקטיבית:

הבלוג מתעדכן עכשיו על בסיס יומי. זה מה שקורה כשכותבים תוכן ולא רוצים לתת אותו לפייסבוק. אני מקווה להתמיד. תחזיקו לי אצבעות. ובקיצור, מי שרוצה לקרוא באופן שוטף יכול להירשם לעדכונים (בתחתית עמודי הבלוג. למטה למטה.) אני מזהיר מראש שיש שם הרבה חומר, אז אם אתם נרשמים, אתם יכולים להאשים רק את עצמכם.

זה נראה ככה:

וכן, עכשיו אפשר לקרוא עכשיו את הדיוור הזה גם בבלוג, ואפילו לשתף אותו ולשלוח לחברים. אם אתם בעניין אז יופי טופי לי ולכם גם.

וגם:

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים. מקומות אחרונים בהחלט.

סדנאות כתיבה ארגוניות

וזהו זה להיום. שיהיה לכם יום נס קפה מסייעת, 30 ערבובים לימין, 30 ערבובים לשמאל. ואל תשכחו שוט של אחלה אספרסו בפנים.

צפריר

חמישה דברים שלא ידעתם על כתיבה בפייסבוק

הנה חמישה דברים שלא ידעתם. או שכן ידעתם וסתם יצאה יופי של כותרת. אני לא אומר שהשימוש בטיפים האלה תמיד תמיד מומלץ או אסור לעד.  מה שכן, לאורך זמן, הם ישפיעו באורח משמעותי על מי שקוראים אתכם ומה שהם חושבים עליכם, אז הנה, אל תשכחו, חמישה טיפים לכתיבה בפייסבוק:

תפסיקו לדבר על עצמכם

כתיבה בגוף ראשון היא לא רעיון טוב. אני ואני ואני מעיף לאנשים את הפיוז. אם לא לכולם, אז לפחות לחלק ניכר מהם. ואפילו אם האני ואני ואני הזה עובד לכם מעת, תזכרו שהוא עולה לכם בקוראים. הרבה קוראים. אם תתחילו את הפוסט בסיפור על חבר שלכם או על לקוח שלכם, רוב הסיכויים שתקבלו הרבה יותר אמפתיה מהקוראים. ותשמעו קטע: רובם אפילו לא יבינו למה.

(רמז: כי זה סיפור. וכי הכותב לא חושב שהוא מרכז היקום. )

***שתפו בכל הכוח*** לא עובד

אנטי ביבי, אנטי לפיד, אנטי גבאי, אנטי שוברים שתיקה ואנטי שוקולד השחר מצמצם אתכם בסופו של דבר לאנשים שהדעות שלהם הן בדיוק, אבל בדיוק כמו שלכם. הלייקים, התגובות, השיתופים – כמעט תמיד יגיעו מאנשים שחושבים כמוכם. האחרים יפסיקו לקרוא אתכם.

גם אתם כותבים את הפוסטים האלה? המלצה: לכו לשכנע נמלה שהיא נמלה. זה בערך אותו דבר, והערך הוא אותו ערך.

ארוך זה דווקא מאה אחוז

יש איזשהי הנחה, אולי זו כבר קביעה של ממש – שפוסטים קצרים עדיפים על פוסטים ארוכים. שמוטב להגיד הכל בשתיים או שלוש פסקאות. שלא טוב לאכול לקוראים את הראש.

אז נכון שפוסטים קצרים הם קלים יותר לעיכול ובאופן כללי הרבה פעמים עובדים טוב יותר. אבל האמת היא שחלק ניכר מהפוסטים הנקראים, הזכירים, המשותפים והמוצלחים ביותר הם ארוכים. כי אין פוסטים שהם ארוכים מדי. אלה פשוט פוסטים שלא כתובים טוב מספיק.

אז אם יש לכם את היכולת והכישרון, אל תפחדו מהאנשים שמשאירים לכם בתגובות "אמ;לק", כמו כלב שלא אספו אחריו. האמ;לק מעיד עליהם, לא עליכם. ותכתבו מדי פעם גם ארוך. בטח אם יש לכם משהו משמעותי להגיד.

(עם זאת, אם כולם כולם כותבים "אמ;לק", הייתי שוקל שינוי של האסטרטגיה הזו.)

אם לא תניעו לפעולה לא יקרה שום אסון

"רגע, אבל איפה פה ההנעה לפעולה," שואלים המוני בעלי עסקים ויועצים עסקיים. איפה הקריאה לקנות, להגיע לחנות, להירשם לסדנה, להצטרף למועדון? אם אין את זה אז מה הטעם?

הטעם הוא במערכת יחסים. תחשבו רגע על טיפוס, שבכל פעם שהוא מדבר אתכם – מנסה למכור לכם משהו. ולעומתו, תחשבו על מישהי שמדברת איתכם ומספרת לכם על בסיס קבוע, אבל רק בכל שיחה שנייה או שלישית מציעה לכם לקנות. יותר נוח להקשיב לה, לא ככה?

(בטח ככה.)

פשוט הכי טוב

הנקודה הזאת שווה פוסט עצמה. פוסט ארוך.

"עבורך" לא יותר טוב מ"בשבילך", "רושם" לא יותר טוב מ"כותב". "הינו" לא יותר טוב מ"הוא", "יש ברשותך" לא יותר טוב מ"יש לך", "במידה ו" לא יותר טוב מ"אם". למעשה, בחלק מהדוגמאות האלה, לא רק שהאפשרות ה"פשוטה" טובה יותר, האפשרות ה"גבוהה" היא שגיאה בעברית.

תכתבו כמו בני אדם למען השם. כמו שאתם מדברים. העניין הזה שאנשים מגיעים למקלדת ופתאום מרגישים שהם צריכים להיות סופרים או עורכי דין יכול להוציא לקורא הסביר את העין.

תזכרו, רוב הזמן הכי טוב לכתוב כמו שמדברים עם ההורים: בכבוד, בטח שבכבוד – אבל למה לסבך? דברו פשוט. ככה יותר אנשים יבינו אתכם והרבה פחות אנשים יתעצבנו מכם. לא עדיף ככה? בטח שעדיף.

יאללה, תהיו טובים. ושיהיה שבוע ציף ציף מעל הרציף.

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

איך הגענו עד לכאן עם כל הריבועים האדומים האלה?

לפעמים יש לומר את המובן מאליו. ואמר כבר במאה ה-16 הבעל שם טוב, שאם נאמר את המובן מאליו פעם אחר פעם אחר פעם, אולי אולי גם נקשיב פעם למה שאנחנו אומרים. טוב, הוא לא אמר. ואולי טוב שלא אמר, כי ממילא לא היינו מקשיבים.

אז אני אומר את המובן מאליו: ביער ביער, ביער השחור של המכשפות ועכבישי הענק והחלזונות הטורפים והמרמיטות הארסיות וזאבי האדם גדומי הפנקריאס והעוד כל מיני חיות עם יחסי ציבור ממש מחורבנים, שם ביער שוכנות גם הנוטיפיקציות.

יש להן שיניים ארוכות, יש להן צבעים רעילים מזעזעים, יש להן קוץ אכזרי בזנב ואטיטיוד מהגיהנום. ויש להן משימה. המשימה שלהן היא לחרבן לכם את החיים.

יו, שנייה! נוטיפיקציה בפייסבוק! כבר חוזר!

טינק!

איפה הייתי? הו, איזה חתול מקסים.

הלך הפוסט. הלכה חצי שעה עבודה.

 

*חצי שעה, סטטוס אחד שלא מצחיק אף אחד  ו-12 לייקים אחר כך*

 

שבתי. מה העניינים? איך אתם? למה אנחנו כאן? על מה אנחנו מדברים לעזאזל?

אם כל רע, הנוטיפיקציות האלה. הן הורגות לנו את הריכוז, הן הורגות לנו את האפקטיביות והן הורגות לנו את היצירתיות. והן גם עושות חשק לפחמימות. הן מכהות אותנו. הן הופכות אותנו ליצורים חיוורים, לאים ומשועממים שרק מחפשים את המנה הבאה.

אתם לא מצליחים לכתוב? לא מצליחים להתרכז?

תשתיקו אותן. שימו אותן בהולד. תבטיחו לעצמכם שעכשיו חצי שעה בלי. סגרו את כל הטאבים המיותרים, הגיפו את התריסים ואת הטלפון היאורה השליכון. הממזר ממילא יחזור תכף. ככל שתתרחקו ממנות הסם הקטנות ונטולות כל הערך האלה, כך גדלים הסיכויים שתצליחו לכתוב. אין אפס. ככל שתתרחקו לזמן רב יותר, תכתבו טוב יותר, מעניין יותר, חי יותר.

תזכרו. נוטיפיקציות זה אלכוהול. נוטיפיקציות זה ניקוטין. נוטיפיקציות הן גושים קטנים ומכוערים של נרקוטיקה שיש בהם אפס שמחה, שינקו מכם את לשד היכולת, את חלב התבונה, את ניצוץ הגאונות.

השיבו אליכם את כל הילדים האבודים האלה. יש לכם אותם. או שאולי יהיה. תכף. עוד מעט. רק תכבו קודם את רעש הרקע הכל כך כל כך מסוכן הזה.

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות