צפריר בשן, Author at כתיבה אפקטיבית - Page 2 of 13

שיעור כתיבה שיווקית: קצב

הנטייה שלנו להגיד מה אנחנו לא מושרשת עמוק עמוק בדרך שבה אנחנו ממצבים את עצמנו היום. אני שומע כמה פעמים בחודש את המשפט: "אני לא כמו". וגם אני סובל מהבעיה הזו לא פעם. קל מאוד בלהגיד איך לא לכתוב. אבל איך כן לכתוב. הו! פה העסק נהיה מסובך באמת.

דוגמה טובה לסוגיית כתיבה שקשה להתמודד איתה היא העניין עם הקצב: איך לכתוב בקצב הנכון שמייצר עניין וקשב ואז פורש את הדברים החשובים על השולחן. ומנגד, איך לא להקיא את הכל על ההתחלה, וגם איך לא לעשות הכנה ארוכה מדי ולסיים באמירה שיווקית וקצרה של משפט או שניים, שנראית מנותקת מקונטקסט.

קצב קצב, לפי הקצב

התשובה לשאלה מהי הדרך הנכונה לכתוב קטע שיווקי עם קצב נכון היא תשובה שתמיד עובדת בכתיבה: יש הרבה יותר מדרך אחת. אין נכון מוחלט: יש מקומות שמספיק להגיד בהן שורה או שתיים, יש מקומות שאין בהם מקום למסלול המראה ארוך ויש מקומות שאפשר להתפלפל בהם קצת לפני שמדברים על הגופו של עניין, שהוא המוצר, השירות, האירוע, הצעת הערך או הילד שאתם מוכרים.

מה שאפשר להגיד באופן גורף, הוא שאנשים זוכרים מצוין את הסוף של הטקסט, במיוחד אם הוא כתוב כהלכה (ויש סיכוי טוב שהוא כתוב כהלכה, כי הכתיבה שלנו בדרך כלל משתפרת ככל שאנחנו עורמים עוד ועוד מילים ומשפטים ופסקאות). עם זאת, הסוף הזה לא יכול להיות מנותק מהקשר. כלומר, כשאתם מגיעים לכתוב על הצעת הערך שלכם, אתם צריכים לעשות לה מקום: עוד משפט. עוד פסקה. עוד קצת.

היום, למשל, קראתי טקסט נהדר על נעוריה של מישהי, שמסתיים ב"לכן אני מזמינה אתכם לסדנה שלי שתיערך בשבוע הבא". הרגשתי קצת כמו אדם שמתהלך לתומו בשביל חינני, ואז נשמט לתוך בור (וכן, גם נשכח שם).

דוגמאות

ולכן, צריך להגיד קצת יותר מזה. אפשר לעשות את זה בסגנון הזה:

"מה שמביא אותי לדבר על הסדנה שלי שתיפתח בשבוע הבא, ובה אדון בשאלות כמו מדוע דגים צהובים מעדיפים במבה ורודה, איך להחנות פיל לבן בחנות מפעל של מאפיית קישים תל אביביים מפונפנת ולמה במלוח של הים יש גם טיפ טיפה טעם של כורכום. כדאי לכם לבוא. במיוחד אם גם לכם יש שאלות מוזרות".

או:

"ואסיים בתזכורת: בשבוע הבא מתחילה הסדנה שלי. אנחנו עומדות להתכנס שם, אני ו-12 נימפות בנות מזל, ולדון בעניינים חשובים להפליא כמו מחירי הנדל"ן בנתניה ואיך למצוא משרד בזול, קרקעות להשקעה במחירי הזדמנות ליד הקצה הצפוני של דקוטה הדרומית והמיניות המתפרצת של נקבת הארמדיל הים תיכוני. בואו!"

בשתי הדוגמאות, בהזמנה יש טיפ טיפונת יותר מה לתפוס, מה להרגיש, אל מה להתייחס. אבל אני רוצה להעמיק את העניין הזה גם לרמה הכמותית:

אם אתם מתחילים בסיפור, אנלוגיה, משל או גמגום על התוכנית של אייל ואביב אתמול בערב, אתם חייבים לזכור שזה לא העיקר, למרות שנורא נוח לכם לכתוב על זה. מוטב שהחלק של הסיפור, משל, אנלוגיה או גמגום יהיה לא יותר מחמישים אחוז, ואם אפשר אפילו הרבה פחות מזה, כי אחרת, אנשים עלולים לחשוב שהסיפור, המשל, האנלוגיה או הגמגום הם העניין שעליו אתם באים לדבר (בעוד בפועל, אני מזכיר, הפוסט מיועד לקדם את הצעת הערך שלכם).

אז אם אתם כותבים פוסט בבלוג או בפייסבוק, ברמה הכמותית, נסו להקדים בעשרים אחוז סיפור, ולהמשיך בשמונים אחוז הצעת ערך. או 30-70. אבל בשום אופן לא שמונים אחוז סיפור ועשרים אחוז הצעת ערך שאינה קשורה לסיפור.

(ויש לי עוד הרבה להוסיף. למעשה, מחקתי מפה עוד כמה פסקאות שדיברו על איך לכתוב את הצעת הערך ומה לקוחות אוהבים, אבל כל זה לא רלוונטי. כשאתם מתרחקים שוב מהעניין שבו הפוסט עוסק, אתם הורגים את הקצב. אז תתאפקו. הנה. גם אני מתאפק. בשביל הקצב.)

פוסט של יום חול או: שיעור כתיבה סתוי

הבוקר קרה לי דבר מה.

אני חושב "הבוקר", אבל בלב שלי יוצא "בערב" (כשאמרה לי נערתי). ככה אני. החיים מדלגים אותי משיר לשיר. כשחזרתי מהריצה הבוקר חשבתי על "כתינוק מזמר שיר ערשו, טרם סגור את הפייס". וכל זה כי נזכרתי שאתמול כתבתי "כחול אשר על שפת ירוק", ובקלות יכולתי לכתוב "כחול אשר על שפת אמי" וגם כן היה יוצא בסדר.

(תוך כדי שאני כותב את המילים האלה לעצמי, מתברר לי שיוצא לי קצת סטטוס בפייסבוק. שזה עצוב, כי לפעמים נדמה לי שאין מיותר יותר מסטטוס בפייסבוק. אז אולי היום, במקום שזה יהיה סטטוס בפייסבוק, זה יילך הבלוגה.)

(כשאני כותב "הבלוגה" אני לא חושב על קוויאר, אלא על "העפילו! העפילו! אל ראש ההר העפילו!" אמרתי כבר. מדלג משיר לשיר.)

אסון, או שלא

אבל רציתי לומר דבר מה על הדבר מה שקרה לי הבוקר: קראתי סטטוס. ואז כתבתי תגובה ארוכה למדי. והיא נמחקה. שזה אסון. אסון כבד אפילו. אבל גם דרך לקחת אותי לרגע מכל הפייסבוק הזה, אז אולי האסון אינו כבד כל כך.

את הסטטוס כתב עבגד יבור, פרופיל שאני אוהב במיוחד כבר שנים הרבה, כי הוא שעטנז של מתמטיקה ומוזיקה ופילוסופיה והורות ותבונה וטוב טעם וסקרנות.  הוא כתב על השיר היפה "תקופות השנה" של דליה רביקוביץ' שהלחין יפה יאיר רוזנבלום ושרה יפה יפה חוה אלברשטיין. הוא התעכב בפרט על השורה הפותחת "והרוח עוברת בחריגים", שהיא מוזרה ומעניינת וסיקרנה אותי כבר כשהייתי קטן קטן.

אז ישבתי וכתבתי קצת על שירי סתיו. 

כתבתי על אמצע ספטמבר היפה של אסתר שמיר, שהפיק מתי כספי לגלי עטרי, שיר שבליבו של אחד האלבומים הנשיים הכי יפים וישראלים שהיו פה. וכתבתי גם על המורות משתעלות והולכות לישון מוקדם של רחל שפירא שגם אותו שרה חוה, שיר שתמיד תמיד יסמן לי שישי נינוח של ספטמבר.

פעם היה קריר יותר בספטמבר. השמיים אולי היו אפורים יותר והחצבים היו זקופים יותר. או שאולי זה רק רסיס זיכרון של אדם מתיישן, שכמו כל המתיישנים לפניו מתגעגע למה שהיה פעם.

ושיר הסתיו שאני אוהב יותר מכל הוא "אסיף", שכתב איתמר פרת והלחינה נעמי שמר. זה שיר שמתבלבל בחינניות ישראלית בין שירה לפזמונאות, רגל פה רגל שם. הוא נחתם באחד הבתים היפים ביותר שאני מכיר:

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

ואין יותר נדרי ואסרי

רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו

עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

ולמה אני כותב את כל זה פה? איפה יש פה שיעור כתיבה סתוי?

קודם כל כי זה המקום שלי והוא יקר לליבי ואלה הדברים שבלב ליבי. הדילוגים משיר לשיר הם שרירי הליבה של הנשמה שלי. אולי. וחוץ מזה, השירה (והפזמונאות) הישראלית הישנה מדגימה יפה איך החיים בשולי החוק של הכתיבה מעניינים הרבה יותר מהנתיב הראשי. ואיך אפשר בקצה של המשפט, בקשה של הלחם, ברך של החמלה – למצוא פנינים של כתיבה, אגלי טל קטנים קטנים ונוצצים נוצצים שלא כבים לעולם.

(והם עולים רק טיפ טיפה. עשרה בלירה.)

על רכישת הרגלים, יעדים וקריפים

תכף, ממש אוטוטו, אגמור לקרוא את הספר עם השם המטריד SuperHuman by habit: a guide to becoming the best version of yourself, one tiny habit at a time , שכתב מישהו שקורא לעצמו Tynan . ואכן, הפיתוי לתהות בקול רם מה קרה לאורך של שמות הספרים בעידן הזה הוא גדול. גדול גם החשק לתהות למה קוראים למישהו טיינאן, אבל אני אתאפק ואנסה להתייחס לספר.

הרעיון מגניב. הוא מדבר על איך לרכוש הרגלים ולהפוך אותם לחלק מהחיים שלך, כדי להיות מאושר/מרוצה מעצמך/פרודוקטיבי וכאלה. ובעצם, מי לא רצה מאז ומעולם להשתפר בשורה ארוכה של עניינים: לאכול טוב יותר, לעשות ספורט, להפסיק לעשן, לעשות מדיטציה, ללמוד סינית (ופסנתר) וכאלה. הטיינאן הנ"ל, שמסתבר שהוא מגה-אולטרה בלוגר, כותב באריכות על איך להשיג את המטרות האלה, להתגבר על דחיינות ו… הבנתם את הפרנציפ.

יש אפליקציה שאני כאילו קצת טיפ טיפונת בוחן בימים אלה. קוראים לה מדיום והיא אוספת תכנים בנושאים שהגדרתם מראש ומציעה לכם אותם על בסיס יומי. במילים אחרות, מדובר בעוד ניוזלטר ארור שאני לא קורא. אבל יש שם כותרות, ללקק את האצבעות. וככה, יום אחד דחפו לי מול העיניים את ה"איך לקרוא 200 ספרים בשנה", מה שהוביל אותי בסופו של דבר לקרוא את הספר הזה.

(האמת היא שהיום גמרתי להאמין לכותרות שלהם כשקראתי את הכותרת Build Emotional Intelligence In These 3 Practical Steps שמעידה על אינטליגנציה רגשית נמוכה להחריד. מה שכן, הם כן מזכירים לי כמה כוח יש לכותרות טובות.)

בחזרה לספר: כאמור, הרעיון מגניב. אבל יש לי בעיה עם כמה מאמיתות היסוד שלו. קודם כל, הוא מדבר על מטרות, ואני חושב שכבר כתבתי פה פעם או פעמיים כמה אני מתעב מטרות. הייתי כבר בן 20, 30 ו-40 ומעולם לא היו לי מטרות של ממש. בטח לא ארוכות טווח. כן, רציתי להיות מאושר, רציתי לנסוע לחו"ל, רציתי לראות את ספרינגסטין – אבל תמיד חשדתי באנשים עם מטרות, כמו "עד גיל 30 אהיה מנכ"ל של תאגיד רשע, אוציא ילדים קטנים מזרועות הוריהם ואמכור אותם לחברת נקניקיות".

אנשים רגילים לא רואים את זה מייד, אבל תאמינו לי: יש משהו ממש לא בסדר בטיפוסים האלה.

כמובן, שיח המטרות עומד ביסוד הכתיבה העיונית של הדור הזה, שבו אנשים תמיד רוצים מדריך בשבע נקודות על איך להוציא יותר מהחיים שלהם, מה שהופך ספרי עיון באשר הם לחשודים בעיני. למעט ספרים שמדברים על "איך להיות אמפתי".

וממילא, אנשים קוראים ספרים כאלה והולכים לקנח בהמבורגר ובירה, שזה קצת קאונטר פרודקטיב. וגם מנחם.

הבה נקריפה

אבל בכל מקרה, כשהכותב דן בעניין של להתחיל עם נשים כדי לשפר איזשהו דפיציט שממנו הוא סובל בביטחון העצמי, כתבתי לעצמי: "מה, אתה קומפיוטר שכל הזמן מעריך איפה הוא נמצא בכל אספקט של החיים? מתחיל עם נשים כי צריך, זורק דברים כי צריך, אוכל את האוכל שצריך, הולך לישון כשצריך עם האור שצריך? בן אדם, מה שאתה צריך זה להירגע. בירה על החוף. אבטיח. עדיף אחד מיולי. מה זה כל היעדים האלה לכל הרוחות?"

שלא לדבר על זה שלהתחיל עם נשים כדי לחזק את הביטחון העצמי זה קצת (הרבה) קריפי.

העניין הנוסף שהכותב מדבר עליו והטריד אותי, הוא סוגיית האחריות. הוא כותב שאתם חייבים לקחת אחריות על הכל. כל כישלון בחיים שלכם, כל תסכול, כל סכסוך, כל נפילה. הכל הכל.

בעיקרון, נטילת אחריות זה נהדר. באמת, כל הכבוד לנוטלי האחריות באשר הם, בניכוי חמאס, אל-קאעידה, דאעש וכאלה. בן אדם שנוטל אחריות הוא בן אדם שיכול להתחיל מחדש, להתקדם, לתקן.

מצד שני, התפיסה לפיה אנחנו האחראים היחידים על חיינו קצת מזכירה לי ליברטריאניזם, תורה שכל כך מקדשת את העצמי ואת הקניין, שהיא מצליחה להפיל גם על חלכאים ונדכאים אחריות מלאה על מצבם. זו, מיותר כמעט לציין, גישה אטומה ואיומה בעיני.

ואחרי שאמרתי את כל זה, אני שב וממליץ לכם לייצר איזושהי שגרת כתיבה יומיומית: רבע שעה ביום, עשרים דקות, שעה או שעתיים למי שזקוק לכך באופן מקצועי. המשמעות היא לא רק תוכן שוטף לפעילויות ולעסקים שלכם, אלא גם חשיבה צלולה ובהירה יותר ויכולת להבהיר לאחרים בצורה טובה בהרבה מה אתם עושים. או רוצים. או חולמים.

למשל, הנה טקסט קצר שעבדתי עליו בשעה האחרונה:

"סביח."

יפה, נכון?

בנובמבר אפתח סדנה ארוכה ארוכה שתתחיל כבית ספר גבוה להרגלי כתיבה, ותמשיך משם לחיזוק מיומנויות כתיבה. זו תהיה חצי שנה איומה ומושלמת, כזו שכל אדם צריך לפחות פעם בחיים (אם לא פעם בשנה). מבטיח לעדכן בקרוב. מי שיגיע לסדנה של אוקטובר ישמע על הסדנה הארוכה קצת יותר. אם זה לא מתאים לכם, אתם יכולים להישאר בבית ולהמשיך לטחון פחמימות. מבין אתכם בסך הכל.

המלצות:

הקבוצה של בכל יום נתון מאפשרת לקבל הצצה לגולים נהדרים ומהלכי כדורגל מרתקים מסוף השבוע. בעיני זה ממש מצוין.

מילה טובה (מאוד) על רן שילון וקבוצת הריצה שלו, אנדיור. מי שרוצה לבוא להתאמן איתי בים פעמיים-שלוש בשבוע מוזמן לדבר עם רן. חוץ מזה, הוא מטפל נהדר שמאפשר לי לרוץ גם על הברכיים הממש מחורבנות שלי. אפשר לדבר איתו במספר 052-850-7535 ולבוא לאימון ניסיון חינם.

וגם: עמותת בדרך להחלמה תמיד זקוקה לעוד מתנדבים שיבואו להסיע ילדים חולים לבתי החולים ובחזרה למחסום ומעבר לו.

 

וזה הכל להיום. הילדים הלכו השבוע לבית הספר. היה נחמד להפליא לשלח אותם. מקווה שגם לכם. ושנהניתם אפילו יותר כשהם שבו.

כמעט שנה טובה,

צפריר

אחרון חביב למי שהגיע עד לפה: אוהבים את הבלוג הזה? מגניב. גם הוא אוהב אתכם. אם תעבירו אותו הלאה לעוד מישהו או מישהם, אז אולי גם הם יאהבו אותו. ואתכם. אז תעבירו. קדימה.

תודה. 🙂

צפריר

הניוזלטר הגיע סוף סוף, ועמו הסוד הסודי והכמוס לאושר. זה, וריח של מפרום

נו תמחוק אותי כבר יה בן של רחב הזונה.

נפגעתי מהתוכן.

משעמםםםם!

תזמון המשלוח מאוד לא נוח.

ציפיתי למיליים בסגנון אחר, יותר על טקטיקה של כתיבה, פחות על אסטרטגיה של שיווק.

ציני מדי.

עקב חומר גרוע.

לא הבנתי שמדובר בכתיבה שיווקית.

לא אוהב שמבקשים ממך מייל כדי לשלוח משהו אחד שרצית ואז מנצלים את זה כדי לרשום אותך לתפוצה. זה נבזי.

הי. מתעניינת בתכנים שלך. אבל ברגע שמישהו מציע לי משהו בתדירות גבוהה זה הופך למטרד. בשבילי זה לא אפקטיבי. 

הטיפים לא יעילים.

אתה קשקשן. איבדת אותי בדרך. ארוך מדי. בזבוז זמן יקר.

ביקשתי כבר להסיר.

יותר מדי מלל. יותר מדי חוויות אישיות של הכותב. פחות מדי טיפים לכתיבה.

למה תחתונים? מה זה קשור?

צא לי מהווריד!

==

אהלן, מה העניינים?

טוב, אני מודה, התחביב הזה של ללכת לברר למה אנשים הסירו את עצמם מרשימת התפוצה הוא לא קונסטרוקטיבי. אבל כשמרכזים ככה תגובות של קוראים, יש בזה משהו משחרר.

טיפ הכתיבה שלי להיום הוא פשוט מאוד וקצר מאוד: אי אפשר לכתוב לכולם. זה לא עובד. זה בלתי אפשרי. אם הצלחתם לכתוב לכולם, הרי שהצלחתם לכתוב כלום ושום דבר. בטקסט שכולם אוהבים אין ערך. נאדה. גורנישט.

ולכן, אם מדי פעם מישהו מתעצבן, נעלב, מקלל או טורק אחריו את הדלת – כנראה שהצלחתם לגעת במשהו. כנראה שאשכרה כתבתם דבר מה. אז אל תאכלו לעצמכם את הראש על זה. הנעלבים והטורקים למיניהם כבר יעשו את זה בשבילכם.

אם אתם מרגישים את פגיעתם הרעה של הטוקבקיסטים האלה, אז תזכרו שברטרוספקטיבה (ובפרט אם הופכים את הרטרוספקטיבה לתערוכה, כמו שעשיתי פה למעלה), ההערות האלה דווקא משעשעות למדי.

וכן, אני אומר את זה כבן של רחב הזונה.

10% לחלומות

ברוב חודשי השנה אני לא מתעכב כל כך הרבה על הזחילה של השעון ועל זה שעכשיו יולי או אוגוסט. כל כך הרבה אנשים אומרים לנו לחיות בכאן ובעכשיו, שרוב הזמן אין לי צורך לתרום גם את דעתי על העניין.

אבל ביולי ואוגוסט אני מרבה לחשוב על יולי ואוגוסט. גם כי הם מעמידים לפנינו את הרגעים הנהדרים של החיים, עם בריכות הנופש התכולות והנחלים המפכפכים והבירה הקרה על שפת הים.

וגם כי הם איומים. הם לוהטים ויבשים ומיוזעים ומלאים בילדים מזמזמים סביבך כאילו שיש לך משהו נגד החום והשעמום (אמרתי לכם: תנו להם כסף. זה כמו אל-תוש. הם הולכים).

הם גם מלאים בלקוחות מוזרים. ביולי ואוגוסט, או שהלקוחות שלך מתאדים או שהם נופלים עליך. אין באמצע. וזה תמיד מוזר ומטריד ומפחיד, וכשאתה בטוח שלא יכול להיות יותר גרוע, מגיע ספטמבר ואמא שלך דופקת לך על הדלת ואומרת, "אוי! כמה שאתה דומה לאבא שלך עם הכרס הזאת!"

אז אני רוצה להגיד משהו: אנחנו יצורים במאבק הישרדות. שכירים ועצמאים, עסקים קטנים וגדולים, נשים וגברים, מצליחים ונכשלים. כולנו במאבק הישרדות. אפילו מי שמצליח נאלץ להיאבק כדי לשמר את ההצלחה הזו, ואנחנו שבויים לגמרי במלכודת הלייף סטייל שמחייבת אותנו להשיג עוד ועוד כדי לצרוך עוד ועוד. עשירים ועניים, מרכז ופריפריה, כולנו בתוך הסיר הזה, מערבבים את עצמנו בקלחת. לתמיד.

אז הנה טיפ קטן לחיים. בעצם לא טיפ. הצעה. רעיון. מחשבונת:

תשאירו לעצמכם חמישה אחוז מהזמן בשביל החלומות שלכם. אולי אפילו עשרה אחוז. שעתיים בשבוע, ארבע שעות, שש שעות אם אין לכם ילדים. ובזמן הזה תעבדו על החלום שלכם. תכתבו סטנד אפ. תציירו. תאמנו קבוצת ילדים בכדורגל. תשירו. נורא כדאי לכם לשיר! קחו את הגיטרה לידיים. או תעשו ג'אגלינג בים.

שעתיים בשבוע. אולי ארבע. שש אם אין ילדים. תהיו עם החלום שלכם. תעבדו עליו. תטפחו אותו. מאוריציו סארי היה בנקאי. הוא אימן ילדים וחובבים עד גיל 40. היום הוא בן 59 ומאמן את צ'לסי בלונדון. אבל העניין הוא לא ההצלחה. הסיכוי לזה הוא אחד לאלף. העניין הוא לעשות את מה שאנחנו אוהבים. למצוא לזה זמן. כל החיים.

שעתיים בשבוע. אולי ארבע. אפילו שש אם אתם בני מזל.

זהו אימייל שיווקי

לפעמים יש לומר בקול רם: הניוזלטר הזה לא נכתב לשם שמיים. גם כי לשמיים לא אכפת, אבל בעיקר כי לכתוב ניוזלטר זה עבודה. אז רציתי להזכיר כאן:

– שאני כותב תוכן. אני חושב שהוא בכלל לא רע. יש איזה 150 עסקים קטנים וגדולים שהשתמשו בי בשנתיים האחרונות כדי לכתוב אתרים, קמפיינים, דפי מכירה, מאמרים, פוטסים ואפילו נאומים.

– שאני מלווה עסקים וחברות ונותן להם מענה על צרכים שיווקיים/כתיבתיים באופן שוטף.

– שאני מלמד כתיבה בארגונים. בעוד שעתיים, למשל, אני מעביר סדנה על וואטסאפ שיווקי אפקטיבי לסוכני ביטוח. כן כן. סדנה ממש מגניבה.

– שאני מעביר סדנאות קצרות חצי יומיות שאליהן מגיעים קרוב לאלף איש כל שנה. הפעם הבאה ב-17.10. אפשר אפילו להירשם כבר עכשיו.

– ושאחרי החגים יחזרו הסדנאות הארוכות יותר וגם סדנאות הבלוגריות. אם אתם מתעניינים בהן תגידו – ואדבר אתכם ישירות בקרוב.

זהו, הזכרתי. אתם מוזמנים להעביר את זה הלאה. ולבוא בעצמכם.

המלצות:

בשבת הבאה, 1.9, אני שוב יוצא לטיול עם חברים. אתם מוזמנים. בדרך כלל אף אחד לא בא.

בשבוע האחרון נתקלתי בפוסט האדיר הזה של אייר דיומן וצחקתי בלי סוף.

נותרו מקומות בודדים בסדנאות הכתיבה של רוני בזכרון יעקב ובתל אביב.

ויש גם יום עיון:  "פשוט להתאהב – על דמויות ויחסים".

וזה הכל להיום. כלומר, ממש לא הכל. זו בסך הכל התחלונת. אתם בטח תקחו את זה ותעשו מזה דברים נהדרים, כי אתם פצצה של אנשים.

וכן, אני יודע שחשיבה חיובית עלולה להישמע מעושה וחרטטנית, אבל הלו, אם לא נעצור לרגע לחייך ולהריח את המפרום – אז למה בכלל לקום?

צפריר

ואריאציות על קיבה

אחרי 15 ק"מ של ריצת  שטח בצפון רמת הגולן בטמפרטורה ממוצעת של עשרים מעלות והתלבטות האם אני בגן עדן או בגיהנום, נפל לי האסימון: רמת הגולן היא לא מקום, לא שטח כבוש, לא אלפים לבנטיניים.

רמת הגולן היא וריאציות על חרא של פרות. אתה יכול לקבל אותו על הכביש או על השביל, על הסלע או העפר, בירידות ובעליות, בפאתי היישוב או במרכזו, אתה יכול לקבל אותו בגדול או בעצום, בצפוף או במרווח, ביבש או במהביל.

אבל בכל מקום שתביטו, רחוק או קרוב, לפסגות או לעמקים, לסלעים או למאגרים, למטעים או לכבישים, הפרות היו שם קודם והשאירו משהו מעצמן.

– "אם היית בן אדם שמסתכל קדימה אל האופק, לא היית כזה מורבידי," גערתי בעצמי.
– "נכון, אבל אז גם הייתי עם שתי הרגליים עמוק בחרא", עניתי.
– "שתקו שניכם ותמשיכו לרוץ," סיכמתי.

קרדיטים

יש לי חברה שקוראים לה מורן. היא מארגנת ריצות. כלומר, היא עושה הרבה דברים, מגדלת מלא ילדות, כותבת אדירה, אבל גם מארגנת ריצות חברתיות שקוראים להן #אף_אחד_לא_יבוא.

(גם אביב שותף לארגון ועוד אחרים. אני חושב.)

הריצות החברתיות האלה הן עניין מוזר. מתכנסים להם ביחד כמה עשרות אנשים, לכאורה כדי לרוץ, אבל למעשה כדי להשוות את הסטיקרים של המרחקים שיש להם על האוטו, לאכול פחמימות ולהצטלם. בעיקר להצטלם.

יש בזה חן מסוים, אני מניח, בטח אם אתם מהטיפוסים שיודעים להסתדר עם בני אדם ולשוחח איתם ולהצטלם איתם וכל זה. אני למדתי כבר לפני היסודי שאני מתקשר עם דברים אחרים הרבה יותר מאשר עם בני אדם: עם המחשבות שלי, עם כלבים, אפילו עם חרא של פרות.

אבל מורן והחברים שלה, הם מארגנים ריצות ומסלולים. אז אני נגרר אחריהם וככה נחסך ממני העניין של התכנון, פרמטר שבלעדיו כל יתר הקונספט של ריצת שטח לא עובד כל כך טוב. ובזכות מורן והחברים שלה אני עכשיו אדם עם תובנות על חרא של פרות.

תודה מורן. תודה אביב. תודה לכל היתר.

ריצת שטח ללא

אין לי ניסיון בריצות ארוכות עם אנשים, אבל כן יש לי ניסיון מסוים בריצות ארוכות של סופשבוע. המשותף להן, ואולי זה הזמן להתנצל על התמה המרכזית של הקטע הזה, הוא שמתישהו אחרי 12 או 15 ק"מ אתה עובד הרבה עם האיברים הפנימיים וכבר אי אפשר להתאפק, ובגלל זה כדאי לקחת לדרך נייר טואלט.

ולכן, הדאגה המרכזית שלי בטיול הזה היתה שאאלץ לעצור בצד לרגע וכולם ימשיכו בלעדי. ואמצא את עצמי לבד בשום מקום בלי מושג איך להמשיך מכאן, שזו תחושה שהיתה לי פעם או פעמיים בקריירה. החיים הם סוג של ריצת שטח.

לפיכך, איך שיצאנו לדרך הידקתי את שרירי רצפת האגן שאולי יש לי, ומיהרתי קדימה. ככה, גם אם אאלץ לעזוב לכמה דקות של שחרור, אולי אספיק להדביק את האחרונים. אבל חרדות, יש להן מאפיין מטריד. אם אתה לא מטפל בהן, הן מתגברות.

וככה המשכתי לרוץ קדימה ולהתאפק. עד ששלוש שעות אחרי תום הריצה, כשעברנו את צומת עמיעד בדרך חזרה הביתה, אמרתי לכפרה עליה שיש מצב שאני עומד להתפוצץ אבל לא ידעתי על זה עד עכשיו.

דבריטיס

עוד דבר שגיליתי ברמת הגולן זה שאנשים בריצות חברתיות משוחחים תוך כדי ריצה. באופן מוזר, בדרך כלל הם מדברים על ריצות אחרות, מה שכמובן מעורר את התהייה על מה דיברו בריצה הראשונה. אבל יותר מהכל מצאתי את עצמי תוהה: מאיפה יש להם כוח לדבר כל כך הרבה? מה אתם לא שמים לב שאתם רצים?

אה, ועוד דבר: כל העסק מאוד מאוד מאוד מזכיר מילואים. או לפחות תרגיל שלדי עם טויוטות של המפח"ט במקום רק"ם.

והנה, אחרי פעם אחת בקושי, גם אני חוזר למונחים כמו "שלדי" ו"רק"ם". אולי זו רמת הגולן שאשמה. הרי שם למדתי חלק ניכר מה מהמילים האלה.

בכל אופן, אין לי אלא להשתומם איך אנשים מצליחים לדבר לאורך ריצות ארוכות כל כך בלי לאבד את כל האוויר בריאות. ובלי לאבד את היכולת להקשיב זה לזה, כי מה אני אגיד לכם, אנשים אשכרה אוכלים את הראש.

למעלה, למטה, מעל המאגר, בתוך הפריג'ידר, למעלה, עוד פעם למטה, חלאס

קצת פרגון, למען השם

אבל כל הפוסט הזה עלול להיתפס כמו ביקורת על הנוף והאנשים והדבריטיס, ולא היא. היה מוי כיף. מוי חרא, אבל גם מוי כיף.

יש לי הרבה ביקורת בענייני כתיבה ושיווק. בעיקר על העיסוק הבלתי נסבל של אנשים בעצמם או בעאלק רוחניות והתפתחות אישית, אבל האמת היא שהרבה יותר קל להגיד דברים רעים מאשר טובים.

אני חושב שהיכולת לאסוף אנשים לפעילות משותפת שהיא טובה ובריאה ומחברת – היא הכי לא מובנת מאליה שיש. שההתרחקות שלנו מעוד בית מלון ועוד מסעדה ועוד סממן קצת דקדנטי של החיים הקצת בנאליים שלנו, והעדפה של טבע ושטח וטיול – הם בריאות של ממש לנשמה.

ושהבחירה לעשות את זה בצוותא ולא בתחרות, מעידה גם היא על משהו מפותח ונקי ובריא יותר.

אולי הגיע הזמן שגם אני אאסוף קצת מדבקות ומורשת קרב. לכו תדעו. אבא שלי היה אומר על זה, "אני סקפטי, אבל יש איזשהו סיכוי מינורי שאולי, בסוף בסוף, גם אתה תהיה בן אדם".

ועוד קרדיט

היו המון תמונות יפות בטיול הזה. אם צריך למצוא להן מכנה משותף אחד, בודד ויחיד, הרי זה שאני לא מצולם בהן. או כמו שהבן שלי היה אומר את זה, "אבא, עליך לשקול את האפשרות שאתה קצת מכוער". מתנצל, לפיכך, על העדרן. את התמונה היפה בפוסט הזה צילם יהודה וינברג שגם תכנן את המסלול.

רחוק אבל כואב

עמידה ביעדים

שגיאות בעברית זה יופי של דבר. הן נותנות לנו הזדמנות בלתי חוזרת להרים את האף על אנשים אחרים. ובאמת מכל הדברים שהבן אדם יכול ליהנות מהם, מעטים נעימים יותר מלהרים את האף ולהתעליין על אנשים אחרים. פעילות נפלאה שמתאימה לכל עונה, כל קהל, כל מזג אוויר. הללויה.

יש אנשים שמתכנסים יחד כדי להרים את האף. אני, כמובן, בז להתכנסויות האלה. אם אתה רוצה להיות סנוב אמיתי אתה לא יכול ככה להסתופף עם עוד עשר אלף (עשר אלף!) איש ואישה. לא לא. אתה צריך פסגה משלך, כזאת שתגרום לאנשים לשאת אליך עיניים ולהרגיש קצת קטנים בכל פעם מחדש.

אבל בינינו, שגיאות בעברית משעממות אותי. גם כי אני יעשה אחת לפעמים, רק כדי לבדוק שכולם ערניים. גם כי אעשה אחרת כי היא נעימה לי באוזן – אבל בעיקר כי אין לזה סוף. הדוגמה החביבה עלי היא הטיפוס שמזדעק כל פעם שהוא מזהה שמישהו ניקד בשורוק במקום קובוץ.

טרחן איום ונורא, לא ככה?

ובכן, יש אנשים שמרגישים ככה לגבינו כל פעם שאנחנו מתקנים להם את העשר שקל. והעשר אלף.

(ואלוהים, עשר אלף זה נורא.)

להרים את האף זה אולי נעים, אבל תאמינו לי, ברמה השיווקית זה אחד הנזקים המוחלטים ביותר שאתם יכולים לעשות לעצמכם. אז בואו נהיה בני אדם. בואו לא נרים את האף. בשביל השיווק של העסק, כן?

לכתוב רע

הבינג סד דט, אתם לא יכולים לכתוב רע. אתם פשוט לא יכולים לעשות את זה לעצמכם.

נכנסתי אתמול לעמוד של איזה מאמן עסקי. הוא כתב שם על ריצה ואיך היא טובה לאישיות ולנפש ולמשקל ולמאבק בעכברת. והעניין הוא שכתיבה רעה לא מתבטאת בהכרח בשגיאה בסיסית בעברית. למען האמת, הגלגול העצוב, האיום, המטריד והיומיומי הרבה יותר של כתיבה רעה אל ימינו אנו – הוא שזו כתיבה לא מודעת לעצמה.

ושם אתם רואים סלט שלא ברא השטן: בן אדם שלא יודע על מה הוא כותב, שמערבב נושאים, ללא שום קו לוגי סביר, ללא יכולת להבדיל בין עיקר לטפל, ארוך מדי, קצר מדי, פשטני מדי. בקיצור, כתיבה של קוקר ספניאל עם רגישות לבוטנים.  

ומה שהקורא חושב שהוא רואה זה לא מאמן שלא כותב מספיק טוב.

הלוואי שזה מה שהוא היה רואה, כי מי בכלל פסק שכל המאמנים (או המעצבים, היועצים הכלכליים, אנשי השיווק והעורך דינים) צריכים לכתוב טוב? הרי מאמן צריך בכלל לאמן טוב.

לא, מה שהקורא חושב שהוא רואה זה מאמן טיפש.

וזה לא טוב לעסק.

רוצים לכתוב הרבה יותר טוב? תחשבו על מה שאתם עושים: מה המטרה של הטקסט הזה? מה הדבר האחד שאתם רוצים להגיד? האם אתם באמת חייבים להישמע חכמים תוך כדי? האם אתם צריכים לבלבל את המוח תוך כדי?

בגנות היעדים

אליאב אללוף  עוד פעם הזכיר היום מוכוונות ליעדים. אז קודם כל אני שב וממליץ לעקוב אחריו. גם כי הוא כותב מצוין, וגם כי הוא מודל מעניין למיצוב ארוך שנים ברשת. יש הרבה מה ללמוד ממנו.

אבל לגבי המוכוונות אני רוצה להגיד רגע: פאק דה מוכוונות לפעמים. או לפחות, הסיטו טיפה את המוכוונות לאזור הפחות מוכוון של החיים האלה. לפעמים. מדי פעם.

למשל, לכו על מוכוונות לאי עשייה. ובכלל, אולי כדאי לייצר קצת מוכוונות לחוסר מוכוונות. לספונטניות. לשליפה. לוויתור. לאי עמידה ביעדים. שטחו את המטרות שהצבתם בפני עצמכם. התכרבלו באיזה פינה ממוזגת של היקום והיכנסו למדיטציה, אבל לא כדי להתחבר לעצמכם. רק כדי להירדם כמו קינגים.

אנחנו כל כך עסוקים בשיח הלעוס הזה של הצבת יעדים, עמידה ביעדים, מוכוונות ליעדים, השגת יעדים, שאנחנו נשמעים כמו תוכים. קקופוניה לעוסה, רעשנית ונטולת ערך. לכו לים. תביטו קצת על הגלים. תדרכו קצת על החול. תחטפו התקפת עצבים מהחולי והדביק והמזעזע הזה. או שתלכו לטייל. במקום שאין בו אספלט, אין בו מגדלים, אין בו יחידות דיור ומרכז מסחרי וקסטרו ובר רפאלי והמבורגר. רק חול וצהוב וחצץ. ואולי גם איזה זרזיף של טינופת וכלכלבת.

הו, איזה שקט! ללא אתגרים, ללא מטרות, ללא הגשמה. ללא יעדים.

חוץ מזה, אנד טייק מיי וורד פור איט: קחו את המילה "עשייה" ותתחבו אותה בבור עמוק עמוק. ואל תשיבו אותה לתוכן שלכם. לעולם. ואם אתם לא יכולים להתמיד, אז לפחות עד 2041.

הנה, כבר אתם כותבים הרבה יותר טוב.

אחרונים חביבים

מה אני עושה השבת: האשתי כפרה עליה ואני חוזרים מחר לרמת הגולן ללילה וטיול רגלי מגניב. הייתי ממליץ לכם לרוץ, אבל במקום אני ממליץ לכם לעשות מה שטוב בשבילכם. רביצה לגמרי אינקלודד. וכן, גם לרבוץ עשר שעות ברציפות זה יעד – ואפשר להיכשל גם בו.

וגם: נפתחה ההרשמה לסדנה של אוקטובר: שתמשיך את הליין החדש והמוזר שמוותר על מעט עקרונות כתיבה ובמקום זה מתמקד בתוכן שלכם. כי בינינו, כתיבה זה מעניין – אבל אתם הרבה יותר.

שלכם, באהבה ובהתכווצויות,

צפריר

אבל למה לא אמרתם שבסוף מגיעים לפתח תקוה?

בזמן האחרון אני מבצע ניסוי קצר בבני אדם. שאלת המחקר היא האם אדם יכול לקום כל בוקר בחמש, ועדיין להישאר טיפוס יצרני, סימפטי ועוד כהנה סופרלטיבים פוזיטיביים.

והיות שהתקשיתי למצוא אנשים שישתתפו במחקרון הזה (מה שמלמד שאנשים הם יותר אינטליגנטיים מכפי שאנחנו סבורים), אני נאלץ לשמש בו כנבדק המרכזי. לפיכך, אתמול, שבת בבוקר, חושך ל-11 באוגוסט שנת 2018 למניינם, הטלפון שלי מצלצל. כמו כל יום.

– "לא רוצה", אני אומר לו.

– לא עונה.

טלפון. איך יענה?

וככה אני שוכב שמה במיטה החמה והנעימה שלי והופך בכוונות שלי לצאת לריצה, כי שבת בבוקר. והופך. והופך.

בסוף קמתי מהאינרציה של המחקרון. ואפילו נסעתי לפארק הירקון. פארק הירקון זה מקום טוב לנסוע אליו בשבת בבוקר, גם אם אתה לא בטוח שאתה רוצה לרוץ. כל מה שאתה צריך זה להסתכל על יתר הרצים, ואז כבר תחליט: אם אתה בעניין, אז כולם נראים נפלא. אם אתה לא בעניין, אז כולם נראים כאילו דרס אותם שופל.

ואני לא הייתי בעניין. אבל הגעתי כבר עד פה, אז כוס אומו. נתחיל ואולי נפסיק בעוד עשר דקות.

העניין עם השלוקר

כשקונים מכל מים לריצות ארוכות, צריך לראות שהוא נוח. שהוא יושב לך טוב על הגב, שאתה יכול לשלוף את הבקבוקים או את הקש בקלות, שזה לא שורט אותך, שזה לא כבד מדי. בקיצור, צריך לעשות עבודת שטח בחנות.

ולא רק זה, יש גם את העניין של המחיר, כי ברשת זה עולה פחות.

אז אתה הולך לחנות ובודק מידות, ובודק שהבקבוקים נשלפים בקלות ואפשר לשטוף אותם בלי בעיה, שזה לא שורט ושזה לא נופל. ואחרי שמצאת פונקט את מה שמתאים לך בעזרתו האדיבה של המוכר בחנות, אתה אומר לו תודה רבה וזין עליך, הולך להזמין את זה באמזון וחוסך 14 שקל.

מכיוון שיש פה כל כך הרבה עבודה, כל כך הרבה החלטות, כל כך הרבה אסטרטגיה וכל כך הרבה המתנה שיגיע כבר מסיאטל או מסין – כבר שלוש שנים אני הולך על הפתרון הקצר של הבעיה.

ולא קונה שלוקר.

הפארק, הפארק הטוב

פארק הירקון מלא ברזיות. אתה רוצה לשתות – יש לך ברזיה. אתה עומד להתייבש – יש לך ברזיה. אתה מת לנשנש משהו – יש לך ברזיה. אתה רוצה למות – יש לך ברזיה.

לא צריך שלוקר.

ירקון מזרח

אני אוהב לעשות את הדברים כמו שתמיד עשיתי אותם. אני קצת בן אדם, קצת סוס. תעזבו אותי מתוכניות חדשות, אפליקציות חדשות, אנשים חדשים, מוצרים חדשים. אני אוהב כמו תמיד.

וככה למשל, בפארק הירקון אתה חונה בחווייה האוליפית ורץ לים. אם רצים ארוך מגיעים עד חוף תל ברוך, אם רצים ממש ממש ארוך מגיעים עד הצוק. אם רצים עוד יותר ארוך מזה, מגיעים לאורתופד.

חיים פשוטים.

אבל אתמול, במסגרת הלא רוצה לקום ולא רוצה לרוץ, ממש לא התחשק לי לרוץ לצוק. אתה מגיע לחוף, מקבל רוח נגדית לפנים, השמש יוצאת עליך, נהיית לך זיעה של ים, אתה מקבל שפשפות של גולנצ'יק ומדמם מהפטמות. עזבו אותי באמא שלכם. היום אני רץ על ירקון מזרח. כמו יואל מוישה סלומון. קדמה בייבי, קדמה.

בסוף נעשה מזה סרט. נקרא לו "הדרך להוד השרון"

ויצאתי לדרך. אפילו מרחתי וזלין על חצי גוף בערך כדי להימנע משפשפות ודכדוך פוסט-ריצתי (עבד פצצה). נדבקתי לנחל ורצתי איתו. מזרחה, מזרחה, מזרחה.

התחיל אחלה. באמת. שלוש שנים בירקון ופעם ראשונה שאני מגיע לנעים של ירקון מזרח: צל טוב, קריר מסוים של ליד הנחל, פכפוך וכל זה, לחות של ג'ונגל ויאטנמי, מקומות חדשים, רמת החייל – ואחורי כל זה, שביל חום!

מאז שהייתי חי"רניק, כשאני יורד מהכביש ועולה על שביל חום או לבן, הרגליים שלי פוצחות בשיר. זה נעים, זה רך, זה לא כואב בברך, זה קרוב אצל האדמה והקדוש ברוך הוא. אני ושבילי כמו גרוזיה ושווילי.

אז אני רץ לי על החום הזה וליד הנחל. מזרחה מזרה מזרחה. עוד ועוד ועוד. "אם ארוץ שבעה-שמונה ק"מ לכיוון אחד, אני חוזר וסוגר עניין, וכמעט הכל על השביל. הברכיים שלי ינשקו אותי".

אחרי שבעה וחצי ק"מ פגשתי אחד. הייתי נחמד ומנומס, אבל אז הוא הודיע לי שכאן זה שישה ק"מ מהדר יוסף. אצלי בשעון היה 7.5. אמרתי לו שלא בדיוק, ושאולי לא יצאנו מאותו מקום, אבל הוא התעקש. "רצת שישה ק"מ!" מכירים את האנשים שצודקים תמיד? איזה בעסה זה ליפול על אחד אחרי שבעה וחצי ק"מ.

ככה זה. שבילים חומים או לא שבילים חומים, אם תרוץ מספיק זמן מזרחה – בסוף תמצא את עצמך בפתח תקוה. אין עצה ואין תבונה ואין תרופה נגד זה.

אז הסתובבתי וחזרתי. גם כי נזכרתי כי אין לי מים. סיפרתי לכם שאני רץ בלי שלוקר?

מה לעשות כשקמים מוקדם מדי

העניין עם פארק הירקון וברזיות לא עובד מי יודע מה כשרצים מזרחה. אתה צמא? אין ברזיה. אתה מת מצמא? אין ברזיה. אתה הוזה מחשבות לא קוהרנטיות על מים ודיסטופיה מד מקסית?

אין ברזיה.

המאמן שאני עובד איתו בימים האחרונים סיפר לי שאף אחד אף פעם לא התייבש אצלו. אתמול הייתי סנטימטרים מלשבור לו את הסטטיסטיקה. 10 או 11 ק"מ לתוך הבוקר, קלטתי שאני יורד לשבע וחצי דקות לק"מ ולמפלס ים המלח. למזלי, שני רוכבי אופניים נדיבים הצילו אותי, אחרת הייתי כותב את הטקסט מתוך קופסה של פירות יבשים. ממש ממש יבשים.

אבל בסוף חזרתי הפארקה והגעתי לברזיה. וחשבתי שנגיע ל-15-16 ק"מ ואחר כך נראה. אז הגעתי והמשכתי עוד טיפה. עד שמצאתי את עצמי קצת מת באוטו ואז קצת מת בבית.

אספרסו, חשבתי לעצמי. מה שאני צריך עכשיו זה אספרסו. כדי להתעורר, להתחיל את היום. אז שתיתי אחד. ונכנסתי להתקלח ונשכבתי לנוח במיטה. רק טיפ-טיפה.

שלוש שעות אחר כך התעוררתי.

הו. 12 וחצי בצהריים! הנה שעה לגיטימית להתעורר בשבת.

רגע, אבל מה היעד שלך? לישון. היעד שלי הוא לישון.

רוב הסיכויים שבוערים לכם התחתונים

תגידו, יש מצב שאתם מוכרים בגדי ים? גלשנים? צעצועי פלסטיק לחוף הים?

אם כן, הדיוור הזה לא בשבילכם. כלומר, אתם יכולים לקרוא אותו. כדאי לכם. הוא פצצה של דיוור. אם תחפשו טוב טוב, אולי תמצאו בו משולש רומנטי לוהט, ארמדיל קטוע רגל ומתכון לצ'ילי נון קארנה, אבל זה מקרי לגמרי. אני לא כתבתי בפוסט הזה דברים כאלה. זה הכל אצלכם בראש. אם תדמיינו אותם – הם יבואו.

לעומת זאת, אם אתם אנשים רגילים שלא מוכרים בגדי ים, גלשנים וצעצועי פלסטיק לחוף הים (ולאמבטיה), אז יכול להיות שאתם מקבלים בימים אלה הרבה פחות לייקים. ומילא זה. אלה כולה לייקים. יש סיכוי סביר ש:

– אנשים קוראים פחות את הפוסטים שלכם.

– אנשים מבקרים פחות בבלוגים שלכם.

– אנשים שולחים לכם פחות אימיילים.

והכי גרוע:

אנשים קונים מכם פחות.

זה לא אתם. זה לא הפוסטים שלכם. הם לא גרועים. אתם לא צריכים להחליף מקצוע. אתם לא צריכים לפטר את היועץ העסקי שלכם. הכל בסדר. אתם בסך הכל סובלים מתקופת השפל שכלכלנים זוכי פרס נובל כבר כינו בשם המקצועי "אוגוסט".

ב"אוגוסט", אם אתם לא בעסקי הקיץ, החופשה, הים והמזגן – סטטיסטית, העסקים שלכם טובים פחות מבדרך כלל. וזה לא מסובך להבנה: זה כי הלקוחות שלכם בחופש. והילדים שלהם בחופש. והילדים שלכם בחופש. ואתם בחופש.

וזה גם בגלל שגהינום בחוץ. ואם אתם מרגישים שבוערים לכם התחתונים, רוב הסיכויים שזו לא בעיה רפואית. רוב הסיכויים שאשכרה בוערים לכם התחתונים. ותכף זו תהיה בעיה רפואית.

טיפ כתיבה חשוב: תכבו.

(כן כן, ברוכים הבאים לניוזלטר שלא מפסיק לתת. כזה אני. בן אדם שאין דברים כאלה.)

ותנשמו עמוק. המחלה הזו שקוראים לה אוגוסט אורכת בדרך כלל 31 יום, ונכון לעכשיו נשארו 24 יום עד שהכל ישתפר ותקבלו את החגים בפרצוף (אתם רואים, אני גם מארגן לכם אופטימיות על הדרך. אמרתי לכם: לא מפסיק לתת.)

והנה העניין החשוב:

אם אתם עובדים על התוכן שלכם, אם אתם ממשיכים לפרסם בבלוג ובפייסבוק ובעסקי ובפרטי ובלינקדאין ובניוזלטר – אל תפסיקו! הערך של מה שאתם עושים גדול הרבה הרבה יותר מסך כל הלייקים הנוכחי שלכם. הוא גדול הרבה יותר מסך הכניסות הנוכחיות לבלוג. הוא אפילו גדול הרבה יותר מסך הקניות בעמוד העסקי שלכם.

מזכיר לכם: שיווק באמצעות תוכן זה מרתון. בעצם אולטרה-מרתון. ככל שאתם רצים יותר זמן ויותר רחוק, אתם צוברים עוד ועוד עוקבים וקוראים, ומעמיקים את מערכת היחסים שלכם איתם.

ולכן, גם אם לא תראו תוצאות עכשיו או בספטמבר, הם בוא יבואו. באוקטובר או בנובמבר.

או שבאביב הם ישובו חזרה, אנא עארף.

המלצה:

אולי אמרתי את זה בעבר. אם כן, זו עוד הוכחה שכדאי לקרוא את הניוזלטר הזה: אתם חייבים לקרוא את שלום בוגוסלבסקי. איזה כיף זה כל כך הרבה חשיבה ביקורתית באדם אחד. תענוג.

וזהו להיום. תזכרו: החיים הם לא תמיד מה שרואים על פני השטח. למשל, אלה לא באמת מפלצות איומות, נוטפות ריר ומסריחות שיוצאות מהמערות המצחינות שלהן. אלה בסך הכל הילדים שלנו שפותחים את הדלת של החדר. בספטמבר ייתכן שהם יהיו נחמדים מחדש. ייתכן. לא בטוח. בואו נקווה. בינתיים: תנו להם כסף. הם יילכו.

ותאהבו את עצמכם. מגיע לכם.

סדנה

הסדנה של 26 באוגוסט אינה ככל הסדנאות. היא הולכת להיות מיוחדת במיוחד. אחרת. כמעט אחרת לגמרי. הסדנה הזו תיוחד לטקסטים שלכם: במקום לדבר הרבה על עקרונות, נדבר על הפוסטים שלכם ועל העקרונות שאפשר ללמוד מהם (וכמובן: נשפר אותם. במקום.) הסדנה מתאימה מאוד גם למי שהשתתף בעבר. כל משתתף יקבל את תשומת הלב שמגיעה לפוסט שלו.

יהיה מגניב מאוד. ומכיוון שסוף אוגוסט, גם יהיה אינטימי למדי. בקיצור, קדימה, בואו. ותביאו חברים.

 

כתיבה ונון-קונפורמיזם

מה מעניין אנשים לכל הרוחות. ועוד יותר ממה מעניין אנשים: מה מעניין אותי? כי אני יושב פה מול המסך ומדמם מהאוזניים. אני קורא פוסטים ומדריכים ועולמות חדשים שכולם נורא נורא מתלהבים מהם – וממלמל לעצמי "כבשים. למה כולם כבשים?"

מה שאומר שבעצם, אולי לא כדאי לכם לשים משקל גדול מדי על הטעם שלי. אני חושב על איך לכתוב לאנשים שחושבים שהם אינטליגנטים. אנשים שחושבים שהם מיוחדים.

בעצם, אני חושב על איך לכתוב לאנשים שחושבים שהם נון-קונפורמיסטים.

(כי כולם חושבים שהם אינטליגנטים, לפחות במידה, וכולם כולם בטוחים שהם מיוחדים. אין חברה שנכנסתי אליה ולא שמעתי בה "אנחנו לא כמו כולם. אנשים פה הם <הכניסומשהו> מיוחד! במיוחד! וזה ייחודי! נורא ייחודי!)

אבל נון-קונפורמיסטים? לא כולם חושבים שהם נון-קונפורמיסטים. יתרה מכך, רוב האנשים לא רוצים להיות נון-קונפורמיסטים. רוב האנשים אומרים לילדים שלהם (כמו כולם), "למה אתה לא יכול להיות כמו כולם?" נון-קונפורמיסטים ממש לא רוצים להיות כמו כולם. הם רוצים להיות מיוחדים. הם רוצים ללבוש דזיגואל ולנסוע במיני ולגור בנווה קקי.

בקונפורמיזם אין חדשנות

אוי. הכנסתי את עצמי ללופ. אולי בעצם כולם רוצים להיות נון-קונפורמיסטים?

לא, אני אני שלא. מוטב לי להניח שלא כולם רוצים דזיגואל או מיני או סוויץ' של נינטנדו. רק הנון-קונפורמיסטים. ועוד כמה.

ואם אמלט לרגע מההתפלפלות, מה שאני מנסה לומר בעצם, הוא שבקונפורמה לא באמת יכולות להיוולד דעות חדשות ומעניינות. טויוטה וראשון לציון ואייל גולן וברבי זה לא מעניין. זה לא מיוחד. זה בדיוק בדיוק בדיוק כמו כולם. יכול להיות שכולם אוהבים את זה, יכול להיות שלכולם יש כזה. סביר להניח שאפשר לעשות ים כסף מטויוטה וראשון לציון ואייל גולן וברבי – אבל אלוהים, איזו שממה תרבותית ואינטלקטואלית הם מביאים איתם.

רוצים להיות מליאנים? דברו על הפות מוביל שלכם, השחיתו את הדיונות שלכם, הסלילו את בניכם ובעיקר את בנותיכם. ככה עושים מותגים במאה הזו.

או שתהיו מעניינים. יש בזה פחות כסף, פחות לקוחות יותר מאמץ, יותר תסכול – אבל הרבה הרבה יותר ערך. חוץ מבמקרה המאוד מיוחד שבו אתם מיוחדים. אז, חברים, אתם יכולים להביא את המכה.

וחוץ מזה, אם אתם מיוחדים, אז יש במה שמעניין אתכם גם את עצמכם. ותאמינו לי, אם יש דבר אחד בעולם שאסור לוותר עליו, אפילו יותר מכסף, זה עצמכם.

==

(פה אני כותב כתיבה ונון-קונפורמיזם בשביל SEO. אם הגעתם עד לפה, אנא התעלו מהפסקה האולטרה מיותרת הזו. אני מתנצל. בסך הכל מעלים פה קרבנות למולך הגוגל.)

רשמים מטיול בנהר האנא עארף

בשבוע שעבר היה לזאתי יומולדת. היא ואני, אנחנו ביחד כבר 34 שנה. מתוכן, ב-38 ימי הולדת כבר פישלתי. בהתאם לכך, היא מגיעה לימי הולדת עם ציפיות מוגבלות וסט של הוראות. ככה אני יכול לפשל באופן גרנדיוזי פחות וספציפי יותר.

  • "אני רוצה טיול מים משפחתי," הודיעה לי השנה.
  • "אני על זה!"

חיפשתי, חיפשתי. מה הבעיה? טיול מים באזור המרכז, אוגוסט 2018, התחממות גלובלית בטורבו. וואט קוד פוסיבלי גו רונג? בסוף מצאתי את השלולית המתייבשת של מקורות הירדן, אתם יודעים, פאתי ראש העין, ירכתי פתח תקוה.

  • "יש שם צל, כן?" ההיא שואלת.
  • "כבר חוזר אלייך," אמרתי לה והתקשרתי לאחי.

 

  • "מים וצל, אחי! מהר, איפה? בין הרצליה לבת ים."

ההוא קיבל התקפת צחוק. "כשתמצא תגיד לי. ואבא עליו השלום מוסר שעזבנו את אירופה לפני 70 שנה. לא נגמר שם כל כך טוב".

וככה לקחתי לילה בבית הלל, על גדות נהר האנא עארף.

(טיפ כתיבה: אם יש לכם סיפור נחמד, ספרו סיפור נחמד ואז תעברו לעניין עצמו)

העיקר התכנון

הזאתי ואני תמיד אומרים שהבעיה שלנו זה שאנחנו לא מצליחים לתכנן, אז פתחתי מפה בלילה שלפני הבוקר וסימנתי לעצמי שאני יוצא על גדר המערכת של בית הלל ומשם צפונה ומנסה לפלס ככה דרך לכיוון מטולה עד שאתעלף ואחזור.

תכננתי!

בערך.

קמתי בבוקר בבוקר, כי כשטיפוסים מפוקפקים וקומפולסיביים מצליחים לגרור את עצמם לטיול בצפון, הם מטיילים פעמיים: פעם אחת עם כולם ועד פעם אחת בבוקר בבוקר, לפני שכולם מתחילים.

סחבק באפלה. מפחיד ילדים.

ויצאתי לדרך. היה קריר ונעים וחינני וסימפטי, והבחילה מהפיצה (הנהדרת!) של אתמול בערב נשארה איתי בקושי ארבעה-חמישה ק"מ. נדבקתי לגדר המערכת ופניתי צפונה, כמו בתכנון, אבל מהר מאוד היא המשיכה מערבה ונפרדנו. אני טיפסתי צפונה. ניסיתי להיפרד מהכביש ולרוץ קצת בשדות, אבל הם שבו וחסמו אותי.

אולי הייתי צריך לתכנן טוב יותר.

את הפנייה צפונה ליובל וכפר גלעדי גם פספסתי. הייתי עסוק בלהתפעל מהטבע. כל כך עסוק, שהגעתי לפאתי קריית שמונה. ולמרות הבטון של אזור התעשייה, הצלחתי למצוא ציר ממזרח לעיר וסוף סוף חזרתי לשבילים החומים.

"אחח, איזה יופי. איזה שקט! איזה חופש טוטאלי ושביל אינסופי!" חשבתי לעצמי.

ונכנסתי במחסום.

למה לשים מחסום בכניסה לשביל בפאתי קרית שמונה, למען השם? באמת רק אלוהים יודע, אבל זה לא מה שחשבתי עליו כשהייתי דבוק שם למחסום, וגם כשקילפתי את עצמי ממנו וזחלתי מתחתיו.

נוף בראשית.

חברים ותיקים

מה שחשבתי היה, "איזה יופי שאני לא בתל אביב ואף אחד פה לא מכיר אותי. שור אינאף, דקה וחצי אחר כך אני פוגש את גיל בנימיני, שראה אותי עושה פדיחות כבר באייטיז בפנימיה צבאית.

אין דבר. בשלב הזה עוד הייתי מלא אנרגיה. הפדיחה האמיתית היתה כשנפגשנו שוב, חמישה או שישה קילומטר אחר כך, כשנראיתי כאילו, ובכן, עוד קומביין עבר עלי. אבל ככה זה, בן אדם בן ארבעים ושבע יוצא לריצה כשהוא נראה כמו שהוא נראה – יש לו רק את עצמו לבוא אליו בטענות.

בסוף הצלחתי לחזור לצימר שלנו. התכנון שלי הוכיח את עצמו היטב: התכוונתי לרוץ מערבה וצפונה ורצתי בעיקר מזרחה ודרומה. מה שלא תכננתי היה הנחל ליד החדר. בשבע בבוקר הייתי בחדר. בשבע ועשרים הייתי במים של נהר האנא עארף. חתיכת אושר קפוא שאין לתאר.

(אין, אין כמו לרוץ רחוק מהבית במסלולים פחות מוכרים.)

טיפ כתיבה: כשאתם יושבים לכתוב על תוכן פחות מוכר (כמו ריצה) או כזה ששכחתם (כמו ריצה), קו בחשבון שבהתחלה תזיעו חצץ, כדי להיזכר )או ללמוד) איך מתבטאים בסביבה הזאת. אל תדאגו, אחרי שניים או שלושה פוסטים כאלה תתרגלו ותמצאו את האיך והלמה שלכם.

גם אז תזיעו חצץ, אבל על הבעיה הזו נדבר פעם אחרת.