אושר וכאלה Archives - כתיבה אפקטיבית

יום ראשון

כשהייתי חייל, הדכדוך של יום ראשון היה פיזי לגמרי. יכולתי ממש להחזיק אותו. להוציא אותו מהתיק ולמרר לעצמי את החיים. כל כך מוחלט הוא היה. הוא גם בא בעטיפה של התחנה המרכזית בירושלים. אני בספק אם אי פעם היה מקום נורא יותר מהתחנה המרכזית ביירושלים, בואכה שטחי האימונים של מדבר יהודה

אני עדיין רואה בדיחות יום ראשון בטוויטר ובפייסבוק. תמיד מרתקת, היכולת של אנשים לספר את אותה בדיחה (או את אותו הצער) במשך כל כך הרבה שנים. אבל אני, אני כבר רואה את היום הזה טיפ-טיפה אחרת.

יום ראשון הוא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. יום ראשון הוא יום הכפרה. הוא יום הכוונה. הוא היום שבו כלל החטאים נשכחים וכל הדלתות נפתחות. יום ראשון הוא חגיגה של הזדמנויות, של התחלות, של תקוות, של מסוגלות.

כמובן, אחת האפשרויות האלה היא יום ראשון מדכדך, מעייף ורחוק מרחק יבשת או שתיים מסוף השבוע הבא. אבל זו לא אפשרות לחולמים. וודאי שזו אינה אפשרות לעצמאים. אנשים שבונים משהו בעשר אצבעותיהם, אין להם זמן לטבול במר גורלם. וגם חשק לעשות את זה אין להם.

בכלל, אם תרצו, שבוע שמתחיל בדכדוך הוא סימן שאתם לא נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיות. ואולי אולי יש לכם אפשרויות אחרות איפשהו. אפשרויות להתחלה אחרת לגמרי לשבוע.

טיפ של אלופים

הדבר הכי הכי טוב שאפשר לעשות כדי להניע בוקר, להניע שבוע, להניע חודש, להניע שנה – הוא להתחיל לכתוב את אחת המשימות שלך. זה יכול להיות אימייל או מזכר, זה יכול להיות פרק בדוח. זה יכול להיות פוסט בבלוג.

כתיבה מפעילה את הגלגלים במוח, מייצרת חשיבה, מייצרת רעיונות, מייצרת סיפוק, מייצרת תחושת מסוגלות. והיא נמצאת בקצה האצבעות שלכם, מחכה.

קחו אותה. כדאי לכם. זה משלים משימות. וגם עושה נעים.

לענות או לא לענות לטלפון

לפני כמה שנים, איש אחד, נורא נורא מפורסם, החליט שהוא רוצה לעזור לי. ככה סתם. לא ביקשתי, לא תחננתי, לא הרמתי טלפון. כלום. מצאתי חן בעיניו בטוויטר – והוא החליט שהוא עוזר לי. אולי נתקלתם בו. הוא מאמן מהטלוויזיה והרדיו. עם קרחת ועודף מטראז'. אני לא רוצה לתת יותר מדי פרטים שעלולים להסגיר אותו.

בקיצור, השבוע אני מרים אליו טלפון. שש שנים לא החלפנו מילה. אחרי שנייה הוא עונה: "מה העניינים! איפה אתה?"

יש עוד איזה בחור מאוד מאוד מפורסם שאני בקשר איתו. גם אותו אתם מכירים. מהטלוויזיה והרדיו. לא משנה מי. הוא אלוף בניהול זמן ובעוד אלף דברים. מהמוצלחים המעצבנים האלה. פעם הוא אמר לי, "תקשיב צפריר, אימיילים נכנסים? טלפונים? וואטסאפים? המסנג'ר של פייסבוק? כולם מייצגים אנשים שרוצים ממך משהו. כשאתה הולך לעבוד – תתעלם מהם. תענה להם פעם בשעה, פעם ביום, פעם בשבוע. תנהל אותם, אל תיתן להם לנהל אותך."

וחשבתי לעצמי שהוא מאוד חכם, הבחור הזה.

ושכל אחד מאיתנו צריך להחליט מי הוא. מי נמצא בצד הזה של הטלפון: אחד שעונה, או אחד שלא נותן לאנשים מהצד השני לנהל אותו. וזה נכון שבעתיים כשיש לך המון לקוחות. או אנשים שעוקבים אחרי מה שאתה עושה ואפילו לא משלמים על זה: מי אתה? אתה זה שעונה לאימיילים או זה שמקדיש להם רק שעה בשבוע, שעה בחודש, כי אף אחד לא ייקח ממך את ניהול הזמן שלך.

לא שופט

אם אני נשמע כמו מישהו ששופט את אחת מהבחירות האלו, אני מתנצל. אני ממש לא. כל אדם זכאי לעשות את ההחלטות שלו לגבי החיים שלו ולגבי הזמן שלו. וגם מי שמקפיד באדיקות ייקית לא לסטות מהמסלול שלו ראוי להרבה הרבה הערכה.

אבל אני? אני מעדיף ללמוד מהמאמן הקרח. גם כי הוא הוכיח מזמן שהוא מענטש. וגם כי איזה יופי שיש שם בן אדם בצד השני! אני מעדיף לענות לטלפון. גם אם אני עמוס. גם אם הוא לא מפסיק לצלצל. גם אם אין לי זמן. אני מעדיף לדבר עם האיש שבצד השני. בטח אלמד ממנו משהו, אפילו אם הוא לא משלם.

אם לא עניתי, תשאירו וואטסאפ. מבטיח לחזור אליכם אחר כך.

#לב

052-7294433

המלצות טוויטר:

לינוי גר בפן: כמה טובה בטלוויזיה וברדיו, ככה עוד יותר בטוויטר.

מיכאל זילברמן: אב השנה ואיש מרתק תמיד.

עודד קרמר: סטורי טלר נהדר. ולמרבה הצער, אוהד מכבי תל אביב. אנשים אינם מושלמים.

גבול ההשפעה

בסוף של כביש 6, שמה למעלה בפאתי דמשק, רגע לפני שאתה מגיע ליקנעם, אפשר לרמות את הפקק. ולא, לא הייתי יודע את הפרט הזה אם ווייז לא היתה מספרת לי שאפשר לטוס ב-44 קמ"ש בשדרות יצחק רבין וככה להערים על כביש 6 ששובר לתוך הפקק של יקנעם.

לא פניתי. הנה בעיה של אנשים שמכירים את הארץ: הם מפעילים את ווייז ולא מקשיבים. וככה, במקום לטוס על יצחק רבין ב-44 קמ"ש, זחלתי לתוך הפקק של יקנעם. 3 קמ"ש.

לא מגיע

אני מסתכל הווייז, הוא מסתכל עלי, אני לא מחשב מסלול, הוא כן, ואחרי איזה דקה של חשיבה יוצאת ממנו בת קול ואומרת לי: תגיע ליעד ב-15:05.

היעד הוא מפעל בנצרת עלית. ויש לי שם הרצאה. בשלוש.

ואני, אני בן אדם שמקדים. יש פגישה בשתיים? אני מגיע בעשרה לשתיים. יש הרצאה בשלוש? אני גם כן מגיע בעשרה לשתיים. ולא במקרה אני ככה. כי כשאני מאחר, אני נלחץ. ונלחץ. ונלחץ. כמו בלון: עצבני, אדמדם, מתוח, אגרסיבי. לא נעים באופן כללי. מזכיר לכם: שלושה קמ"ש. הרצאה בעוד 20 דקות, והאיחור כבר ידוע מראש.

אז התחממתי. והתחממתי. והתחממתי. והתחלתי להזיע. בכפות הידיים, בכפות הרגליים. בשערות על השיניים. ובאו לי רעידות לא רצוניות של קריזה וכל חיי רצו לנגד עיני. בשחור לבן. עם עודף משקל.

ולא היתה ברירה. כלומר, יכולתי לצפצף, אבל נותר בי איזשהו בדל של קוגניציה. אז נשמתי במקום. והבנתי שלא רק שאני הולך לאחר, אני גם לא יכול לעשות שום דבר בנדון.

ספרינגסטין מציל את סחבק

וכמו שאני משחרר, מתחיל לי שיר של ברוס ספרינגסטין סולו בלי הלהקה ועושה לי מסאז' של נעים ברקות.

ולפתע הכל רגוע ושקט ולא בידי.

יש לנו כל כך הרבה אחריות בחיים האלה. כל כך הרבה משימות. כל כך הרבה אנשים וארגונים לתת להם מענה. כל כך הרבה ציפיות של אנשים אחרים להגשים, ועוד יותר גרוע מזה – ציפיות שלנו מעצמנו. כדאי לזכור מתי הדברים לא בידיים שלנו: אחרי שהגשנו מכרז. אחרי ששלחנו ילד לבית הספר. לפני שאנחנו נכנסים לפגישה ואין לנו מושג איך הצד השני יגיע.

ברגעים האלה, גבול ההשפעה שלך הוא אתה. כל מה שאפשר לעשות הוא להיות טוב לעצמך. כל היתר יהיה בסדר. אולי. הלוואי.

שבוע טוב.

הייטרים

אל תקשיבו להייטרים. אל תתנו להם להם להגיע אליכם. הם הייטרים. הם רק מפריעים. אה, שמעתם את זה בעבר? הו, ואני הייתי בטוח שאני מחדש!

טוב, זה לא חדש, אבל בכל זאת אל תקשיבו להם. ומצד שני, תבדקו טוב טוב האם אתם לא מתייגים כל ביקורת כ"הייטרים". כי אם כל ביקורת היא כזאת, הסיכויים ללמוד מביקורת אפסיים, ובעצם, לא תלמדו ממנה שום דבר אף פעם.

זה לא כזה פשוט

אז מה זה אומר?  שכדאי לתת את הדעת על המוטיבציה של הצד השני, וגם להניח שלא כל ביקורת מיועדת לפגוע בך או לרומם מישהו אחר על חשבונך.

מצד שני,

נו ברור, גם אל תהיה הייטר בעצמך. אל תלכלך. יש איזה סטיקר כזה, "לשון הרע, לא בא לי טוב", או משהו בסגנון. אז בטח. נו לשון הרע. זה לא טוב. אל תלכלכו סתם. זה רע לקארמה. זה רע לחברות. זה רע משפטית.

אבל האם זה אומר שאסור לך לבקר? האם זה אומר שאסור לך להצביע על תופעה ולהעיר שהיא פסולה? להצביע על חברה או אדם ולהגיד "ההתנהלות שלהם לא ראויה"? פה כבר הרבה יותר קל, כי המוטיבציה היא שלכם, ואתם יודעים להבדיל בין טוב לרע: אם אתם אומרים את הדברים מכעס, תיעוב, קנאה – כנראה מוטב שלא תגידו את זה. ואם זה ענייני, מקצועי? דברו חופשי, ואל תשכחו להישאר לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.

קשה קשה קשה

החיים הם עניין מייגע. זה נכון כמעט עבור כולם. תסתכלו על ילד בן ארבע מתעורר: בדרך כלל זה פשוט לא מתאים לו. ואחר כך, בגיל 14 – זה מתאים להם עוד פחות. למי יש חשק לעוד יום של מאבק על סטטוס חברתי והתמודדות עם מורים שכל מה שהם רוצים זה לגמור את היום?

ולחשוב שאחר כך אתה מבלה חיים שלמים בלהתגעגע לגיל 14. ו-16. ו-25. כאילו היה בהם עוד משהו חוץ מבלבול, חששות, חוסר ביטחון ועור מתוח. וברכיים מתפקדות. ברכיים מתפקדות, הו! באמת היה נחמד.

וכמובן, זה רק מידרדר ככל שאתה מתבגר, כי אחריות וילדים ועבודה ופרנסה ופנסיה והורים זקנים וכל זה. ולעצמאים, הטיפוסים האלה שיכולים להישאר במיטה, לקחת יום חופש בשביל הנשמה, להיות רגע עם עצמם – להם זה אפילו יותר קשה. אנשים מדברים כל הזמן על דחיינות, אבל תכלס, מה אנחנו דוחים? עבודה. דברים שאנחנו לא רוצים לעשות. וכל הזמן כל הזמן כל הזמן אנחנו צריכים לעשות אותם.

הפוסט הזה, כמו שאתם רואים אותו ככה כתוב יפה ומתוקתק עם לא יותר מארבע-חמש שגיאות הגהה? מאתמול בצהריים אני לא כותב אותו. כן כן, כבר 24 שעות אני מבלה בלא לכתוב את הפוסט הזה. נכון, עשיתי כמה דברים מועילים בדרך, אבל הכל היה כדי לא לכתוב את הפוסט הזה.

שמש ובנות יפות בשדרה

השבוע, החבר הכי טוב שלי בארץ. אז הוא עבר פה בשכונה לפני כמה ימים, ואני ירדתי מבניין המשרדים לשדרה הירוקה, והתהלכתי איתו ועם הבנות הנחמדות שלו ככה בצהרי יום חרפי חמים ונעים. והטלפון שלי צלצל וצלצל, לא מבין שאני מבלה עכשיו זמן איכות עם החבר שלי מאמריקה. פעמיים בשנה יש לי את זה. שתוק טלפון, שתוק.

"כבר חוזר אלייך", אמרתי לעוד מישהי וניתקתי, והמשכתי: "קשים, החיים האלה קשים". ככה אמרתי לחבר שלי, שי, בשמש החורפית החמימה.

(בתשעים אחוז מהמקרים בן אדם לא קולט את האירוניה בסיטואציה. גם אני לא קלטתי.)

– "כן," הוא אמר לי. "בזמן האחרון אני יותר מתחבר לקונספט של אצולה. נראה לי הרבה יותר נוח. הרבה פחות דחיינות."

– "וואלה. אתמול היה טוב ויהיה גם מחר."

– "כן, כזה," הוא אמר. "רק בלי הלחן של שלמה ארצי".

אל תאכלו לעצמכם את הראש בגלל דחיינות. בטח, תשתמשו בכל הטקטיקות האלה של הניהול זמן והניהול משימות ותתחילו קטן ותמשיכו, ורק כותב משפט – והופה חצי פוסט מאחורינו. אל תיכנעו. ברור. להיכנע אי אפשר.

אבל גם אל תאכלו לעצמכם את הראש. אנחנו דוחים כי נורא נורא קשה להישאר כל הזמן על הפסים. נורא קשה ליזום עוד ועוד וליצור עוד ועוד ולמכור עוד ועוד ולכתוב ולכתוב ולכתוב. צריך להכיר בזה איזה פעם-פעמיים ביום. ככה גם תרוויחו גאווה ותחושת הצלחה וערך כשתתמודדו בפועל עם המשימות שלכם.

כמו שאני עכשיו, כשהפוסט הזה מאחורי.

(עשר דקות הפסקה ואני חוזר לערוך.)

 

ההפך מ-31 אלף שקל

יש ימים שבהם אתה לא מוכר כלום. זה לא כתוב בשום מקום בדרך כלל, אבל יש ימים כאלה. הרבה יותר מקובל לקרוא על המודעה שמכרה ב-31 אלף שקל. על הפוסט הראשון בשיטה החדשה שלך, שמכר ב-31 אלף שקל. על הדיוור הזה ששלחת בספונטניות, ומכר ב-31 אלף שקל.

(המון אנשים מפרסמים את הקטע הזה שהם מכרו ביום אחד ב-31 אלף שקל. אני, כאן ועכשיו אני אומר לכם את זה: בחיים לא מכרתי ביום אחד ב-31 אלף שקל.)

אבל יש ימים שלא רק ב-31 אלף שקל אתה לא מוכר. כלום, אני אומר לכם. אתה יושב, מסתכל על האתר, זה שהיה אמור לייצר לך הכנסה פאסיבית. אתה מסתכל עליו חזק. אקטיבית אתה מסתכל עליו. מה אקטיבית? פרו אקטיבית! פו זיטיבית! אולטי מטיבית!

נאדה.

הכנסה פאסיבית עאלק

ההוא בפאסיביות, נותן בך מבט פאסיבי (או אפילו זה לא) ואומר לך באדישות: אין, כלום לא ייצא לך ממני היום.

לימים כאלה יש פוטנציאל להיות מדכאים למדי. לא מדברים עליהם מספיק, עליהם ועל האפקט המייאש שלהם, אבל צריך לעשות איתם משהו. צריך לנצל את כל הפאסיבי הזה.

אי אפשר לשנות את זה שלא נכנסה היום עבודה, שלא נמכרו היום מוצרים, שלא הוזמנו היום שירותים. אולי זה יקרה גם מחר. אולי גם בעוד שבוע. מה שכן אפשר לעשות זה לייצר תשתית מספיק משמעותית בכמה שיותר רבדים – כדי שזה לא יקרה יותר מדי:

לייצר עוד מדריכים.

לכתוב עוד פוסטים.

לחשוב על עוד שיתופי פעולה.

ולהתקשר לאנשים ולארגונים האלה, שאיתם אולי תיצרו את שיתופי הפעולה האלה.

לקרוא עוד חומר מקצועי. לעשות איתו משהו

או חומר השראה. אנחנו צריכים השראה בימים מדכאים. במיוחד בימים מדכאים.

לפתח את המוצר הבא.

לעשות את כל הדברים שנרקבים בטו דו ליסט שלכם.

ואולי להמשיך להסתכל נורא חזק על המייל בוקס. אולי תבוא התראה מחברת האשראי על עסקה חדשה (לא עובד.)

איך לא לא למכור ב-31 אלף שקל

מה שימנע ימים כאלה בעתיד, מחר, בעוד שבוע, בעוד שנה, הוא העבודה על עוד ועוד תוכן. עוד ועוד עמודי נחיתה ונקודות גישה לעסק שלכם, עוד ועוד מוצרים ושירותים, כתיבה בעוד מעגלים, עוד קבוצות, עוד רשתות: לא על הצלחות עסקיות ועל "איך מכרתי אתמול ב-31 אלף שקל", אלא ערך אמיתי, שמועיל לעוד ועוד אנשים.

תזכרו, אם לא תשבו ותכתבו את הפוסט הזה, את המדריך הזה, את השירות הזה, לא רק שהיום הזה לא ייגמר, הוא יביא עוד כאלה.

אז שבו לכתוב. ככה מתחילים. כשתגמרו פוסט אחד כבר תדעו על מה הפוסט שאחריו, וותייצרו עוד נקודות גישה – ופחות ופחות ימים כאלה.

ולכו תדעו, אולי ייצא לכם פוסט ב-31 אלף שקל.

אוצר מילים ועוני קוגניטיבי

"אל תהיה שיפוטי לגבי אוצר המילים של אנשים, אל תהיה שיפוטי לגבי אומר המילים של אנשים, אל תהיה שיפוטי לגבי אוצר המילים של אנשים".

(אני, בעיקר בין השנים 1976 ל-2018, רק 94 אחוז מהזמן. 95 אחוז גג.)

מצד אחד  

אני יכול לכתוב פוסט יומי על מילים וביטויים שמוציאים אותי מדעתי ("תגיד עוד פעם אחת לדייק את זה ואני מדייק לך כזאת בעיטה מדויקת לישבן, בדיוק כשאתה באמצע הבדיוק"). יש לי פוסטים כאלה מעכשיו עד אמצע 2091. וממילא, כשאגמור להתעצבן על העברית המדוברת של הישראלי הסביר, אם אי פעם אגמור, אעבור להתרגז על טעויות באנגלית. אתם יכולים לסמוך עלי.

אבל אני משתדל לא לכתוב את הטרוניות האלו. בטח לא בעמוד המקצועי או בקבוצה. יש דברים כל כך הרבה יותר מעניינים להתעסק בהם בכל הנוגע לכתיבה. ויש גם כל כך הרבה רוטנים מקצועיים. חוץ מזה, אם אני רוצה לרטון, יש לי המון נושאים אחרים: פוליטיקה וביטחון וכסף והילדים. הו, הילדים, דונט גט מי סטארטד אפילו.

ותמיד יש לי לנגד עיני את הטיפוסים האלה מלהעיף את הי' מפועל בעתיד בגוף ראשון, שמעלים ביקורת יומית על טקסטים מנוקדים. "תקשיבו, לאנשים אין בושה. סגול במקום צירה!" זה לגמרי מסוג המשפטים שאתם יכולים למצוא שם. וגם "חטף-פתח במקום קמץ! אני משתגעת! מילא אם היא היתה כותבת פתח, שזו סתם בורות, אבל חטף פתח!! לאן עוד נידרדר מפה!!" (סימני הקריאה במקור. צ.ב) (וממילא, אי אפשר לצפות לכתיבה סבירה בקבוצה עם שם מזעזע כל כך. זה כאילו שהרגישות ללשון באה על חשבון קופירייטינג).

כלומר, צריך קצת מודעות עצמית. כשאתה מנג'ס על העברית של אנשים, ציבור מסוים תמיד יניח (בצדק מסוים) שאין לך חיים.

וגם, צריך לומר שהשפה היא ממזרה גדולה, ויש לה נטייה לאמץ חידושים בקצב שהבת שלי מאמצת חתולים. ואתמול, כששמעתי שדר רדיו בן קרוב לשבעים "זה אחד השירים", או "אחד היפים", נזכרתי איך הייתי יוצא מדעתי כששמעתי צירופים כאלה לפני כמה שנים.

לסיום: אנשים מדברים. אין מה להתרגש מזה.

מצד שני

לאוצר מילים מוגבל ויכולת ורבלית דלה יש מחירים. ואלה לא מחירים קלים.

הבעיה ב"בא לי", למשל, היא הביטול של "אני רוצה" ו"אני מקווה" ו"אני שואף" ו"אני מתאווה" ו"אני חושק" ו"אני מייחל" ו"מתחשק לי" ועוד כמה. ואז "בא לי במבה" דר בכפיפה אחת עם "בא לי שתאהבי אותי" "בא לי סובארו" ו"בא לי שיהיה שלום".

כלומר, הכל מרודד, שטוח, ללא פערים של ממש בכמה אתם רוצים, או כמה זה חשוב לכם, או אפילו כמה זה בדמכם. וזו דוגמה קטנה. מהמם היא דוגמה דומה. הכל מהמם. כבר אין "נחמד" או "יפה", "חמוד", "משגע", "עוצר נשימה", "לא רע".

הכל. הכל מהמם.

ויש גם רגשות. כשאין אוצר מילים, אז בטווח שבין אוהב ושונא כבר אין מחבב, מסוקרן, מעוניין, נמשך. אין "מיואש מ", או "מותש מ" או אפילו "נמאס מ". אם אין את המילים האלה אז קשה מאוד לתאר התחושות האלה, ועולה השאלה: אם אתה לא יכול לקרוא לזה בשם, האם אתה יכול להבין שאתה חש את זה? האם אתה בכלל יכול להרגיש את זה?

וזו בעיני הבעיה הבאמת קשה של אוצר מילים דל: היא כופה על הבעלים שלה הווייה דלה מאוד וגשמית מאוד. טווחים שלמים של רגשות ותארים וניואנסים זרים לו לחלוטין. אולי הוא בכלל לא יודע עליהם. וזה ממש ממש לא מהמם. לא בא לי טוב. בכלל לא בא לי טוב.

מקווה שדייקתי את זה.

#סליחה

על כתיבה ומסוגלות

הקשר בין כתיבה למסוגלות הוא קשר פלאי ממש. קשר בלתי ניתן להסבר, לא הגיוני, לא סביר – אבל גם בלתי ניתן להתרה. קשר גורדי טוטאל. קשר מובהק, עם קורלציה שמזכירה את הקשר בין שני גלגלים של טרקטור.

ככל שתכתבו יותר על משהו, תדעו עליו יותר, תבינו אותו יותר, תוכלו להסביר אותו יותר. לעצמכם ולאחרים. ככל שתכתבו יותר, תהיו מרוצים יותר, מסופקים יותר. והכי חשוב, ככל שתכתבו יותר – תרגישו מסוגלים יותר, יכולים יותר, מוכשרים יותר, מוצלחים יותר.

יש בבית

תסתכלו על הילדים שלכם. ילד שגמר להכין שיעורי בית הוא רמבו. יש לו אנרגיה, יש לו חשק, יש לו מוטיבציה, הוא גאה בעצמו ומרוצה מעצמו.

גם אנחנו ככה. את גומרת לכתוב שניים-שלושה פוסטים בלוג, ואת מוכנה לטרוף את החיים. איפה המשימה הבאה? הביאוה לכאן! מה שנראה כמו עוד דד ליין מתקרב ועוד מטלה מייגעת רק לפני שעה, הוא עכשיו פיס אוף קייק.

קדימה. צאו לדרך. מה עוצר אתכם?

מאוחר מדי

מה שממש נהדר בגיל המופלג שלי, 46, זה שהוא מאוחר מדי. להכל.

מאוחר מדי להיות אבא טוב, מאוחר מדי לדיאטה, ללמוד לנגן, לפרסם רומן, להיות מנכ"ל, לכתוב בלוג, להשתנות, לבקר ב-200 ארצות. מאוחר מדי. הרכבת נסעה. רעיון נהדר, חביבי, אבל היית צריך לחשוב עליו קודם. תעבוד עם מה שיש.

אם אין גופה

מה שממש יפה בצמד המילים מאוחר מדי, זה שכל עוד אין גופה, הוא אף פעם לא נכון. על המחשב שלי מתנגנת עכשיו סונטה לאור ירח של בטהובן. אין שום סיכוי שאזכור איך קראו ליצירה הזו בעוד חצי שעה. לא סביר שאזהה אותה כשאשמע אותה בפעם הבאה. אם בכלל אשמע אותה. אני ומוזיקה קלאסית מעולם לא הסתדרנו מי יודע מה. ועכשיו מאוחר מדי.

אבל לא באמת. אפשר להתחיל עכשיו.

נורא יפה, הסונטה. אף פעם לא ידעתי מה זה סונטה. אולי אלמד היום.

יש לכם רעיונות, יש לכם חלומות, אתם חושבים שיכולתם להיות, להשיג, להצליח. אל תוותרו עליהם כי הזמן עבר. כי כבר יש מישהו שעושה את זה. כי אמא שלכם לא התעקשה שתלמדו תווים בגיל 9. נו באמת. אתם כבר גדולים. אתם כבר יכולים להחליט לבד שהנה, עכשיו זמן טוב להתחיל.

עוד לא מאוחר מדי.

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

נפתחה ההרשמה לסדנת בלוגריות שמתחילה ב-18.2.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

אפשר גם היום

יש רק דבר אחד שבאמת עומד בינינו לבין כתיבה יומיומית בבלוג: האימה. הראייה של  הכתיבה הזו כאיזו התחייבות מונומנטלית שאי אפשר לעמוד בה, שצריך לשנות את החיים ולהתאים אותם אליה. אבל אתם יכולים.

תקראו לזה כתיבה יומיומית לבלוג או לפייסבוק, תקראו לזה התחייבות למדיטציה או כושר או זמן עם עצמכם או עם הילדים. או עם החתול, לצורך העניין. בסופו של דבר ההימנעות הזו תמיד יושבת על אותה בלטה. תקראו לה אימה, תקראו לה חרדה, תקראו לה פחד ממחויבות. מה זה משנה. תקראו לה דוד. היא פה. היא לא הולכת.

הנה, כבר הצלחתם

ובכל זאת, אנשים עומדים במטלות האלה. אנשים קמים בוקר אחד ועושים מעשה. המון אנשים. המון אנשים עושים ספורט, עושים מדיטציה, כותבים דפי בוקר או פוסט יומי. וגם אתם עושים את זה. אתם קמים כל בוקר, מטפלים בילדים, הולכים לעבודה. יש לכם מחויבויות מסוימות שקיבלתם על עצמכם. חלקן גם מהנות. וכולן כולן ממלאות את החיים שלכם באיזשהו ערך.

ההבנה שאתם כבר עושים את זה היא צעד נהדר בדרך להתגבר על האימה, על החרדה, על השיתוק המתסכל הזה, על הפחד ממחויבות.

צריך להתחיל, אתם יודעים. אפשר בעוד שנה, בעוד חודש, בעוד שבוע. אפשר מחר. לכו תדעו, אולי אפשר גם היום.

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות