בלוגים Archives - כתיבה אפקטיבית

מדיוורי בלוג אהבתי

מה שלומכם? איך אתם?

הימים האלה של בין חג לחג, בין זיכרון לדיכאון, זה לא לאנשים חלשים. בשבוע הזה במיוחד, אני מרגיש איך ספרטה זורמת לי בדם. בטוח שאני לא לבד, ושגם לא צריך מצבה צבאית כדי לחוות את כל זה.

אבל אתם יודעים, החיים לא עוצרים. במיוחד עבור עצמאים. נכון, אתה יכול לקחת את ההפסקות שלך. אתה יכול לכסות את הראש או להישאר במיטה או לא לענות לטפון – אבל רק אם אתה מוכן לא להרוויח החודש. ולקבל את זה שמי שלא ענית לו היום עלול לא להתקשר יותר.

אז מה עושים? איך קמים והולכים למשרד ועושים ועושים. רק נגמר יום זיכרון אחד וכבר מתגנב לו אחר. ואיזה בן אדם יישב עכשיו על הטלפון ויתקשר ללקוחות כדי לתאם עוד פגישת עבודה ועוד משתתף בסדנה. שקט עכשיו, בבקשה. בלי אנשים.

אני קם בבוקר וכותב. בבלוג. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. כמו שען זקן שנכנס למעבדה שהיא חנות שהיא מעבדה, פותח את חלון הראווה, לוקח שעון זקן לידיים ונובר. ומפרק. ומותח. ובוחן. עד שישמע את הטיק-טק של פוסט שעובד. ומקווה שאולי אולי היום אף אחד לא ייכנס. ומקווה שאולי היום בכל זאת כן ייכנסו, שהעולם לא שכח שאני כאן.

כשאתה כותב בבלוג שלך כל יום, כל יום אתה פותח את החנות שהיא מעבדה שהיא חנות ונובר בשעונים ישנים וחדשים, האנשים שעוברים כל יום בחוץ עוצרים ונכנסים. כל יום. כל יום עוצרים כמה אנשים. ושואלים. וממששים את השעונים. לפעמים אפילו קונים.

בלי לייקים. בלי שיתופים. עם כרטיס אשראי. ככה זה עם בלוגים. עולם ישן ישן, אבל כולו שלך. בלי שאלות של סנאטורים. בלי הסברים של צוקרברג. רק אתם והלקוחות שלכם והשיחות שלכם והעסקאות שלכם.

עוד אין לכם בלוג משלכם?

בסדר. חכו עם זה עוד שבוע. או חודש. או שנה. אולי הוא יפתח את עצמו. עד אז, אתם מוזמנים לשלי. נמתח שעונים ביחד. אתם תלמדו דברים חדשים. ואני? אני אזכר שאני לא לבד. אפילו ביום הזיכרון.

המלצות

"מאוד נהניתי מסדנת הכתיבה שלך. היא היתה משמעותית ומועילה בשבילי בגלל השילוב בין המצגות והליווי והמענה האישי. הרגשתי שקיבלתי מענה טוב ומועיל בכל ההתלבטויות שעלו לי במהלך הקורס: איזה תוכן לכתוב ואיך לגשת לתהליך הכתיבה. המשובים המפורטים עזרו לי מאוד בשיפור והבנת תהליך הכתיבה העסקית, בקבלת ביטחון בקול האישי שלי ובהבנה מה עובד ומה פחות.

קיבלתי הרבה רוח גבית בקשר לשימוש בהומור וקול ייחודי שלי. לפני הקורס לא הייתי בטוחה שיש לזה מקום בכתיבה עסקית ולא אישית, אבל נתת לי הרבה ביטחון להעז ולהשמיע אותו, מה שהפך את תהליך הכתיבה העסקית להרבה יותר מתגמל ומהנה ומרגש עבורי.

אתה מרצה מעולה ונדיב בחלוקת הידע, מעודד רצון ומוטיבציה לכתוב וזו היתה דחיפה מעולה מבחינתי בשביל להתחיל להריץ מחדש את הבלוג שזנחתי מזמן."

(מאיה וקסלר)

"החלק הכי טוב בקורס מבחינתי היה העריכה שלך לפוסטים. זה מה שהפך את התאוריה למשהו יישומי, שעזר לי להבין איך להשתפר. הרגשתי איך מפוסט לפוסט ההערות שלך נכנסו לי לראש והצלחתי ליישם חלק לפחות. הסדנה נתנה לי דחיפה להתחיל לכתוב וביטחון שמה שאני כותבת על הנושא יעניין מישהו. אני מרגישה שאני מתחילה את הבלוג עם הרבה יותר בטחון בעצמי ממה שהייתי לפני הקורס.

אם יהיה קורס המשך אשמח לקבל פרטים."

(אפרת בריט)

סדנת הבלוגריות הבאה נפתחת ביום שלישי, 24.4. נשארו בה מקומות בודדים.

שיהיה לכם יום זיכרון קצר קצר ויום עצמאות ארוך ארוך. הלוואי שתאהבו ותהיו נאהבים עד מאוד. וזיכרו שעצמאות, יש בה לא רק רק זכות לחירות שלכם, אלא גם מחויבות לחירותם של אחרים.

השבוע הבא יהיה רגיל לגמרי. שבוע ככל השבועות. יש למה לחכות.

 

יום ראשון

כשהייתי חייל, הדכדוך של יום ראשון היה פיזי לגמרי. יכולתי ממש להחזיק אותו. להוציא אותו מהתיק ולמרר לעצמי את החיים. כל כך מוחלט הוא היה. הוא גם בא בעטיפה של התחנה המרכזית בירושלים. אני בספק אם אי פעם היה מקום נורא יותר מהתחנה המרכזית ביירושלים, בואכה שטחי האימונים של מדבר יהודה

אני עדיין רואה בדיחות יום ראשון בטוויטר ובפייסבוק. תמיד מרתקת, היכולת של אנשים לספר את אותה בדיחה (או את אותו הצער) במשך כל כך הרבה שנים. אבל אני, אני כבר רואה את היום הזה טיפ-טיפה אחרת.

יום ראשון הוא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. יום ראשון הוא יום הכפרה. הוא יום הכוונה. הוא היום שבו כלל החטאים נשכחים וכל הדלתות נפתחות. יום ראשון הוא חגיגה של הזדמנויות, של התחלות, של תקוות, של מסוגלות.

כמובן, אחת האפשרויות האלה היא יום ראשון מדכדך, מעייף ורחוק מרחק יבשת או שתיים מסוף השבוע הבא. אבל זו לא אפשרות לחולמים. וודאי שזו אינה אפשרות לעצמאים. אנשים שבונים משהו בעשר אצבעותיהם, אין להם זמן לטבול במר גורלם. וגם חשק לעשות את זה אין להם.

בכלל, אם תרצו, שבוע שמתחיל בדכדוך הוא סימן שאתם לא נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיות. ואולי אולי יש לכם אפשרויות אחרות איפשהו. אפשרויות להתחלה אחרת לגמרי לשבוע.

טיפ של אלופים

הדבר הכי הכי טוב שאפשר לעשות כדי להניע בוקר, להניע שבוע, להניע חודש, להניע שנה – הוא להתחיל לכתוב את אחת המשימות שלך. זה יכול להיות אימייל או מזכר, זה יכול להיות פרק בדוח. זה יכול להיות פוסט בבלוג.

כתיבה מפעילה את הגלגלים במוח, מייצרת חשיבה, מייצרת רעיונות, מייצרת סיפוק, מייצרת תחושת מסוגלות. והיא נמצאת בקצה האצבעות שלכם, מחכה.

קחו אותה. כדאי לכם. זה משלים משימות. וגם עושה נעים.

בית הקברות של הרעיונות הגרועים

נתקעתי. אשכרה. לא זז. לא קדימה. לא אחורה. במקום דרוך.

בן אדם יושב וכותב פוסט. יושב וכותב. כותב אותו, כותב אותו, כותב. משפט אחד, משפט שני, פסקה אחת, פסקה פסקה שנייה, פסקה שלישית.

זהו.

דום שתיקה.

איך ממשיכים מפה? לא ממשיכים. הסתכלתי לפה, הסתכלתי לשם, לכל הכיוונים הזדחלתי – ונאדה. הפוסט ואני, אני והפוסט, רבע שעה של שכרון כלום.

טוב אז לא

בסוף ארזתי אותו ככה כמו שהוא, נתתי לו שם לא מחייב וזרקתי אותו לתיקייה הלא מחייבת של הסימפוניות הלא גמורות, העבודות הבלתי מושלמות והפוסטים החצי אפויים. ושם הוא יישב ויתפח. או שהוא יישב וימות. גם זה קורה. 

לא כל הרעיונות מתרוממים. למען האמת, לא כל הרעיונות טובים במיוחד. חלקם יבשילו בעוד זמן מה. חלקם יבשילו בתקופה אחרת עם קהל יעד אחר ומטרות אחרות. וחלקם, מה לעשות, לא יבשילו לעולם. חלקם הם פשוט רעיונות גרועים, שמקומם בבית הקברות של הרעיונות הגרועים.

פוסט, כמו כל מהלך בחיים, טוב כל עוד הוא משרת משהו. וכמו כל דבר בחיים, כשהוא לא מצליח, צריך לשים אותו בצד ולהתחיל משהו חדש.

משהו שאפשר גם לסיים.

הזמנה למועדון ה-63 אלף שקל לפני ארוחת בוקר

מה קורה, קרנפים?

היום צפריר לא פה. היום זה פרירץ הכריש כותב לכם, אחים שלי.

טוב, גם אחיות, אבל תכלס לא הייתן צכות לבאס. תלמדו לזרום.

מה קורה אחים שלו?

ואחיות, רבאק, אחיות גם! אבל פעם אחרונה באלוהים, פעם אחרונה! קול?

קול.

בקיצור, אחים שלי, השבוע אני חושף בפניכם את הסוד.

בטח אתם קמים כל בוקר ושואלים את עצמכם, אחי, למה אני לא כריש?

למה פרירץ הכריש מביא אותה באבו עגלות של סיבובים של שש ספרות ושבע ספרות ו-34 ספרות, ואני פה חי מארבע אלף שקל קצבת נאחס ובעסה?

מה הסוד של פרירץ, אתם שואלים את עצמכם.

אז אני אענה לכם על השאלה.

אני אחשוף בפניכם את הפיצוח.

אני אראה לכם את הדרך.

אני אקניץ עליכם את הקונץ.

אני יקצקץ לכם את העקיצה

העקיצה שהביאה אלפים למועדון ה-63 אלף לפני ארוחת בוקר.

ויכולה להביא גם אתכם.

רוצים לדעת מה זה מועדון ה-63 אלף לפני ארוחת בוקר?

זה אנשים שמביאים 63 אלף שקל הבית לפני ארוחת בוקר.

שם מדהים, לא ככה?

קופי שלי אחים שלי.

מה הם עושים שאתם לא עושים?

מה הם הבינו?

למה הם עושים 63 אלף ויושבים בתאילנד, מנשנים נרגילה ומעשנים פסטרמה, ואתה פה בקריית ביאליק בדיכאון של הלייף?

למה אח שלו?

חלאס גם כן את! את לא רואה סחבק פה בשכנוע??? אז גם את! גם את בדיכאון בקריית ביאליק!! טוב לך??

סליחה, הפריעו לי אח שלו.

רוצה לדעת למה?

הסוד זה לכתוב שורה אחת בפסקה.

אבל בעזרת כוחות השכנוע חודרי התודעה שלי אני משכיח ממך עכשיו את הקונץ הזה.

חדר, לא ככה?

רוצה לשמוע אותו עוד פעם?

הירשם לקורס אונליין שלי. ארבע אלף שקל.

תלמד את שיטת ארבע הפירמידות, שלוש המדרגות, 12 הדלתות, שמונה המפלסים, אדריכלית בטירוף!

שבסופה תקבל את המפתח. וטופס ארבע.

רוצה לדעת את המפתח למה?

ארבע אלף שקל אחינו.

למה אין, אין ארוחות חינם לגברים אצל פרירץ הכריש.

(גם לנשים, ססססעמק!)

וצפריר מעיר:

הרבה פעמים אנחנו לא שמים לב לפרט השולי הזה, אבל אחרי שמישהו מבטיח לנו חשיפה, הוא לא חושף כלום. זה בגלל הקונץ הזה של פסקאות משפט, שהוא שיטה נהדרת לבלבל את המוח. רוב מומחי השכנוע משתמשים בשיטה הזו. הסוד העיקרי שחושפת השיטה הזו הוא שהכותב לא יודע לבנות פסקה כמו בן אדם סביר.

הקורא הנבון פשוט מחכה שזה ייגמר ורץ עם הטקסט. הקורא שיש לו פחות מזל טיפה מתהפנט מהשטות הזו. כמו מוגלי והנחש בגרסאות הישנות של מלך הג'ונגל.

חשיפה — סוד — שיטה סודית — חשיפה — סוד — שיטה סודית — חשיפה — סוד — מספר כרטיס אשראי — שיטה סודית.

ככה.

השיטה הסודית לעשות דברים היא בדרך כלל לעשות אותם שוב ושוב ושוב ושוב. ככה משתפרים. בדרך כלל הפעמים הראשונות לא מצליחות. בפעם הראשונה שניסיתם לעמוד, נפלתם. בפעם הראשונה שניסיתם ללכת, נפלתם. בפעם הראשונה שניסיתם לבעוט בכדור, נפלתם. בפעם הראשונה שתנסו להקים עסק/לשווק/למכור/לכתוב, תפלו פה ושם. ככה לומדים.

ואם נדמה לכם ששמעתם את זה ממני בעבר, אז יש מצב. יש דברים שלא משתנים. גם אם תצטרפו לוובינר הסודי שלי תשמעו בדיוק אותו דבר.

אין וובינר סודי.

ואין מועדון 63 אלף שקל. זה לא באמת.
המלצה:

חגית ביליה, המכונה לייזה פאנלים ברחבי העולם ובלב תל אביב, מוציאה ספר חדש. הזמנתי בעצמי תוך כדי כתיבה. עבד יופי דרך המחשב. מעדכן שניסיתי פעמיים דרך הטלפון והצלחתי פחות. המלצה? תסריטאית נפלאה, בשלנית שאין דברים כאלה – והשילוב הכי טוב של שניהם ביחד. הספר הקודם שלה מצחיק להפליא, כתוב אדיר ומשמש אותי במטבח המון המון. שימו לב במיוחד לעוגות: היא ממש ממש טובה בזה.

חוץ מזה, לכם אני יכול לספר שמאז שפגשתי אותה פעם (והעלבתי אותה נורא), אני

– קורא לה דוליטל

– מחכה שהיא תזמין אותי לארוחת ערב. או לפחות לאיזה שקשוקה בבוקר.

– ומת עליה.

ועוד המלצה

יונית צוק כותבת את האתר, הבלוג, הקונספט ודרך החיים הבלוגריסטית. יש לה גם חממה שהיא מתחם עבודה משותף לבלוגריות ובלוגרים בכפר סבא, עם הרבה הרבה קורסים, סדנאות אומן, ימי אסטרטגיית תוכן לבלוגרים ובאמת – כל טוב. ממליץ בחום להירשם לרשימת התפוצה וגם להגיע לאירועים (ולעבוד, למי שבסביבה). היא כותבת קבוע ולאורך זמן על בלוגים, יש לה הרבה הרבה ידע, הרבה ניסיון, הרבה נכונות לשתף והרבה הרבה מה לתת.

השבוע בכתיבה אפקטיבית

למה כולם נשמעים אותו הדבר?

סדנת חורבן לדימוי העצמי (או: סדנה לשיווק סדנאות)

ספקים מתים בסתר

איך להביא גולשים מפייסבוק לבלוג

הסדנאות הקרובות

27.3: סדנת פייסבוק אפקטיבי לעסקים , שבה לא תלמדו את שיטת שבעת המפתחות לשכנוע גאוני, אלא מה צריך כדי לכתוב בפייסבוק.

10.4: מחולמת לבלוגרית בשישה מפגשים (סדנת אונליין): שבה אשכרה תפתחי את הצ'אקרה של הכתיבה, תלמדי אסטרטגיית תוכן ותקבלי משובים יסודיים בכל שיעור, כדי שתוכלי לעשות את כל זה הרבה יותר טוב.

יאללה אחיות שלי.

קחו קצת אוויר.

או-טו-טו חופש פסח.

רוצים קונץ להפעיל את הילדים בחופש?

סחבק פה בשבילכם.

רק ארבע אלף שקל.

סדנת חורבן לדימוי העצמי (או: סדנה לשיווק סדנאות)

תזכורת: סדנת פייסבוק לעסקים חוזרת עם מועד חדש.
ב-1927 הטיס צ'ארלס לינדברג מטוס מעל האוקיינוס האטלנטי, ונחת מחוץ לפריס אחרי קרוב ליממה וחצי של חוסר ודאות. תוך ימים אחדים שמו נישא בכל רחבי העולם המערבי: האיש הראשון שחצה את האוקיינוס בטיסה.
שור אינאף, אחרי חודש וחצי, אותו לינדברג התחיל לפרסם בפייסבוק סדנה לחציית האוקיינוס. מעטים ידעו את זה, אבל ההרשמה לא היתה משהו. למתחרים (וליזמים אחרים), מנגד, יצאו העיניים: לא רק שהממזר הקדים אותנו והגיע לבאגט של פאריס לפני כולם (וקיבל בוחטה של כסף), עכשיו הוא גם עושה עוד ימבה פאפלים בסדנאות.
מאז, עסקי הסדנאות פורחים. סדנאות איפור, סדנאות תפירה, סדנאות כתיבה, סדנאות קופי, סדנאות סטורי טלינג וסטורי בלופינג, סדנאות הרזיה, סדנאות ריצה, סדנאות סריגה, סדנאות לעורכי סדנאות. עוד ועוד ועוד סדנאות!

ויושב העצמאי העמל כדבורה בבית, רואה מודעה של סדנה, נכנס ללינק – ופותח מחשבון. רק רגע, אז היא לוקחת 400 ש' למשתתף, מביאה 70 משתתפים וסוגרת 28 אלף שקל בשלוש שעות! מטורף! (זה כמעט כמו העמוד ההוא שלא הכניס לי 31 אלף שקל). ובלי למצמץ, הוא מתיישב לכתוב את העמוד לסדנה שלו: איך ארים לך את החיים ואהפוך אותך למיליונר בארבע שעות. תבואו. יהיה גם באן מאודה. רק 854 שקל בהקדמה מורשמת. זוז.

רגע, בעצם

ואז, רגע לפני שהוא מפרסם את המודעה, הוא עוצר רגע לעשות חשבון: המקום יעלה לי 1,000 ש'. הפינת קפה תעלה 300. הבאן עוד 700. והפרסום בטח יעלה איזה 4,000 שקל. אז 6,000 קל הוצאות. וזה בהנחה שאני יודע לכתוב ולעצב את עמוד הנחיתה בעצמי, כי אחרת הנה עפו עוד 2,000 שקל ונשארו רק 20 אלף שקל מה-28 אלף. וצריך להוריד מע"מ, אז ה-28 אלף שקל זה בעצם 24,000 שקל. ואז נשרף המחשבון.
קונה מחשבון חדש, 24 אלף שקל מינוס 8,000 הוצאות, נשאר 16 אלף שקל לשלוש שעות. מה רע?

בטח, תפתחו סדנה

תנו לי לעזור פה רגע. סדנאות זה נפלא. מעטים המקומות שבהם תלמדו על המקצוע שלכם ועל היכולת שלכם כמו בסדנאות. מעטים הדברים שישפרו אתכם כאנשי מקצוע כמו סדנאות. אחרי סדנה אחת שתעבירו תהיו הרבה יותר טובים במה שאתם עושים. לכל דבר שאתם עושים יהיה שם, ולמה שאין שם תלכו למצוא שם. ואחרי עשר סדנאות? יש סיכוי לא קטן שבאמת ובתמים תהפכו לאוטוריטות בתחום שלכם. ובצדק.
אבל יש דאון סייד. והדאון סייד הוא לא שאתה עושה רק 16 אלף שקל לסדנה (ואתם לא, כי יש עוד הוצאות, כמו אנשי פרסום ועלויות הקמת קמפיין וגוגל ופתיחת חשבון בחברת אשראי וניהול רשימת תפוצה ועוד אלף ואחד קטנים ומזנבים כאלה, וחוץ מזה סדנאות בדרך כלל לא מתמלאות לגמרי). הדאון סייד הוא מה שהדבר הזה עושה לדימוי העצמי שלכם.
אתם יושבים מול המסך, מסתכלים על חשבון האימייל שלכם. הוא מסתכל עליכם בחזרה. אתם שותקים ביחד. אולי שותים איזה כוס עארק – ולא קורה כלום. ויש הרבה ימים שבהם לא קורה כלום. הכסף יוצא ולא קורא כלום. למשה זה יקר. ומיכל משאירה פרטים אבל לא ממשיכה לעמוד התשלום. וסיגלית שואלת מתי המחזור הבא. ורמי וסמי ותמי כותבים לך שחבל שזה בבוקר, כי בערב הם בטוח היו נרשמים.
אלא אם הסדנה בערב, ואז הם כותבים שחבל שהיא לא בבוקר.
(הרבה פעמים הראשונות מצליחות מאוד, אבל אז אתם ממצים את מעגל ההכרויות שלכם ומגלים שהסדנה השלישית או החמישית הופכת להיות מלחמת חפירות).
ומה שקורה לאורך כל התקופות האלו שבהן אתם משווקים סדנאות, בהצלחה או בכישלון, הוא שההתראות על הרשמות לסדנה הן אלה שקובעות את הדימוי העצמי שלכם. יש ימים שבהם אתם יצחק תשובה, כי נרשמו חמישה אנשים, ואז אתם מריצים חשבונות בראש, איך תשווקו שלוש סדנאות בחודש ותרוויחו מיליונים. ויש ימים שבהם אף אחד לא נרשם. לפעמים יש שבועות כאלו.
וההתראות מתיבת הדואר שלכם קובעות אם אתם גאון או אפס. אפס או גאון. אין אפשרויות אחרות.
אז תפתחו, באמת תפתחו את הסדנאות האלו. אל תתנו לי לרפות לכם את הידיים. אחרי תקופה זה יהיה קצת יותר טוב. במיוחד בימים הטובים. הימים הרעים ימשיכו להיות מחורבנים. 🙂 אבל אל תפחדו. אחרי שנה, שנתיים, שלוש זה כבר יותר קל.
רק אל תצפו ל-28,000 שקל בשלוש שעות. זה לא עובד ככה.
עם ובלי קשר:
סדנת פייסבוק לעסקים ב-18.3 התמלאה. אין יותר מקום. והיום פתחתי את ההרשמה שוב: סדנת פייסבוק לעסקים ב-27.3 אחר הצהריים. תבואו.

למה כולם נשמעים אותו דבר

קודם כל: בשלישי הבא שיעור אונליין פתוח לציבור. מוזמנים להקליק פה ולהירשם. שיעור מיוחד, ספציפי, אותנטי. תבואו.

הבוקר, כמו שאני קורא איזה דיוור שאני קורא בימים אלה, ועובר משם לפוסט אחר של הבחור שכתב את הדיוור הזה, אני פתאום מוצא את עצמי מקשיב לפרסומת של ארבע דקות על קפה. נדמה לי שזה היה קפה. רגע, אני חושב לעצמי, מה קרה כאן, ומגלה שבבלי דעת מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך, לחצתי על לינק בפוסט, שהוביל אותי לבלוג אחר, שהוביל אותי לפודקאסט של מישהו שאני לא מכיר ושעומד לדבר על משהו שאני לא מבין, אבל קודם, פרסומת. ארבע דקות על קפה. 

זו חוויה מעט שונה בשבילי, כי דפוס הגלישה שלי מוגבל הרבה יותר. האמת היא שלרוב אני לא חורג מחמישה, שבעה או עשרה אתרים מרכזיים שמעניינים אותי, רובם אתרי חדשות בכלל. למה? אני מנחש שהגודש הוא קצת יותר מדי בשבילי. אולי אני לא יכול לקרוא פוסטים בלי ללחוץ על הלינקים, או שאני לא יכול לחוות את תחושת ההחמצה שכרוכה בלא ללחוץ על הלינקים. זה כנראה המנגנון שלי להתמודד עם עומס המידע: להצטמצם.

כלומר, מול העומס הזה, אני מרים ידיים אפריורי, הולך לוויינט סוגר את הזבל הזה בעצבים עוד לפני שהוא נטען. אחר כך אני הולך להארץ, ומשם לטוויטר. להתלונן על החשבון של הארץ.

.אבל בזמן האחרון יש לי צורך גדול ללמוד, לדעת יותר, להתרשם. אז אני חורג מההרגלים שלי, נחשף לעוד ועוד תוכן עצמאי, מרחיב דעת. וככה אני מתפתח, שותה מידע בצמא – ושומע ארבע דקות פרסומת לקפה.

אפילו בלי להעתיק

ולא יכולתי שלא לשים לב שלמרות שהתכנים האלה הם עצמאיים, למרות שלא מדובר באתרי חדשות, חלק ניכר מאוד מהתכנים שאפשר למצוא ברשת דומים זה לזה באופן מטריד. ואני לא מדבר על העתקה פרופר (יש הרבה גם מזה), אלא על רוח הדברים: איך כדאי להתנהג, מה צריך לעשות, עשר שיטות להתעלם מחתולים – רבים רבים מהדברים האלה נראים בדיוק אותו דבר.

הסיבה לכך היא כנראה המוטיבציה. בסופו של דבר, מה שעומד מאחורי אופרציות התוכן הקטנות, המתוחכמות, המהירות והעצבניות האלה, הם אנשים שרוצים לעשות כסף. הרבה פעמים אלה אנשים שממש ממש צריכים כסף. לפעמים אלה גם אנשים שהצליחו כבר לעשות המון כסף, אבל כותבים על מה שמעניין אותם – ולא מצליחים להתנער מהמוטיבציה הישנה. וככה הם עושים עוד המון כסף. נשמות אומללות. אבל מה שחשוב זה לא כמה כסף יש להם בארנק, אלא הזהות במוטיבציה, שמובילה לזהות הזו בתכנים.

לכאורה, אין עם זה בעיה של ממש. בטח לא אם אתה יצרן של התוכן הזה. אבל אם אתה צרכן שלו? הו, חביבי, אתה הולך לקרוא שוב ושוב את אותו תוכן. איך כדאי להתנהג, מה צריך לעשות, מה יזמים חייבים לזכור, עשרה דברים שלמדתי מיזמים מצליחים, עשר השיטות של היזם המצליח ו-11 שיטות להתעלם מחתולים.

כן כן.

גם אנחנו כאלה. גם אתה כזה. גם התוכן שלך כזה. כי המוטיבציה שלנו דומות. אנחנו פה כדי לעשות כסף. ואפילו כשיש לנו מספיק, בדרך כלל אנחנו ממשיכים לעשות את אותו דבר.

ואם ככה, אם התוכן אותו תוכן והמוטיבציה אותה מוטיבציה, הסיכוי היחיד שלך טו סטנד אאוט הוא להיות מסוגל להגיד את הדברים אחרת. כמו שאני ככה עושה אין אינגליש למשל. זה ייחודי. #לאבאמת

אם כל התוכן אותו התוכן וכל המוטיבציות אותן מוטיבציות, אז כדאי להציץ על מוטיבציה של מישהו אחר, לאו דווקא של הכותב. למשל, על המוטיבציה של הקורא. מה הקורא רוצה?

מה הקורא רוצה?

והקורא רוצה בית. הוא רוצה אהבה. הוא רוצה אינטימיות. הוא רוצה להרגיש שהטקסט הזה הוא עליו. או שהוא היה יכול לכתוב אותו, או שזה בדיוק בדיוק מה שהוא צריך עכשיו – ואיזה יופי שאומרים את הדברים ככה פשוט וברור. איזה יופי שהכל של הכותב מובהק. מיוחד. אותנטי. עוד פעם המילה הזאת

והנה עוד אחת מהסיבות החמקמקות האלה ללמה כדאי להיות אותנטי ואפקטיבי. אתה לא יכול להיות מיוחד אם אתה כמו מישהו אחר. וזה לא כי אתה אומר את הדברים שהוא אומר (כולנו אומרים את אותם הדברים), אלא כי אתה נשמע כמוהו. או ליתר דיוק, אתה נשמע כמו "לא אתה". ו"לא אתה" לא מעניין אף אחד. אפילו לא את אמא שלך.

רגע, אז איך לכתוב?

בסוף, אחרי שנדדתי בין פוסט לפוסט, בין פרסומת לקפה בפודקאסט לעוד כותב אחד שנשמע כמו כולם, חזרתי לסת גודין וקראתי שלושה פוסטים שלו מההתחלה עד הסוף (הם גם קצרים, כפרה עליו). בלי הפרעות. לזכותו ייאמר שהוא גם לא מרבה מדי בלינקים. ולמה דווקא אותו? כנראה כי הוא נשמע מספיק בטוח בעצמו. ומספיק מיוחד. כל כך מיוחד, שהוא מצליח להיות הכי פשוט והכי פחות מתוחכם והכי פחות מתאמץ שאפשר.

 

כנראה שככה זה כשאתה לא מנסה לחקות שום דבר, ונשמע בדיוק כמו עצמך.

==

ועוד פעם תזכורת מוטיבציה: ביום שלישי, 8.3, שיעור כתיבה אפקטיבית 1.0. אתם מוזמנים. אני אהיה שם, ואנסה לעזור לכם למצוא את עצמכם.

סטורי טלר הולך לסדנת מספרי סיפורים, ופתאום…

אחד, מומחה סטורי טלינג, העביר בוקר אחד הרצאה. שמה, הוא המליץ לכולם לספר סיפורים. שמעה הסטורי טלרית שישבה בהרצאה שלו וניגשה ללקוחה שלה ואמרה לה, תקשיבי את חייבת להיות מקורית וטו טל א סטורי. הלקוחה שלה, היועצת השיווקית, הלכה לדבר עם הלקוח שלה והסבירה לו שהוא חייב להיות ייחודי ומקורי ולספר סיפורים.

והלקוח של היועצת? ברוך השם עובד יפה. הלך בבוקר, פגש שני לקוחות ואמר להם שהם חייבים לספר סיפור, ובסוף ישב לסשן עם מנכ"ל ואמר לו שהוא חייב להיות יחיד ומיוחד ולספר את הסיפור שלו, אז המנכ"ל ישב עם הסמנכ"לים והרצה להם ככה עם האצבע, שאין, הם חייבים לספר סיפור. ותפסתם את הפרנציפ, נכון? כי אני יכול להמשיך ככה כל היום.

למרות שאתמול, כשהבת שלי חזרה ב-11 בלילה והסבירה לי שהאוטובוס איחר, אמרתי לה שתפסיק לספר לי סיפורים.

הבנתם, צריך לספר סיפורים. טוב. עכשיו, למה הם מתכוונים, כל המייבינים האלה?

הם מתכוונים שלהבדיל ממידע ומתוכן וכאלה מילים קשות שצריך לצרוך, אנחנו, בני אדם, אוהבים סיפורים. ולכן, כדאי ללוות את החברה שלכם, השירות שלכם, המוצר, המותג, הקונצפט, האנגינה שלכם – בסיפור.

מעשה שהיה, כך היה

רוב הסיפורים של עסקים הולכים בערך ככה: "פעם הייתי נורא עצוב ולא מצליח, אבל אז נדלקה לי הנורה של ההארה והתחלתי לנשום לבפנים של הצ'אקרה של היעדים העסקיים שלי, והיום אני מוכר פי חמישה, ממלא סדנאות, יוצא להפלגות, מחלק חתימות, מממן יתומים – ואול אין אול אתם חייבים להיות כמוני, כי להיות אני זה שוס שאין לתאר".

יש לכם סיפור בדיוק כזה, נכון?

אחלה. תזרקו אותו לפח. לא אמין.

ובמקום זה, תחשבו בקטן. תחשבו על כל הפעמים ביום שאתם מספרים סיפורים. כשאתם מגיעים לעבודה (על הפקקים), כשאתם מגיעים הביתה (על הפקקים), כשאתם עוזרים לילדה עם השיעורי בית ומספרים לה איך שאול הלך לחפש אתונות (ונתקע בפקקים).

תחשבו על הסיפור על הלקוח הסיני שעושה גרעפסים ועל הספק שתמיד מאחר לפגישות ועל העובד החדש עם הקעקועים. תחשבו על הסיפורים עם השקרים הקטנים והגדולים. תחשבו על כל הסיפורים ששמעתם מחברים שלכם. אתם יכולים לגנוב אותם.

סטורי טלר טוב הוא גנב סיפורים. ואני אומר את זה בביטחון של אדם שגנב את המשפט הזה.

ולפני שאתם מוצאים את סיפור המסגרת של החברה שלכם, העסק שלכם, המותג, השירות, השפעת שלכם (תהיו בריאים!) ספרו סיפור קטן בכל חתיכת תוכן. שני משפטים. זה הכל. ככה אולי לא יהיה לכם הסיפור הנהדר הזה שכולם מספרים, על איך הם היו עצובים ומסכנים (עד שהם מצאו את ההארה ונפתחה להם הצ'אקרה ועכשיו הם תורמים לילדים עניים), אבל יהיו לכם המון סיפורים טובים. בכל חתיכת תוכן.

ואנשים יקראו אתכם בהנאה. כי לא תמיד חייבים מוסר השכל והארה והשראה וצ'אקרה וילדים עניים והכנסות. לפעמים מספיק משהו קטן שגנבתם מחבר. או איזה עלילת פקקים קטנה (צפריר תזמן 45 דקות! בוקר טוב צפריר!)

זהו.

המלצה

סיפור אחרון ודי:

האישה האחרונה שראתה אותי מעשן היתה רונית ביטון. כבר שלושה חודשים לא נגעתי. הייתי אצלה יום אחד בשיעור פרטי על קידום ממומן ואוטומציה של תהליכים, וגנבתי סיגריה בכניסה.

מה עשתה? הכינה לי דף נחיתה ממש נהדר, נתנה לי איזה 200 טיפים על שיווק (ביצעתי שבעים אחוז בערך) – ולונג סטורי שורט, הארה, צ'אקרה, הכנסות, תרומה לילדים רעבים. בצחוק. 🙂

לונג סטורי שורט באמת, עזרה לי להכפיל את רשימת התפוצה שלי בשלושה חודשים. אנד קאונטינג. ונתנה לי טיפים מעולים. ואני אומר את זה בתור אחד שעושה מרקטינג לעסקים 15 שנה. השיפור פה ניכר, ברור ומיידי. ועשתה את זה בנדיבות נהדרת, כולל לענות על טלפונים מטרידים שלי ואימיילים מציקים שלי ולתקן וכל זה. היה תענוג של ממש לעבוד איתה, וזו לא הפעם האחרונה שלי.

תנו לה צלצול, תשלחו לה אימייל, פייסבוק, לינקדאין – אנא עארף. דברו איתה. כדאי לכם.

 

יאללה, חברים, תאספו את המשפוחה, עוזבים את פייסבוק

חברים, קדימה, לארוז. עוזבים את פייסבוק. אין לנו מה לעשות שם יותר.

טוב, לא באמת. אבל קצת. בטח אם יש לכם עמוד עסקי בפייסבוק. כי בימים אלה, נראה כאילו מה שיש לפייסבוק לתת לעסק שלכם הופך פחות ופחות אטרקטיבי.

פעם, פייסבוק החביאה את התכנים בעמוד שלכם והכריחה אתכם להוציא כסף רק כדי שאנשים יקראו. אחר כך היא הורידה את החשיפה והעלתה את המחירים. ושוב. ועוד פעם. המגמה הזו נמשכה ונמשכה עד כדי כך, שהיום אתם צריכים לשלם כסף טוב רק כדי שאמא שלכם תקרא את העמוד שלכם בפייסבוק.

(אגב, אני מכיר אנשים שהיו משלמים כסף טוב כדי שאמא שלהם לא תקרא את העמוד שלהם, אבל זה עניין אחר לגמרי.)

ועכשיו, צוקי הודיע שהחשיפה של העמודים העסקיים תרד עוד יותר, לטובת עוד משפחה ועוד חברים. עכשיו, דונט גט מי רונג: משפחה וחברים זה יופי. אבל מסתבר שמשפחה וחברים זה רע מאוד לעסק. כאילו לא הספיק שהם רוצים תשומת לב וארוחת ערב, עכשיו הם גם באים במקום השיווק של העסק. וזה כבר נהיה בעייתי למדי, כי אם אין שיווק, איך נאכיל אותם?

ואני מזכיר לכם, השיטה הזו, שלוקחים לנו עוד ועוד כסף תמורת פחות ופחות חשיפה – היא שיטה שלא נותנת לנו לקוחות. הלקוחות הם לא שלנו, אלא של פייסבוק, שבסך הכל מאפשרת לנו לכתוב להם פה ושם. כמה זה רע? לי, למשל, יש 13 אלף עוקבים בעמוד העסקי בפייסבוק. נשמע מעולה, נכון? אתם יודעים כמה אימיילים של העוקבים האלה יש לי?

נכון, אף אחד.

למעשה, אין לי אפילו רשימה של האוהדים של העמוד העסקי שלי. פייסבוק מראה לי את המאות הבודדים האחרונים שהצטרפו – וזהו. וגם אותם היא מראה רק אחרי שהפכתי את העמוד העסקי ומצאתי את הפינה הנסתרת שבה הם מוחבאים.

אבל בעצם, אתם יודעים את כל זה. גם אצלכם זה ככה.

קצת מצחיק שבדיוק קבעתי תאריך לסדנת פייסבוק אפקטיבי לעסקים קטנים, שכבר כמעט התמלאה, אבל זה בסדר. חוקי הכתיבה האפקטיבית עובדים גם בפלטפורמות אחרות. מה שברור הוא שככל שנוקף הזמן, אני מגלה שמרבית התקציב של מפרסמים נבונים בפייסבוק מוקדש להוצאת פרטי הלקוחות מפייסבוק, כדי שהמפרסם יוכל לדבר איתם בפלטפורמות כמו בלוגים ורשימת תפוצה.

שהן שלנו. לא של פייסבוק.

רוצו לפתוח בלוג

מזכיר לכם שבשבוע שעבר קראתי לכם לפתוח בלוגים. לנתב את התנועה בחזרה אל הנכסים שלכם. ככה אני, לעת זקנה נהייתי מהפכן. אם זה עוזר, אז לא רק לכם אני אומר את זה. ובעניין זה, תזכורת גם לסדנת הבלוגריות ההולכת ומתמלאת שתיפתח בעוד שבועיים.

בשבוע שעבר ישבתי בחברת מזון גדולה מול תקציב שיווק של מאות אלפי שקלים בפייסבוק ועמוד של מאות אלפי עוקבים, ושאלתי את סמנכ"לית השיווק, "נו, וכמה כתובות אימייל של לקוחות יש לך?"

"אף אחת," היא אמרה לי.

"יופי," אמרתי לה. "אז תמשיכי לשלם לפייסבוק על הזכות להיראות, כמו שאת משלמת לשופרסל על הזכות להימכר. ובכל פעם שיש לפלטפורמות האלה גחמה חדשה תשברי את הראש מחדש איך את שומרת על העסק. או שבמקום זה תקחי חצי מהכסף, ותבני רשימת תפוצה של עשרות אלפים בתוך שנה, ותתחילי לדבר ישירות עם הלקוחות שלך".

"כן, אבל לאן אני לוקחת אותם משם?" היא שאלה.

"לבלוג. את לא קוראת את רשימת התפוצה שלי?"

"לא," היא אמרה לי. "ארוך מדי."

המלצות:

  • התחלתי לקרוא בשבועות האחרונים אתר בשם תוכניסט. הכתיבה שם לא רעה אם כי טעונה שיפור מסוים. אבל אני ממליץ בפה מלא על התכנים. הם מצוינים: יסודיים, מעוררי מחשבה והכי חשוב, מקוריים. ותאמינו לי, להיות מקורי בימים אלה זו חתיכת עבודה קשה.

  • עוד לא הייתי בסדנה של כנרת יפרח מנמלה. אני לגמרי מתכוון להגיע לשם כשאתפנה. מה שכן, את הספר המצוין  שלה קניתי,  והקבוצה שהיא הקימה בפייסבוק היא יופי של מרכז ידע על מיקרו קופי. חוץ מזה, ואת זה אני כן יודע ממקור ראשון: היא בחורה נהדרת עם קארמה טובה. בקיצור, אני סומך את ידי על כל מפעלותיה, מהרצאה ועד אפיון שפה ארגונית. דברו איתה. היא נהדרת.

 

==

 

אחרון ודי: אני מעריך (ומקווה) שההרשמה לסדנה של 18.3 תיגמר בקרוב, אז אל תחכו.

 

יאללה, שיהיה שבוע חמאת בוטנים. ושמתם לב שהחמאה המלוחה של תנובה חזרה? איזה אושר, הא?

 

תבלו,

 

השמן

לחשוב מיך אוץ לקוף (סע!)

טוב, אז ככה:

אם אי פעם היה ביטוי שהוא דבר והיפוכו, הרי זה "לחשוב מחוץ לקופסה".

כל פעם שמישהו אומר "תחשבו מחוץ לקופסה", מה הוא אומר בעצם? הנה, אני, עומד פה ואומר לכם להיות מקוריים, לחשוב אחרת – ואני עושה את זה בדרך הכי בנאלית, מקובעת וחלולה ששמעתם אי פעם.

לא כל כך משכנע.

מי אומר "לחשוב מחוץ לקופסה"? מנטורים, מאמנים, ידענים, מומחים (אני אוהב במיוחד "מומחים בינלאומיים". לאחרונה ראיתי גם לפחות "מומחית בינלאומית בכירה" אחת). למה הם אומרים את זה? ובכן, כי הם באוטומט. הם לא חושבים. הם עמוק עמוק עמוק, אין דרך יפה להגיד את זה: בתוך הקופסה.

אז אם אתם מנטורים כאלה, או מאמנים, או יועצים עסקיים, או מומחים לחשיבה חיובית, אל תבינו לא נכון. אני לא לועג, חלילה. בטוח שרבים רבים מכם מביאים המון ערך ותועלת לאנשים שסביבם. אני גם מאמין באמת ובתמים שאתם אנשים שרוצים טוב ועושים טוב. אבל בהנחה שאתם רוצים לעבוד עם קהל נבון, חושב, מודרני, מתקדם – רוצו לנכסים הדיגיטליים שלכם, לאתרי האינטרנט, דפי הנחיתה, הבלוגים, עמודי הפייסבוק, המודעות בגוגל – כל אלה.

ותתחילו למחוק, לשכתב, להגיד דברים אחרת. אם תצליחו להעיר את עצמכם, אולי תעירו גם את הקהלים והלקוחות שלכם. שבו קצת בתוך הקופסה ותחשבו על דרך אחרת להגיד את זה.

נו, אתם יודעים צאו מה… צאו מה… צאו מהקומפורט זון שלכם, או משהו.

ותביאו סביח כשאתם חוזרים.

המלצה

אירה חרקובסקי יודעת לעשות דברים שאני לא מבין בהם. ואני מתכוון, אשכרה לא מבין כלום. אין לי יכולת לתפוס שום דבר ממה שהיא עושה, אבל אני יודע שזה טוב.

אירה עושה אינסטגרם ומלמדת אינסטגרם. על פי העדויות מהסדנאות שלה שנערמות על שולחני, היא מעולה. וממה שאני רואה (אני מציץ בעמוד שלה מעת לעת) היא עושה את זה יפה להפליא. העמוד שלה כל כך אסתטי. שאי אפשר לטעות באיכות שלו. חוץ מזה, ממעט המפגשים שהיו לי איתה, ובכן, היא פשוט נהדרת.

ממליץ בחום לעקוב אחריה, להקשיב לה, ללכת לסדנאות שלה וללמוד ממנה.

ושיהיה לכם שבוע, יו קנואו, אחד הטובים. שתהיו פחות באימייל ובפייסבוק ויותר מול הוורד והאקסל. וגם מול אנשים. אבל אמיתיים.

ודברו אתי. הנה, אני פה.