החיים עצמם Archives - כתיבה אפקטיבית

על רכישת הרגלים, יעדים וקריפים

תכף, ממש אוטוטו, אגמור לקרוא את הספר עם השם המטריד SuperHuman by habit: a guide to becoming the best version of yourself, one tiny habit at a time , שכתב מישהו שקורא לעצמו Tynan . ואכן, הפיתוי לתהות בקול רם מה קרה לאורך של שמות הספרים בעידן הזה הוא גדול. גדול גם החשק לתהות למה קוראים למישהו טיינאן, אבל אני אתאפק ואנסה להתייחס לספר.

הרעיון מגניב. הוא מדבר על איך לרכוש הרגלים ולהפוך אותם לחלק מהחיים שלך, כדי להיות מאושר/מרוצה מעצמך/פרודוקטיבי וכאלה. ובעצם, מי לא רצה מאז ומעולם להשתפר בשורה ארוכה של עניינים: לאכול טוב יותר, לעשות ספורט, להפסיק לעשן, לעשות מדיטציה, ללמוד סינית (ופסנתר) וכאלה. הטיינאן הנ"ל, שמסתבר שהוא מגה-אולטרה בלוגר, כותב באריכות על איך להשיג את המטרות האלה, להתגבר על דחיינות ו… הבנתם את הפרנציפ.

יש אפליקציה שאני כאילו קצת טיפ טיפונת בוחן בימים אלה. קוראים לה מדיום והיא אוספת תכנים בנושאים שהגדרתם מראש ומציעה לכם אותם על בסיס יומי. במילים אחרות, מדובר בעוד ניוזלטר ארור שאני לא קורא. אבל יש שם כותרות, ללקק את האצבעות. וככה, יום אחד דחפו לי מול העיניים את ה"איך לקרוא 200 ספרים בשנה", מה שהוביל אותי בסופו של דבר לקרוא את הספר הזה.

(האמת היא שהיום גמרתי להאמין לכותרות שלהם כשקראתי את הכותרת Build Emotional Intelligence In These 3 Practical Steps שמעידה על אינטליגנציה רגשית נמוכה להחריד. מה שכן, הם כן מזכירים לי כמה כוח יש לכותרות טובות.)

בחזרה לספר: כאמור, הרעיון מגניב. אבל יש לי בעיה עם כמה מאמיתות היסוד שלו. קודם כל, הוא מדבר על מטרות, ואני חושב שכבר כתבתי פה פעם או פעמיים כמה אני מתעב מטרות. הייתי כבר בן 20, 30 ו-40 ומעולם לא היו לי מטרות של ממש. בטח לא ארוכות טווח. כן, רציתי להיות מאושר, רציתי לנסוע לחו"ל, רציתי לראות את ספרינגסטין – אבל תמיד חשדתי באנשים עם מטרות, כמו "עד גיל 30 אהיה מנכ"ל של תאגיד רשע, אוציא ילדים קטנים מזרועות הוריהם ואמכור אותם לחברת נקניקיות".

אנשים רגילים לא רואים את זה מייד, אבל תאמינו לי: יש משהו ממש לא בסדר בטיפוסים האלה.

כמובן, שיח המטרות עומד ביסוד הכתיבה העיונית של הדור הזה, שבו אנשים תמיד רוצים מדריך בשבע נקודות על איך להוציא יותר מהחיים שלהם, מה שהופך ספרי עיון באשר הם לחשודים בעיני. למעט ספרים שמדברים על "איך להיות אמפתי".

וממילא, אנשים קוראים ספרים כאלה והולכים לקנח בהמבורגר ובירה, שזה קצת קאונטר פרודקטיב. וגם מנחם.

הבה נקריפה

אבל בכל מקרה, כשהכותב דן בעניין של להתחיל עם נשים כדי לשפר איזשהו דפיציט שממנו הוא סובל בביטחון העצמי, כתבתי לעצמי: "מה, אתה קומפיוטר שכל הזמן מעריך איפה הוא נמצא בכל אספקט של החיים? מתחיל עם נשים כי צריך, זורק דברים כי צריך, אוכל את האוכל שצריך, הולך לישון כשצריך עם האור שצריך? בן אדם, מה שאתה צריך זה להירגע. בירה על החוף. אבטיח. עדיף אחד מיולי. מה זה כל היעדים האלה לכל הרוחות?"

שלא לדבר על זה שלהתחיל עם נשים כדי לחזק את הביטחון העצמי זה קצת (הרבה) קריפי.

העניין הנוסף שהכותב מדבר עליו והטריד אותי, הוא סוגיית האחריות. הוא כותב שאתם חייבים לקחת אחריות על הכל. כל כישלון בחיים שלכם, כל תסכול, כל סכסוך, כל נפילה. הכל הכל.

בעיקרון, נטילת אחריות זה נהדר. באמת, כל הכבוד לנוטלי האחריות באשר הם, בניכוי חמאס, אל-קאעידה, דאעש וכאלה. בן אדם שנוטל אחריות הוא בן אדם שיכול להתחיל מחדש, להתקדם, לתקן.

מצד שני, התפיסה לפיה אנחנו האחראים היחידים על חיינו קצת מזכירה לי ליברטריאניזם, תורה שכל כך מקדשת את העצמי ואת הקניין, שהיא מצליחה להפיל גם על חלכאים ונדכאים אחריות מלאה על מצבם. זו, מיותר כמעט לציין, גישה אטומה ואיומה בעיני.

ואחרי שאמרתי את כל זה, אני שב וממליץ לכם לייצר איזושהי שגרת כתיבה יומיומית: רבע שעה ביום, עשרים דקות, שעה או שעתיים למי שזקוק לכך באופן מקצועי. המשמעות היא לא רק תוכן שוטף לפעילויות ולעסקים שלכם, אלא גם חשיבה צלולה ובהירה יותר ויכולת להבהיר לאחרים בצורה טובה בהרבה מה אתם עושים. או רוצים. או חולמים.

למשל, הנה טקסט קצר שעבדתי עליו בשעה האחרונה:

"סביח."

יפה, נכון?

בנובמבר אפתח סדנה ארוכה ארוכה שתתחיל כבית ספר גבוה להרגלי כתיבה, ותמשיך משם לחיזוק מיומנויות כתיבה. זו תהיה חצי שנה איומה ומושלמת, כזו שכל אדם צריך לפחות פעם בחיים (אם לא פעם בשנה). מבטיח לעדכן בקרוב. מי שיגיע לסדנה של אוקטובר ישמע על הסדנה הארוכה קצת יותר. אם זה לא מתאים לכם, אתם יכולים להישאר בבית ולהמשיך לטחון פחמימות. מבין אתכם בסך הכל.

המלצות:

הקבוצה של בכל יום נתון מאפשרת לקבל הצצה לגולים נהדרים ומהלכי כדורגל מרתקים מסוף השבוע. בעיני זה ממש מצוין.

מילה טובה (מאוד) על רן שילון וקבוצת הריצה שלו, אנדיור. מי שרוצה לבוא להתאמן איתי בים פעמיים-שלוש בשבוע מוזמן לדבר עם רן. חוץ מזה, הוא מטפל נהדר שמאפשר לי לרוץ גם על הברכיים הממש מחורבנות שלי. אפשר לדבר איתו במספר 052-850-7535 ולבוא לאימון ניסיון חינם.

וגם: עמותת בדרך להחלמה תמיד זקוקה לעוד מתנדבים שיבואו להסיע ילדים חולים לבתי החולים ובחזרה למחסום ומעבר לו.

 

וזה הכל להיום. הילדים הלכו השבוע לבית הספר. היה נחמד להפליא לשלח אותם. מקווה שגם לכם. ושנהניתם אפילו יותר כשהם שבו.

כמעט שנה טובה,

צפריר

אחרון חביב למי שהגיע עד לפה: אוהבים את הבלוג הזה? מגניב. גם הוא אוהב אתכם. אם תעבירו אותו הלאה לעוד מישהו או מישהם, אז אולי גם הם יאהבו אותו. ואתכם. אז תעבירו. קדימה.

תודה. 🙂

צפריר

רגעי סבל ומילות זבל

אני רוצה לדבר על עצמי. אתה רוצה לשמוע על עצמך. זה הקונפליקט הבסיסי ביותר בשיווק. זה גם הפער הבסיסי ביותר ביחסים בין בני אדם. ה"ואהבת לרעך כמוך" הזה, זה לא סתם משפט. הוא מבטא יכולת לגשר את מה שהוא כמעט בלתי גשיר – את הדילוג על ההתנהגות האנושית הראשונית שלנו.

ואולי זה לא כזה קשה. אנחנו הרי לא קופצים על כל מי שמוצא חן בעינינו – למרות שזו התנהגות טבעית. אנחנו גם לא תמיד צועקים על אדם שאנחנו לא סובלים אותו – גם אם הוא בא לנו ממש גרוע. יש לנו פילטרים התנהגותיים.

ברגעים שבהם קשה לנו, שבהם אנחנו נשטפים בעצב עמוק או בזעם מוחלט – רבים מאיתנו מאבדים את הפילטרים האלה. אנשים חוזרים לעשן כשהם מאבדים אדם יקר. היה להם פילטר שהגדיר שעישון זה רע, אבל הם הוכו ביגון ושברו אותו. ברגעים של אבל, של חרדה (ולהבדיל: של שמחה מוחלטת) – יוצא מאיתנו משהו ראשוני ואחר.

וצריך להגיד, הרבה פעמים הראשוני והאחר שלנו הוא לא משהו: הוא זועם, הוא גס, הוא מיזוגן, הוא גזען.

והיום, כשקורה דבר נורא וכולם כולם רוצים להביא את שעל ליבם, הזירה הציבורית הופכת למפגש של עשרות אלפי בלתי מפולטרים, מאות אלפים. מיליונים.

מי הגהינום של הזולת?

טיפ כתיבה קטן: אל תחשבו רק על מה שיש לכם להגיד. תחשבו גם על מה שהאחר יכול לשמוע עכשיו. להיות צודק זו חוכמה קטנה מאוד. כולנו צודקים כל הזמן. אבל לשים לב לזולת ולתחושות שלו הרבה יותר קשה. הזולת הרי חושב אחרת. לזולת הרי יש סט שלם של אמונות ותחושות ודעות שהוא שונה לחלוטין משלנו.

אומרים שהגהינום הוא הזולת. אבל מי הגהינום של הזולת?

הזולת אבל וכואב וכועס ורותח. כמונו. והנה לכם ענף משותף להיאחז בו. ולא, אין לי פתרון. אני לא יודע אם צריך לשתוק או לצעוק, להתאפק או לשפוך הכל, להתכנס או להתעמת. אני כן יודע שלא כולם אויבים, ולא צריך לתת לאינסטינקטים קמאיים לגרום לנו להתנהג כאילו הם כן.

(ואבא שלי היה אומר לי: תסתום את הפה, צפריר. תסתום את הפה. עדיף שתשתוק ואנשים יחשבו שאתה אידיוט מאשר שתפתח את הפה ותוכיח להם שהם צודקים.)

 

יום ראשון

כשהייתי חייל, הדכדוך של יום ראשון היה פיזי לגמרי. יכולתי ממש להחזיק אותו. להוציא אותו מהתיק ולמרר לעצמי את החיים. כל כך מוחלט הוא היה. הוא גם בא בעטיפה של התחנה המרכזית בירושלים. אני בספק אם אי פעם היה מקום נורא יותר מהתחנה המרכזית ביירושלים, בואכה שטחי האימונים של מדבר יהודה

אני עדיין רואה בדיחות יום ראשון בטוויטר ובפייסבוק. תמיד מרתקת, היכולת של אנשים לספר את אותה בדיחה (או את אותו הצער) במשך כל כך הרבה שנים. אבל אני, אני כבר רואה את היום הזה טיפ-טיפה אחרת.

יום ראשון הוא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. יום ראשון הוא יום הכפרה. הוא יום הכוונה. הוא היום שבו כלל החטאים נשכחים וכל הדלתות נפתחות. יום ראשון הוא חגיגה של הזדמנויות, של התחלות, של תקוות, של מסוגלות.

כמובן, אחת האפשרויות האלה היא יום ראשון מדכדך, מעייף ורחוק מרחק יבשת או שתיים מסוף השבוע הבא. אבל זו לא אפשרות לחולמים. וודאי שזו אינה אפשרות לעצמאים. אנשים שבונים משהו בעשר אצבעותיהם, אין להם זמן לטבול במר גורלם. וגם חשק לעשות את זה אין להם.

בכלל, אם תרצו, שבוע שמתחיל בדכדוך הוא סימן שאתם לא נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיות. ואולי אולי יש לכם אפשרויות אחרות איפשהו. אפשרויות להתחלה אחרת לגמרי לשבוע.

טיפ של אלופים

הדבר הכי הכי טוב שאפשר לעשות כדי להניע בוקר, להניע שבוע, להניע חודש, להניע שנה – הוא להתחיל לכתוב את אחת המשימות שלך. זה יכול להיות אימייל או מזכר, זה יכול להיות פרק בדוח. זה יכול להיות פוסט בבלוג.

כתיבה מפעילה את הגלגלים במוח, מייצרת חשיבה, מייצרת רעיונות, מייצרת סיפוק, מייצרת תחושת מסוגלות. והיא נמצאת בקצה האצבעות שלכם, מחכה.

קחו אותה. כדאי לכם. זה משלים משימות. וגם עושה נעים.

תעשה לי טובה

יש אנשים שיודעים לבקש. אולי הם מרגישים שמגיע להם. אולי הם מבינים את העניין של פיזור המשאבים על פני האנושות: "היי, יש לך כדור ואתה לו משחק בו. תעשה לי טובה ותשאיל לי אותו, "היי, אתה נוסע לתל אביב. תעשה לי טובה וקח אותי איתך", "היי, את מעצבת נהדרת, תעשי לי טובה ותעצבי לי  האתר".

מצד אחד, זו יכולת מרוממת נפש ומעוררת התפעלות. הלא כולנו זקוקים לעזרה מדי פעם. ורובנו לא מבקשים. לא נעים לנו. אנחנו לא רוצים להיראות כמו אנשים עם קושי או צורך שאין לו מענה. ועוד יותר מזה, אנחנו לא רוצים להטריד. בכל זאת, האישה שם, עם היכולת או הכישרון, בטח צריכה לעשות משהו עכשיו.

מצד שני, צריך להודות. לפעמים אנשים שמבקשים מגזימים. "אתה לא צריך את הכדור הזה יותר, נכון?" "תן לי את האוטו שלך מחר בבקשה", "תעשה לי טובה, תארח אותי ואת הילדים ביולי" "תעשה לי טובה, תעצב לי את המשרד".

לעזור לאנשים שמבקשים זה נהדר, אבל אל תשכחו את הגבולות שלכם. את העובדה שלפעמים אתם רוצים את הסלון שלכם לעצמכם. וגם את זה שהכישרון או היכולת שלכם מפרנסים אתכם. יש אנשים שפשוט מבקשים ומבקשים ומבקשים. עד שהם מבקשים שתעבדו בשבילם בחינם. הם קוראים לזה "תעשה לי טובה".

שמרו את הצדקה למי שצריך אותה

אל תגזימו עם הטובות. אל תרגישו לא נעים. אם אתם עובדים בשביל מישהו – מגיעה לכם תמורה. את הצדקה תשמרו למי שזקוק לה באמת, ואל תבזבזו אותה על אנשים שאף פעם לא יפסיקו לבקש.

 

פרספקטיבה

קרה לכם שעמדתם בפקק ביציאה או כניסה לכביש, ומישהו חתך את התור ונכנס לפני כולם? איזה חרא בן אדם, הא?

קרה לכם שנורא מיהרתם לרופא של הילדה, למורה של הילד, לפגישה בעבודה, לשירותים, שלא יכולתם להתעכב אפילו לשנייה, וחתכתם את התור? וכל האנשים האלה שמצפצפים, מה הם עושים עניין? זה פעם אחת וזה באמת דחוף, לא ככה?

פרספקטיבה.

הילד הזה הוא עבריין

יצא לכם לחכות לילד בן  15עד שתיים או שלוש או ארבע לפנות בוקר, לא להשיג אותו, לקלל, להתעצבן, להרהר אם לפנות למשטרה? ואחרי זה, כשהוא חוזר, לגלות שהוא בכלל לא חשב שזה ביג דיל? "הסתובבתי עם חברים." חתיכת ממזר לא מחונך!

יצא לכם להיות בני 15 ולשבת עם החבר'ה על הברזלים, עם גרעינים או בלי גרעינים, עם סיגריה או בלי סיגריה, מה זה משנה? כשישבתם שם על הברזלים, חשבתם על אבא ואמא בבית?

פרספקטיבה.

הרגע הזה שבו אתם מצליחים להוריד משקפיים ולזכור למה הצד השני מתנהג ככה. הרגע שבו אתם נזכרים מה עובר לו בראש – זה הרגע שבו אתם באמת מסוגלים לגשר על הפערים ביניכם: להפסיק לכעוס, לסלוח, לעניין, להיות אמפתיים, לרגש, למכור.

גבול ההשפעה

בסוף של כביש 6, שמה למעלה בפאתי דמשק, רגע לפני שאתה מגיע ליקנעם, אפשר לרמות את הפקק. ולא, לא הייתי יודע את הפרט הזה אם ווייז לא היתה מספרת לי שאפשר לטוס ב-44 קמ"ש בשדרות יצחק רבין וככה להערים על כביש 6 ששובר לתוך הפקק של יקנעם.

לא פניתי. הנה בעיה של אנשים שמכירים את הארץ: הם מפעילים את ווייז ולא מקשיבים. וככה, במקום לטוס על יצחק רבין ב-44 קמ"ש, זחלתי לתוך הפקק של יקנעם. 3 קמ"ש.

לא מגיע

אני מסתכל הווייז, הוא מסתכל עלי, אני לא מחשב מסלול, הוא כן, ואחרי איזה דקה של חשיבה יוצאת ממנו בת קול ואומרת לי: תגיע ליעד ב-15:05.

היעד הוא מפעל בנצרת עלית. ויש לי שם הרצאה. בשלוש.

ואני, אני בן אדם שמקדים. יש פגישה בשתיים? אני מגיע בעשרה לשתיים. יש הרצאה בשלוש? אני גם כן מגיע בעשרה לשתיים. ולא במקרה אני ככה. כי כשאני מאחר, אני נלחץ. ונלחץ. ונלחץ. כמו בלון: עצבני, אדמדם, מתוח, אגרסיבי. לא נעים באופן כללי. מזכיר לכם: שלושה קמ"ש. הרצאה בעוד 20 דקות, והאיחור כבר ידוע מראש.

אז התחממתי. והתחממתי. והתחממתי. והתחלתי להזיע. בכפות הידיים, בכפות הרגליים. בשערות על השיניים. ובאו לי רעידות לא רצוניות של קריזה וכל חיי רצו לנגד עיני. בשחור לבן. עם עודף משקל.

ולא היתה ברירה. כלומר, יכולתי לצפצף, אבל נותר בי איזשהו בדל של קוגניציה. אז נשמתי במקום. והבנתי שלא רק שאני הולך לאחר, אני גם לא יכול לעשות שום דבר בנדון.

ספרינגסטין מציל את סחבק

וכמו שאני משחרר, מתחיל לי שיר של ברוס ספרינגסטין סולו בלי הלהקה ועושה לי מסאז' של נעים ברקות.

ולפתע הכל רגוע ושקט ולא בידי.

יש לנו כל כך הרבה אחריות בחיים האלה. כל כך הרבה משימות. כל כך הרבה אנשים וארגונים לתת להם מענה. כל כך הרבה ציפיות של אנשים אחרים להגשים, ועוד יותר גרוע מזה – ציפיות שלנו מעצמנו. כדאי לזכור מתי הדברים לא בידיים שלנו: אחרי שהגשנו מכרז. אחרי ששלחנו ילד לבית הספר. לפני שאנחנו נכנסים לפגישה ואין לנו מושג איך הצד השני יגיע.

ברגעים האלה, גבול ההשפעה שלך הוא אתה. כל מה שאפשר לעשות הוא להיות טוב לעצמך. כל היתר יהיה בסדר. אולי. הלוואי.

שבוע טוב.

מה הוא חושב עלי

יצא לכם לראות טין אייג'ר מאוהב בזמן האחרון?

לא מראה מלבב. אנחנו מדברים על מכונת ייצור הורמונים עם מוח *כזה* קטן, שעסוקה (כן, בעצם זו טין אייג'רית שאני מדבר עליה הפעם) נון סטופ בשאלת השאלות, "מה הוא חושב עלי?"

תצחקו כמה שאתם רוצים, אבל מתי בפעם האחרונה חיכיתם שלקוח יענה לכם הצעת מחיר ששלחתם? מתי בפעם האחרונה תהיתם אם לקוח מרוצה מהעבודה שלכם? אם שותף פוטנציאלי ירצה או לא ירצה לעבוד אתכם? מתי בפעם האחרונה לבשתם בגד חדש ונכנסתם לחדר או אולם כנסים, ותהיתם מה הקולגות והמכרים שלכם יחשבו?

מה אתם? מכונת ייצור הורמונים עם מוח *כזה* קטן? ברור שלא.

אז מה הוא חושב עלי באמת?

ועדיין, תראו כמה זמן אנחנו מבזבזים על שאלות כמו "מתי הוא יחזור אלי", "האם הוא רוצה לעבוד אתי", "האם הם יקבלו את ההצעה שלי",  "האם לא קלקלתי את המכרז עם הציטוט המיותר ההוא של לקוח".

שחררו.

שחררו.

שחררו.

הם לא חושבים עליכם. הם חושבים על עצמם. והם יחזרו אליכם כשהם יתגברו על הדחיינות שלהם. או כשהמנהלת שלהם תאשר או תדחה את ההצעה. אולי הם יגידו לכם אם הם מרוצים. אולי לא. הם לא חושבים על הרגשות שלכם. הם חושבים על שלהם.

יש לנו כל כך מעט זמן על הכדור הזה וכל כך הרבה לעשות, להרגיש, להשיג, לאבד. כל כך קשה לנו להבין מה אנחנו מרגישים לכל הרוחות. אל תבזבזו את הזמן על מה שהם מרגישים. הם יספרו לכם כשיגיע הזמן. אולי.

אם יגיע הזמן.