המלצות קריאה Archives - כתיבה אפקטיבית

על רכישת הרגלים, יעדים וקריפים

תכף, ממש אוטוטו, אגמור לקרוא את הספר עם השם המטריד SuperHuman by habit: a guide to becoming the best version of yourself, one tiny habit at a time , שכתב מישהו שקורא לעצמו Tynan . ואכן, הפיתוי לתהות בקול רם מה קרה לאורך של שמות הספרים בעידן הזה הוא גדול. גדול גם החשק לתהות למה קוראים למישהו טיינאן, אבל אני אתאפק ואנסה להתייחס לספר.

הרעיון מגניב. הוא מדבר על איך לרכוש הרגלים ולהפוך אותם לחלק מהחיים שלך, כדי להיות מאושר/מרוצה מעצמך/פרודוקטיבי וכאלה. ובעצם, מי לא רצה מאז ומעולם להשתפר בשורה ארוכה של עניינים: לאכול טוב יותר, לעשות ספורט, להפסיק לעשן, לעשות מדיטציה, ללמוד סינית (ופסנתר) וכאלה. הטיינאן הנ"ל, שמסתבר שהוא מגה-אולטרה בלוגר, כותב באריכות על איך להשיג את המטרות האלה, להתגבר על דחיינות ו… הבנתם את הפרנציפ.

יש אפליקציה שאני כאילו קצת טיפ טיפונת בוחן בימים אלה. קוראים לה מדיום והיא אוספת תכנים בנושאים שהגדרתם מראש ומציעה לכם אותם על בסיס יומי. במילים אחרות, מדובר בעוד ניוזלטר ארור שאני לא קורא. אבל יש שם כותרות, ללקק את האצבעות. וככה, יום אחד דחפו לי מול העיניים את ה"איך לקרוא 200 ספרים בשנה", מה שהוביל אותי בסופו של דבר לקרוא את הספר הזה.

(האמת היא שהיום גמרתי להאמין לכותרות שלהם כשקראתי את הכותרת Build Emotional Intelligence In These 3 Practical Steps שמעידה על אינטליגנציה רגשית נמוכה להחריד. מה שכן, הם כן מזכירים לי כמה כוח יש לכותרות טובות.)

בחזרה לספר: כאמור, הרעיון מגניב. אבל יש לי בעיה עם כמה מאמיתות היסוד שלו. קודם כל, הוא מדבר על מטרות, ואני חושב שכבר כתבתי פה פעם או פעמיים כמה אני מתעב מטרות. הייתי כבר בן 20, 30 ו-40 ומעולם לא היו לי מטרות של ממש. בטח לא ארוכות טווח. כן, רציתי להיות מאושר, רציתי לנסוע לחו"ל, רציתי לראות את ספרינגסטין – אבל תמיד חשדתי באנשים עם מטרות, כמו "עד גיל 30 אהיה מנכ"ל של תאגיד רשע, אוציא ילדים קטנים מזרועות הוריהם ואמכור אותם לחברת נקניקיות".

אנשים רגילים לא רואים את זה מייד, אבל תאמינו לי: יש משהו ממש לא בסדר בטיפוסים האלה.

כמובן, שיח המטרות עומד ביסוד הכתיבה העיונית של הדור הזה, שבו אנשים תמיד רוצים מדריך בשבע נקודות על איך להוציא יותר מהחיים שלהם, מה שהופך ספרי עיון באשר הם לחשודים בעיני. למעט ספרים שמדברים על "איך להיות אמפתי".

וממילא, אנשים קוראים ספרים כאלה והולכים לקנח בהמבורגר ובירה, שזה קצת קאונטר פרודקטיב. וגם מנחם.

הבה נקריפה

אבל בכל מקרה, כשהכותב דן בעניין של להתחיל עם נשים כדי לשפר איזשהו דפיציט שממנו הוא סובל בביטחון העצמי, כתבתי לעצמי: "מה, אתה קומפיוטר שכל הזמן מעריך איפה הוא נמצא בכל אספקט של החיים? מתחיל עם נשים כי צריך, זורק דברים כי צריך, אוכל את האוכל שצריך, הולך לישון כשצריך עם האור שצריך? בן אדם, מה שאתה צריך זה להירגע. בירה על החוף. אבטיח. עדיף אחד מיולי. מה זה כל היעדים האלה לכל הרוחות?"

שלא לדבר על זה שלהתחיל עם נשים כדי לחזק את הביטחון העצמי זה קצת (הרבה) קריפי.

העניין הנוסף שהכותב מדבר עליו והטריד אותי, הוא סוגיית האחריות. הוא כותב שאתם חייבים לקחת אחריות על הכל. כל כישלון בחיים שלכם, כל תסכול, כל סכסוך, כל נפילה. הכל הכל.

בעיקרון, נטילת אחריות זה נהדר. באמת, כל הכבוד לנוטלי האחריות באשר הם, בניכוי חמאס, אל-קאעידה, דאעש וכאלה. בן אדם שנוטל אחריות הוא בן אדם שיכול להתחיל מחדש, להתקדם, לתקן.

מצד שני, התפיסה לפיה אנחנו האחראים היחידים על חיינו קצת מזכירה לי ליברטריאניזם, תורה שכל כך מקדשת את העצמי ואת הקניין, שהיא מצליחה להפיל גם על חלכאים ונדכאים אחריות מלאה על מצבם. זו, מיותר כמעט לציין, גישה אטומה ואיומה בעיני.

ואחרי שאמרתי את כל זה, אני שב וממליץ לכם לייצר איזושהי שגרת כתיבה יומיומית: רבע שעה ביום, עשרים דקות, שעה או שעתיים למי שזקוק לכך באופן מקצועי. המשמעות היא לא רק תוכן שוטף לפעילויות ולעסקים שלכם, אלא גם חשיבה צלולה ובהירה יותר ויכולת להבהיר לאחרים בצורה טובה בהרבה מה אתם עושים. או רוצים. או חולמים.

למשל, הנה טקסט קצר שעבדתי עליו בשעה האחרונה:

"סביח."

יפה, נכון?

בנובמבר אפתח סדנה ארוכה ארוכה שתתחיל כבית ספר גבוה להרגלי כתיבה, ותמשיך משם לחיזוק מיומנויות כתיבה. זו תהיה חצי שנה איומה ומושלמת, כזו שכל אדם צריך לפחות פעם בחיים (אם לא פעם בשנה). מבטיח לעדכן בקרוב. מי שיגיע לסדנה של אוקטובר ישמע על הסדנה הארוכה קצת יותר. אם זה לא מתאים לכם, אתם יכולים להישאר בבית ולהמשיך לטחון פחמימות. מבין אתכם בסך הכל.

המלצות:

הקבוצה של בכל יום נתון מאפשרת לקבל הצצה לגולים נהדרים ומהלכי כדורגל מרתקים מסוף השבוע. בעיני זה ממש מצוין.

מילה טובה (מאוד) על רן שילון וקבוצת הריצה שלו, אנדיור. מי שרוצה לבוא להתאמן איתי בים פעמיים-שלוש בשבוע מוזמן לדבר עם רן. חוץ מזה, הוא מטפל נהדר שמאפשר לי לרוץ גם על הברכיים הממש מחורבנות שלי. אפשר לדבר איתו במספר 052-850-7535 ולבוא לאימון ניסיון חינם.

וגם: עמותת בדרך להחלמה תמיד זקוקה לעוד מתנדבים שיבואו להסיע ילדים חולים לבתי החולים ובחזרה למחסום ומעבר לו.

 

וזה הכל להיום. הילדים הלכו השבוע לבית הספר. היה נחמד להפליא לשלח אותם. מקווה שגם לכם. ושנהניתם אפילו יותר כשהם שבו.

כמעט שנה טובה,

צפריר

אחרון חביב למי שהגיע עד לפה: אוהבים את הבלוג הזה? מגניב. גם הוא אוהב אתכם. אם תעבירו אותו הלאה לעוד מישהו או מישהם, אז אולי גם הם יאהבו אותו. ואתכם. אז תעבירו. קדימה.

תודה. 🙂

צפריר

פרנקליזם (על "אני רוצה הכל" של ליאור פרנקל)

היום, כמה מילים על הספר של ליאור פרנקל, "אני רוצה הכל". אבל לפני זה, תופעה שלגמרי מחזיקה פוסט בפני עצמה: ככל שאתה מנסה ללמוד יותר ולהשיג יותר, כך עולה הצורך לקרוא יותר. ככל שעולה הצורך הזה, יותר אנשים ממליצים לך על יותר ספרים, ובהתאם, אתה צובר עוד ועוד ספרים והתחלות של ספרים.

וככה, כבר בטח ארבעה חודשים, מתחיל ומתחיל ומתחיל ומתחיל. מלהתחיל עוד לא נגמר לי. ולא גומר כלום. יש לי ערימת ספרים שהתחלתי בגובה של ג'ירף צעיר, רשימה דומה של ספרים להתחיל לקרוא – ואני לא מסיים כלום.

אתמול קניתי את הספר החדש של לוטן סגל, שגם המליץ על הדרך על עוד ארבעה ספרים. מהפאניקה החלטתי שזהו, היום אני חייב לגמור משהו, אז הלכתי, התפרנקלתי.

מי זה הפרנקל הזה?

יש הרבה גורואים שיווקיים והתפתחותיים ורשימות תפוצתיים ואימוניים בשוק הישראלי. אולמניםזיידים ואברמוביצ'ים ואחרים. ליאור פרנקל הוא גם קצת גורו. קצתגורו™. ומה שמגניב אצל ליאור, שהוא לא מוכר שום דבר רוב הזמן. לפחות לא בקול רם. וזה נורא נחמד שאנשים לא מוכרים לך. לא ככה? אז כיף לקרוא אותו. הרבה יותר כיף מאשר יתר הגורואים. רשימת התפוצה שלו נהדרת. מגיעה כל יום שישי ומלאה כל טוב.

וגם העובדה שהוא כותב טוב עוזרת. הוא כותב הרבה יותר טוב מסתםגורו™ ממוצע. טוב, אמרתי: הוא לא סתםגורו™. הוא רק קצתגורו™. 

הספר, "אני רוצה הכל", הוא שקשוקה. שקשוקה של מדריך קריירה וטיפה self help ועשה זאת בעצמך ופה ושם מדעי המוח. וככה כשאני כותב את זה, אני שומע שהשקשוקה נשמעת טיפה כמו סלט, ואולי זו עלול להיתפס שלילי – אבל לא היא. יוצא שקשוקה: נכון, טיפה מעורבב. נכון, טעמים כאלה וכאלה. אבל אול אין אול – לגמרי עושה את העבודה. וטעים.

אתה צריך להפליץ יותר

טעים בגלל החן של הכתיבה של ליאור, ובעיקר בזכות האומץ שלו, שהוא הרכיב הסודי שהופך את הכתיבה לטובה. דוגמה? הספר מתחיל בארבע מילים: "אתה צריך להפליץ יותר". כשקראתי את זה, הנחתי אותו בצד ומחאתי כפיים. הנה כותב עם ביצים.

לקראת הסוף הוא כותב פרק על למה חשוב לא רק למצוא את הקול שלך, אלא גם להשתמש בו (התשובה: כדי לא להיות משעמם להחריד). מה שיפה זה שהוא מדגים את מה שהוא מלמד: לא רק טוקינג דה טוק, אלא גם ווקינג דה ווק. #סליחה

כל זה הופך את הספר לחינני מאוד וקריא מאוד, ולראיה, מאה פלוס העמודים שקראתי אתמול. חוץ מזה, יש בספר סיפורים טובים, ציטוטים טובים (אוסקר וויילד!)  וטיפים טובים (למשל: איך להתחבב על אנשים ולגרום להם לסמוך עליך, או איך לכתוב אימיילים שאנשים יקראו).

אם יש לי סייג, הרי הוא מהבחירה של ליאור לערוך את עצמו. אני ממליץ בכל לשון של המלצה למי שבוחר לכתוב ספר להימנע מזה. גם כי לא תמצאו את כל השגיאות שלכם בעברית ודקדוק ואת בעיות ההגהה והנפילה של אותיות פה ושם, אבל בעיקר כי לא תדעו לבד איזה פרקים צריכים ללכת לפח. תמיד יש פרק שצריך ללכת לפח. לפחות אחד.

אל תערכו את עצמכם. אפילו אם כתבתם ספר פצצה, במיוחד אם כתבתם ספר פצצה. הוא פשוט יהיה טוב בהרבה עם העזרה של עורך מקצועי.

אבל הסוגיה הזו מעיבה על ההתרשמות שלי רק מעט, וכאמור, לא מונעת מהספר להיות קריא מאוד. הספר גם לגמרי עושה חשק לשתות עם הכותב שלו כוס קפה או בירה, וזה תמיד סימן טוב.

חוץ מזה, חדשות טובות: סוף סוף גמרתי ספר. 🙂