כתיבה אפקטיבית Archives - כתיבה אפקטיבית

אבולוציה

בואו נשים את זה על השולחן: יש סיכוי סביר שצ'ארלס דרווין דיבר שטויות שאינלתאר. תחשבו רגע על כל החיות בהיסטוריה: דינוזאורים, ממוטות, טיגריס שן חרב, דולפין אוזן בלטה, מרמיטות, שימפנזים, דג חרב, דג כידון, דג דו קני חצי אוטומטי.

ארמדיל אקרילי פנאומטי.

ומי מנצח בכל המירוץ האבולוציוני ההיסטורי הזה? נכון, אתם. זה לפחות מה שדרווין אומר. כמו שאתם קוראים עכשיו את הקבוצת וואטסאפ של ג2 במקום להסתכל על הכביש, אתם, ממש אתם, ניצחתם במירוץ האבולוציוני. הטיגריס שן בלטה והדולפין אוזן חרב והטי רקס והברדלס והזברה כולם מסתכלים עליכם מהיציע בקנאה. כן כן, ממש עכשיו, כמו שאתם קוראים דחקה בפייסבוק, או מנסים עוד פעם את שלב 6271 בקנדי קראש.

תסתכלו על הכביש, למען השם! איך תנצחו ככה באבולוציה כשאתם מרוחים על המאחורה של אוטובוס אגד לכפר יונה?

קולטים? אנחנו ניצחנו אותם. דנית הדכאונית נגד טי רקס? 3-4 לדנית. שאפו לדנית. דנית תישאר איתנו גם בשבוע הבא! גיל הדביל נגד טיגריס סומאטרי ענק? 0-2 לגיל. מצטערים טיגריס, אנחנו נאלצים להיפרד.

אתה, שאין לך כוח להכין לעצמך סלט אז אתה מזמין פיצה ארבע פעמים בחודש וסובל מעודף משקל? אתה לפני הנמר במירוץ. ואת? שלא מסוגלת לקרוא שלושה עמודים בספר בלי להירדם ("למרות שנורא רוצה!") – את אוכלת את הכריש הלבן לארוחת בוקר.

עמלץ עמלץ, אבל מאחורייך.

למה זה טוב

מה שמביא אותי לדבר על ספרות self help. מה שמכנים לפעמים בעברית "התפתחות אישית". בשבוע שעבר כתבתי קצת על הבוז העמוק שספרים כאלה מעוררים בי לפעמים, כי כמה אתה יכול לקרוא על קונצים לתיקון אישיות? דחילק.

ועדיין, החיים קשים. מסתבר שלמרות שאנחנו המין הסתגלני ביותר בהיסטוריה, קשה להסתגל לחיים המודרניים. קשה לקום בבוקר, להכין סנדוויצ'ים, לרוץ לעבודה ולהיות הכי טוב שלך, קשה לתת שירות, להיות שירותי וחיובי, קשה לטפל בילדים, להיות בני זוג נהדרים, ללכת לישון מוקדם, לקום מוקדם, לקנות דירה, לראות הסדרה הנכונה, לעשות יוגה, לעשות פילאטיס, לעשות שחי שפם, לעשות דיאטת מיצים, לעשות מרתון, לעשות ויפסאנה, לעשות סידורים, להעלות פוסט באינסטגראם, בפייסבוק, בטוויטר, בבלוג, במחוברים.

קשה.

ודווקא בשביל זה, ספרי התפתחות אישית טובים. לתת לך זצים קטנים כאלה של חשמל כדי למצוא כוח ליוגה. או לסידורים. או לילדה, כפרה עליה. אידיוטי ככל שזה יהיה, אנחנו צריכים איזה מישהו שיצעק מבחוץ ויגיד לנו שגם אנחנו יכולים. גם אנחנו מוכשרים. גם אנחנו מצליחים. כל מה שאנחנו צריכים זה לקום שעה קודם. או משהו.

(אני תמיד מתקומם נגד "יעדים" ו"השגיות" ו"אתגרים", אבל גם אני, לפעמים, צריך לקרוא את המאמר על איך לכוון פי עשרה יותר גבוה, או את הספר על להיות הכי טוב שאת יכולה, או את האודיובוק על "איך השגתי את הלקוח, דפקתי לארמדיל נגיחה במצח והספקתי להכין ארוחת ערב לילדים".)

בקיצור, self help זה טוב, גם אם אנשים כמוני צועקים שזה בושה ואיך בכלל מעזים לקרוא לזה ספר. תסלחו לנו. אנחנו פשוט נורא נורא מפחדים להתאמץ.

נ.ב.

קיבלתי היום ניוזלטר עם הכותרת "איך למדתי 500 מילים חדשות באנגלית באמצעות אוטומציה!" (נשבע לכם שאני לא ממציא את זה). אז הנה, גם לי יש טיפ לזה, רק בלי אוטומציה: תקראו ( או שתאזינו) את ריימונד צ'אנדלר באנגלית. 25 שנה אני קורא בעיקר באנגלית, ובכל זאת מצאתי את 100 העמודים הראשונים של התרדמה הגדולה מאתגרים מאוד.

חוץ מזה, אתם קוראים את הממזר וחושבים לעצמכם, "הו לא, לא שוב הבלש הפרטי מהפילם נואר, כולל השוביניזם וההומור הדלוח", ואז אתם קולטים: בעצם זה זה. זה הדבר עצמו! על המרלו הזה בנוי כל הפילם נואר. אתם שמים אותו מול הוולוסירפטורים מפארק היורה, והממזר מספר להם בדיחה, דוחף להם אצבע לעין, מכבה עליהם סיגריה, זוכה בנערה – ומפטיר:

"זו אבולוציה, בייבי".

(מפוצץ את המוח. ומאוד מאוד מהנה. הרבה יותר מהנה מללמוד 500 מילים באוטומציה. נראה לי.)

זהו להיום.

אנחנו מתקרבים ללב ליבו של החורף. השמיים קודרים, המים קולחים והבחוץ קר כמו בירה מכסיקאית מהלמטה של הצידנית, אבל האביב כבר מתכנן תוכניות, ואם לשאול מעגנון, אין הוא יודע אם להתאנח עלינו אם לשמוח על עצמו.

המלצה שלי: שמחו בזה גם בזה: גם בחורף, גם באביב שהנה הנה.

אחח, הימים שעוד נכונו לנו! עושה חשק להכין דלי פופקורן ולצפות בבאות.

לכו, תהיו ההכי טובים שלכם. אני מאמין בכם.

(נכתב ב-15.1.19)

על משפטים מצוינים וספרים מצוינים

“אין לך אדם שעף על עצמו יותר מאנשים שמצטטים את עצמם".

(צפריר בשן)

(10.1.2019)

בפעם הקודמת שהייתי בברלין, לפני שמונה חודשים, כתבתי לעצמי כמה משפטים טובים. הגעתי לכאן היום שוב החלטתי לחפש אותם בפנקס. מצאתי אותם בנאליים להחריד. והנה טיפ, שהוא שיעור נהדר לשרון שסיימה סדנה בת ארבעה מפגשים וסיפרה לי שהיא כותבת לעצמה משפטים מצוינים:

משפטים מצוינים שלא השתמשתם בהם יהפכו תוך לא הרבה זמן למשפטים בינוניים שתשליכו לפח. ולכן, אם יצא לכם משפט מצוין ואין לכם זמן לעבוד עכשיו על טקסט, עטפו אותו בעוד שניים-שלושה משפטים שיכניסו אותו לקונטקסט. ככה, כשיהיה לכם זמן תהיה לכם התחלה, או שאולי יהיה לכם אמצע, במקום משפט נפוח ולא רלוונטי שזמנו עבר מזמן, כמו כל הפריחות של האביב שעבר, שמזמן נשרו והיו לזיכרון ישן.

ועוד חוץ מזה

תכף אסיים לקרוא את Grit, ספר עיון שכתבה פרופסורית חכמה בשם אנג'לה דקוורת', שהוא גם אחד הספרים שקיבלתי עליהם הכי הרבה המלצות בשנים האחרונות. גריט הוא השילוב בין יכולת התמדה לבין תשוקה ארוכת טווח לנושא ספציפי. הספר הזה הוא רב מכר מטורף מזה שנים ארוכות, ואחד המשפיעים על המון המון כוהני תעסוקה ומוטיבציה, מומחי שיווק וקריירה, פסיכולוגים, חוקרי מוח, דן אריאלים דה לה שמאטע מטעם עצמם ופחות או יותר כל גורו שלישי מפתח תקוה שכותב לכם עכשיו פוסט מלומד בפייסבוק או לינקדאין.

הנה תפזורת מחשבות קטנה:


כשאתה קורא ספרי עיון, טובים ככל שיהיו, בין ארנסט המינגווי למריו ורגס יוסה וש"י עגנון, אתה מקבל תמונה שונה של ספר העיון. פתאום, האיש החכם ויודע הכל מספר העיון, נשמע כמו תלמיד חטיבה עילג שמוטב לו שיחזור להתאמן על פסקת הטיעון שלו. באמת, ספרות עיון היא עלבון לספרות.

(גם אני כתבתי ספרי עיון. גם אני אשם.)

אנשים שקוראים ספרי התפתחות אישית/עיון/self help קוראים בדרך כלל רבים מהז'אנר הזה. אני קראתי לפחות שלושה-ארבעה בחודשים האחרונים, לא כולל אלה שהפסקתי אחרי 50 עמודים כי הם היו עלבון קשה מדי להיפוקמפוס שלי. כשהספרים האלה סבירים ומעלה, הם גורמים לך לחשוב, הם ממלאים אותך במוטיבציה – ולא פעם הם נותנים לך כלים מסוימים שאמורים לעזור לך להפוך למייקל ג'ורדן או וורן באפט.

הבעיה היא שאם אתה קורא כמה ספרים כאלה ומקבל כמה כלים כאלה, מהר מאוד אתה מגלה שהם קצת סותרים זה את זה. וככה, חודשיים אחרי שהתחלת לתרגל מיינדפולנס, תוך כדי ריצה יומית של עשרה קילומטר, תוך כדי שאתה מסנן 17 פעם ביום "אני חמאס, אני קסאם, אני חמאס, אני קסאם, אני סוחר בסם", אתה מגלה שבמקום להפוך למייקל ג'ורדן – אתה הולך והופך לאמיר חצרוני.

ולסיום, סטורי טלינג זה פצצה. באמת. ולהדגים עניין באמצעות סיפורים אישיים של אנשים מצליחים זה נחמד. עם זאת, אחרי שמדגימים לך 200 פעם איך חריצות אובססיבית בשילוב עם תחושת שליחות אנאלית הן מה שעומד מאחורי הספורטאים, המוזיקאים, השחקנים ואנשי העסקים המצליחים ביותר בעולם, ובכן, אתה רק רוצה שיפסיקו כבר עם הדוגמאות האלו.

באלוהים, אני מעדיף להיות נורמלי.

בקיצור, אני ממליץ על הספר. הוא מעורר מחשבה. אבל בבחירה בינו לבין רומן סביר ומעלה? אין שאלה בכלל. זרקו אותו לזבל.

מה קראתי השבוע



אם כבר המלצות קריאה, בואו נדבר על דברים אמיתיים:

סיימתי את האודיובוק של "למי צלצלו הפעמונים" של המינגווי. מה אומר ומה אדבר, אין ספרים כאלה. כזו חוויה מטלטלת ונפלאה, כזה מפגש עם שיאי האצילות של נפש האדם לצד התהומות שאותה נפש יכולה להגיע אליהם, כאלה דמויות חיות, בועטות, נוגעות ללב, מצחיקות, טראגיות, כזה צחוק, כזה דמע, כזו נשיאה של צלב על כתפיים במשך ספר שלם – אין. אין כאלה. הספר הזה, עבורי, הוא לבטח משיאי התרבות שזכיתי לחוות..

קראתי גם את תעלוליה של ילדה רעה של מריו ורגס יוסה, ספר קריא מאוד וחמוד מאוד שהשיא שלו, בעיני, יושב בפרק הקטן בתחילתו, על השכונה בפרו. הפרק הראשון שלו מצחיק ומשגע ויש לו תחושה של מסיבת ריקודים דרום אמריקאית. אחר כך יש הרבה אהבה ובגידה ותרבות ותחכום ותרגום, אבל שום דבר לא מתעלה לרמה הזו, של השכונה הפרואנית מלפני שבעים שנה.

ולבסוף, קראתי מותחן פסיכולוגי ישראלי חדש של ידידתי הנהדרת, טל פרידמן, ששמו "קורא לה אלה". זה ספר ביכורים. יש בו הרבה מורכבות והרבה החלטות שאני, כקורא וכעורך, סימנתי סימני שאלה גדולים מסביבם. אני בטוח שגם עורכים אחרים שאלו את טל את השאלות האלו. הבחירה שלה לספר את הסיפור הזה כפי שהיא מספרת אותו – היא אמיצה ומעניינת.

וזהו זה. בינתיים קר פה מאוד מאוד וביום שישי אולי יירד טיפה שלג. אבל במווזיאונים חמים, האוכל נהדר, האדריכלות משגעת ולאנשים יש סימני שאלה בעיניים, ולא סימני קריאה. אלה סיבות נהדרות לצאת החוצה.

אני מקווה שגם לכם יהיה סוף שבוע נהדר, חם ונעים בבית או סוחף ושצף בחוץ. אין לנו הרבה חורפים כאלה, שבהם אפשר לרדוף אחרי איזו סערה, או ללטף שיטפון קטן ומפתיע, או להצטנף בבית עם שוקו וספר ואהבה. אז חייכו אליו ואל הכנרת שקצת קצת חוזרת. תראו איך זה עושה נעים בחוץ וגם עמוק עמוק בפנים.

#לב

(ינואר 2019, ברלין)

למי צלצלו הדוריטוס

"הילה מכורה, התמכרות קשה לכלה מאיסטנבול.

"לפחות שעתיים ביום על הספה עם גלידונית, דוריטוס ושמיכה. בחודש שעבר, ביום הגשם הראשון, צפתה בפרק אחד ומשם הכל התדרדר. נכון לפרק 57 היא כבר עלתה 2 קילו."

איזה פתיחה? הא? איזה סיפור! בחיים שלי לא שמעתי על הכלה מאיסטנבול, אבל איזה כיף של פתיחה. ויש גשם וגלידונית ודוריטוס. מה עוד בן אדם צריך בשביל לראות בעיניים את עומק הצרה?

לא אני כתבתי את הפתיחה הזו. כתבה אותה שרית גל סולומון שלומדת באחת הסדנאות שלי, כדי לקדם את רשת מכוני הכושר שלה, פשוט לזוז.

מה ששרית הצליחה לתפוס הוא אחד מהעניינים החמקמקים האלה שקשים לכולנו תמיד: איך לכתוב על העסק בלי לכתוב על העסק. איך לכתוב על הלקוח בלי לכתוב על הלקוח. איך לכתוב על עומק הצרה שמוביל לפיתרון (שהוא העסק) – בסיפור קצרצר, אמפתי, מחבר.

הכי אני אוהב לדבר על אומץ בכתיבה. הכי קל להסביר אומץ דרך חשיפה. דרך פרובוקציה. אבל שרית מדגימה פה אומץ נהדר ובטוח הרבה יותר: היא לוקחת את שניית החשיפה שאולי יש לסטודיו שלה לנגד עינינו, ומציעה לנו סיפור, שביל גישה, כניסה, הזמנה.

ככה. בדיוק ככה עושים את זה.

איך לכתוב על העסק

ומכאן ממשיכים לפתרון, שהוא כמובן מכוני הכושר של שרית (למתעניינים: בהרצליה והוד השרון), אבל לא מהר מדי. לפני שאתם קופצים לפתרון, תהיו קצת עם הבעיה. ספרו עוד קצת. אולי על אהבתם הנואשת של פארוק וסורייה, או על השלוליות שהשאיר אחריו הגשם הראשון.

או על איך אחרי שפותחים, כבר אי אפשר להחזיר לפריזר קופסת גלידונית בננה פרווה.

ואת הפתרון תשמרו לסוף. חכו לו שתי פסקאות. שלוש. ארבע. התחלתם בהתאפקות. תמשכו עוד קצת. מדברים הרבה על כתיבה שיווקית, אבל רוב הזמן שוכחים להזכיר את הקריאה השיווקית. כדי שקריאה שיווקית תהיה באמת טובה, היא צריכה רגע של המתנה, של ציפיה, של התאפקות. קצת כמו טנטרה.

רק עם גלידונית בננה.

מה אני קורא

את "על מה אני מדבר כשאני מדבר על כתיבה" של מורקמי. זה ניסיון שני לקרוא את הספר הזה, אבל הפעם אצליח, גם כי אני צריך לדבר עליו באירוע של עיריית תל אביב ב-2 בינואר. בקיצור, לא אדבר הפעם על מה אני מוצא שם. יש להתאפק שבוע. תבואו לאירוע. אני חושב שהוא חינם. ויהיה שמח. מבטיח.

ואת האודיובוק של for whom the bell tolls (למי צלצלו הפעמונים) של המינגוויי. במילה אחת: יו! בשתי מילים: יה וואראדי. בשלוש: וויי וויי וויי. איזה ספר, רבנן! איזה סופר, למות כאן ועכשיו. כזה שיעור בהתאפקות וסבלנות כמו שהמינגוויי שוטח בספר הזה לא מוצאים בכל מקום. וגם: הוא כותב פרק נהדר נהדר של דיאלוג בין אדם לעצמו, מאבק פנימי שהוא לא רק מאבק פנימי, אלא גם הצצה להיסטוריה הפיזית של הגיבור. ולהבדיל, נגיד, מהשיח הפנימי של ג'ויס בדיוקנו של האומן כאיש צעיר, הקריאה הזו היא חווייה מרוממת – ולא דיכאון תיאולוגי-פילוסופי צרוף. אבל לכו תדעו. אני בטח צריך לקרוא את ג'ויס שוב. אולי אראה את הדברים אחרת.

וגם: סיימתי את The Subtle art of not giving a fuck, שנפתח בהבטחה גדולה ונמשך בנפיחה מסוימת. העניין עם ספרי התפתחות אישית כאלה הוא בסופו של דבר כמה אמון יש לך בכותב. האם הוא מצליח לשכנע אותך שהוא אשכרה יודע על מה הוא מדבר.

והספר הזה מתחיל נהדר. גם בגלל הטון והעובדה שהוא אומר fuck ונשמע קצת מבודח, מה שמאפשר למזדקנים היפסטרים בעיני עצמם כמו סחבק להרגיש שייכים למועדון סודי שבו מותר להגיד מילים גסות ולהפליץ. וגם כי הוא מדבר על ערכים פנימיים ולא חיצוניים למדידה עצמית (בשתי מילים: לא כסף).

אבל ההמשך משכנע פחות, ובסופו של דבר הנטייה של הכותב היא כן להתכנס לערכים אמריקניים שמרניים כמו צניעות-עבודה-כסף. וזה משעשע, כי זה מזכיר לי שאולי בבפנוכו של כל ליברל יש שמרן שלוחץ לו על הכפתורים של העשה והאל תעשה.

וגם, סליחה כן? אבל כשבחור בן 30 כותב לך מדריך שלם על איך לחיות חיים מספקים ולהיות מאושר, יש לומר לו: לך מכאן ילד. אם אתה לא איזה בודהה או חד קרן, אז אין לך מושג על מה אתה מדבר. סל החוויות שלך רלוונטי לחיים של אנשים מבוגרים כמו ארוחת צהריים בפיתה של דיטה, המרמיטה שהמליטה.

המלצה

בלוג קטן על ספרינגסטין בפייסבוק שכותב דודי ביטון: מקום נהדר לחובבי הז'אנר (כמוני) ולחובבי מוזיקה בכלל.

זהו זה להיום. מאחל לכם לאהוב מישהו עד כלות. ככה, להיזכר לרגע, כמה הוא או היא חשובים. אלה יכולים להיות בת זוג, או ילד, או חבר. או ארמדיל. או סנדוויץ' טונה. מישהו משמעותי. זה טוב ללב. זה טוב ללבלב.

ולחייך. אל תשכחו לחייך. פשוט תביאו את החיוך מהבפנים ותשימו אותו בפרונט. תמיד מפתיע אותי איך החיוך יכול להיכנס ככה מהשפתיים פנימה. כל מה שצריך זה לתת לו.

יאללה, נהייתי פה גורו דה לה שמאטע. #סליחה.

הרבה אהבה,

צפריר

על מה אני רץ כשאני כותב על כתיבה

(דברים שאמרתי באירוע רגע אחד המילה הכתובה בעיריית תל אביב)

ההתכוננות לרגע הזה שבו אני עולה ומדבר על מורקמי נכשלה כישלון מוחלט. או לפחות כישלון מסוים.

אם זה היה טקסט רגיל שלי, הייתי מעיר עכשיו שהסייג מהמשפט הקודם, "או לפחות כישלון מסוים", הוא בבחינת כתיבה לא אפקטיבית שמחלישה את הטיעון הקודם. אבל אני תחת הרושם של הכתיבה של מורקמי, אז הנה אני מטרחן לכם קצת את הצורה.

מורקמי הוא אדם שמתכונן. ובכלל, צריך להגיד שבימים אלה ההתכוננות זוכה לעדנה. אם אתם רוצים לראיין ראיון בעל ערך, מוטב לכם שתתכוננו התכוננות של ממש ותכירו את הבפנוכו וגם את הבחוץ של המרואיין שלכם. אם אתם הולכים לראיון עבודה, מוטב לכם לבצע תחקיר מעמיק על החברה שאולי תעסיק אתכם ועל האדם שיראיין אתכם, כך שבסוף הראיון תוכלו להסביר לאדם מה הייתם עושים עבורו כאן ועכשיו. ממש כאן ועכשיו, כדי שיבין כמה "ערך" אתם יכולים להביא לו ולפירמה.

ובכלל, גם ערך הוא דבר גדול בימים אלה. חשוב חשיבות יתרה להביא ערך. למשל, ביום שישי הלכנו לאכול אצל גיסתי שביקשה שנביא משהו לארוחה.

"אבל מה נביא," שאלתי בחרדה מסוימת, ואשתי הרגיעה: "ערך, צופי. נביא ערך".

בכל אופן, אני בענייני התכוננות. אף פעם לא הייתי טוב בהתכוננות. היא דורשת תכנון ארוך טווח ויותר מזה: היא דורשת סבלנות. אלה כמובן תכונות שיש למורקמי בשפע.

לי אין.

ובכל זאת התאמצתי והתכוננתי וקראתי וסימנתי ושלחתי לעצמי מובאות. אבל כמו שקורה הרבה לאנשים שלא יודעים להתכונן, השכלתי לאבד את המובאות האלה, וככה אני עומד כאן לפניכם, ערום, עריה ולא מוכן בעליל.

אה, נו. זה מה שאני אוהב בריצה. את הלא להיות מוכן.

אני חושב שגם מורקמי מדבר על הבחירה בריצה כספורט מועדף בגלל היכולת לצאת לריצה באופן ספונטני, בלי תכנון יתר, בלי ציוד ובעיקר ללא קבוצה. זה רק אתה והכוונה שהתכוונת זה עתה, יוצאים ביחד לכבוש פסגות חדשות, לפרוץ מחסומים, להוכיח לעצמכם שאתם יכולים, לעמוד ביעדים – ולהיכשל כשלונות מפוארים.

אז אחרי שנכשלתי, הן בהכנה למפגש הזה והן בריצה (כי אני שוב פצוע וגם למרתון הקרוב שתכננתי לא אגיע. אני האדם שלא הגיע למרתון הראשון שלו יותר מכל אדם אחר. אבל יום אחד אולי עוד אצליח), ברשותכם, אני רוצה לדבר הערב על כמה עניינים, ובפרט על מורקמי, על כתיבה ועל ריצה.

מורקמי היה מוסיף שכמובן, הוא היה רוצה לדבר גם על דברים אחרים, אבל הוא יתחום את עצמו לריצה.

על הטרחנות

כמו שרמזתי, מורקמי הוא טרחן לא קטן. לפחות בספר הזה. קראתי שני ספרים שלו שאני זוכר שאהבתי, יער נורווגי ו-1Q84, אבל לצערי אני לא זוכר מה אהבתי בהם בדיוק. מה שמותיר את היכרותי איתו לצרכי הערב עם על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה בלבד.

זה לא עובד לטובתו.

ואולי צריך להאשים את הנושא של הערב הזה: את העיתונות, או את הממואר, ולא את הסופר עצמו. כי מרגע שהוא החליט לכתוב זכרונות, הוא ניגש למשימה ביסודיות יפנית שכזו, ותוקף אותה מכאן ומכאן, ובונה אותה כפי שצריך לבנות אותה, בלי הפתעות, בלי חריגות ובעיקר בלי הרחבה של הקונטקסט לספרה המרוחקת של המעניין.

אני אסביר רגע את המשפט האחרון, ואולי ההסבר הזה ישרת במשהו את מה שאני רוצה לומר על מורקמי, או על הממואר, או על היפניות: כשאני כותב "הרחבת הקונטקסט לספרה המרוחקת של המעניין", אני מתכוון בעצם שהסופר, או הממואר, או היפני, תקוע בספרות הקרובות יותר, שאינן מעניינות (או במילים אחרות: משעממות תחת.) אבל בבואי להסביר את המשפט הזה אני בעצם מסביר את הבדיחה. להסביר בדיחות זה לא טוב.

אבל לך תגיד את זה ליפני. עם כל הפערים התרבותיים בינינו הוא ייעלב ויבטל את החוזה, ואז המשקיעים ימשכו את הכסף ונצטרך לסגור את החברה ולפטר את העובדים. וכל הקטסטרופה הזו כי באת בטענות על אנשים שמסבירים בדיחות? יותר עדיף לשתוק, לסבול את זה בשקט ולעבור הלאה.

בטרחנותו, מורקמי מרבה לדבר (באריכות) על ריצות (ארוכות). לפעמים על מרתונים (שהם ארוכים מטבעם) ולפעמים על אולטרה מרתון (שהוא אולטרה ארוך מטבעו). כשהוא לא מדבר על ריצות, הוא מדבר על טריאתלונים, שהם, איך להגיד את זה בזהירות – ובכן, גם הם ארוכים באופן מייגע.

עכשיו, לכתוב על ריצה זה קצת כמו ריצה. קצת. זה לא כואב כמו ריצה, זה לא מרוקן את הריאות ואת השרירים כמו ריצה. מה שכן, זה מייגע את הסובבים כמו ריצה.

וכמו ריצה, זה משעמם תחת.

שקלתי רבות האם לכתוב "משעמם תועפות" או "משעמם נורא", כדי להעלות במעט את רמת ההרצאונת הזאת, אבל לבסוף החלטתי, שכמו שאומרים בפייסבוק, חשוב להיות אותנטי. ובאותנטיות אני עומד לפניכם היום ואומר לכם:

לרוץ, וגם לקרוא על ריצה, זה משעמם.

כמה משעמם?

משעמם תועפות מגרד את זה.

משעמם נורא נוגע בזה.

משעמם תחת just neils it.

מתחשק לי להגיד "מדייק את זה", אבל הלא אתם סובלים דייכם גם ככה.

זמנים

כלומר, אפילו אם אתה כותב לאנשים שמתעניינים בריצה, הניסיון לתאר מהלך של ריצה הוא כישלון ידוע מראש. תוסיפו לזה את הצניעות המאוד יפנית הזו של "אני לא סופר טוב במיוחד", "אני לא רץ טוב במיוחד", "איני מנהל מסעדות טוב במיוחד" ו"אני דווקא לא רע בלספר שאיני טוב במיוחד" – והתוצר לא טוב במיוחד בלהשאיר לקורא חשק לקרוא.

לצד זה, מורקמי מתעסק באובססיביות בזמנים של המרתונים שלו: במהירות שאותה סיים את המרתון ב-1983 ובאיזו מהירות הוא רץ ב-1996. ובזה שבגילו, הוא לא יכול לרוץ מרתון במהירות של פעם, שהיתה 3.30 שעות. ותנו לי להגיד לכם, בתור נכשל מקצועי: ברגע שאתה תולה איזשהו מספר שרירותי כיעד או כתוצאה רצויה להשוות אליה או להשתוות אליה – בדרך כלל זה יהיה מן מספר עגול כזה כמו שלוש שעות וחצי (עוד לא נתקלתי באף אחד שבחר בשלוש שעות, שלושים ואחת דקות ו-28 שניות, למשל) – ברגע שיש לך תוצאה כזו, יש לך מנוע לייסורים.

כי התוצאה הזו מייצרת את הפער בין המציאות כפי שאתה רוצה אותה – לבין מה שאתה יכול להשיג בפועל. קחו את מה שאנחנו רוצים, חסרו ממנו את מה שיש – והשארית היא סך כל הייסורים בעולם.

כמובן, סופר מיוסר לא יכול שלא לנצל את ההזדמנות ולייסר את הקוראים שלו ביחד איתו.

ומכיוון שאני קורא מוגבל מלכתחילה (והנה נדבקתי בצניעות היפנית המעושה של מורקמי), לקח לי 180 עמודים להבין שהריצה היא משל לכתיבה, ואת יתר הספר ביליתי בתחושה שאני טיפוס מבריק שמבין את הסופר לפני שהוא מסביר למה הוא התכוון בדיוק.

כמובן, יש טעם לציין שהספר הוא בן 181 עמודים.

על הכתיבה

אבל ההקבלה היא טובה, כי בסופו של דבר (וכאן אני סוגר מעגל שלא תכננתי לסגור), מה שרץ טוב צריך הוא את היכולת לתכנן. לקום מוקדם בבוקר. לחלק כוחות. להתמודד עם קירות ומשברים. להביט רחוק רחוק ולהאמין שהוא יגיע לאנשהו. ואז לכתוב לעצמו שהעיקר זה הדרך ולא היעד.

ולהספיק למחוק את הקלישאה האיומה הזו לפני שהיא רואה אור.

ועל הוויתור

ועכשיו, אחרי שהראינו את ההקבלה הנהדרת הזו, את המשל הסמוי בספר שאותו הכמין עבורנו הסופר החכם והטיפה טרחן, אחרי שהשלמנו את הדרך שעבר הקורא הצבר המבריק במסעו מרובה המרתונים ביפן ובבוסטון ובניו יורק ובהונולולו, עוד עצירה אחת. עצירה ובה אני מבקש להיזכר פעם אחת בעמוס עוז, שלמרות שהצלחתי לא להגיד עליו אף מילה, הוא נמצא פה בכל מחשבה שהיתה לי על הטקסט הזה, על כותבים, על כתיבה ועל ספרים.

דומות ככל שיהיו, ריצה וכתיבה הן גם הפכים מוחלטים. כי ריצה היא אומנות הלנוע, הלא להישאר במקום, להגיע למקומות, להציב יעדים ולהגיע אליהם, לחשוב קלישאות ולדבר אותן ולאכול את ראשו של המאזין עד שהוא מדמם ומתחנן שתניח לו לנפשו – ואז לאכול לו את הראש עוד טיפה.

הכתיבה לעומת זאת, היא אמנות ההישארות במקום. אמנות ההתעכבות על הדברים, אמנות כובד הראש ושימת הלב ושום השכל. וגם האמנות להבדיל בין עיקר לטפל. החירות לספר אבל תמיד תחת איזשהו סייג. הרעיון הוא לא רק לדבר את עצמך לדעת, אלא גם להתחשב בזולתך ולא לשעמם את הקורא.

ולזכור, לזכור כל הזמן, שהחיים של אדם, של קבוצה, אפילו של אומה, הם לא רק מה שהישגת. לא רק המקומות שהגעת אליהם, לא רק הגבולות שפרצת, לא רק החידושים שחידשת, השדות שחרשת, הפרסים שקטפת. החיים של אדם, של קבוצה, של אומה – הם גם המחיר שמשלמים הסובבים אותו: החברים שלו, המשפחה שלו, השכנים. ואדם, קבוצה, אומה – שיודעים לספר אך ורק את סיפור ההשגים שלהם, הם גם אדם, קבוצה, אומה, שהצליחו להיות מספיק כהים ולא לשים לב לכל מה שהם דרסו בדרך.

ברוס ספרינגסטין בברודוויי, 13.12.2018

(אם אתם שואלים את עצמכם מה הפוסט על ברוס ספרינגסטין בברודוויי עושה פה באתר על כתיבה, אז שכחתם שהסברתי כבר: החיים הם שיעור כתיבה. חוץ מזה, זה הבלוג שלי. וככה מתחשק לי.)

אני מסיע את הבת שלי ממקום למקום. גם את אח שלה אני מסיע. גם את אחותה. אבל בעיקר אותה. מסיע אותה, נוסע אליה. זה כבר כמעט כל יום שאני בדרך איתה או אליה. הרבה עבודה. כנראה העבודה שאני הכי אוהב.

וגם הרבה זמן כל הנסיעות האלה. זמן שכבר לא הולך לאיבוד. בדרך אליה וממנה שמעתי בזמן האחרון את פלאנרי אוקונור וקורמק מקארתי וג'וזף סטיינבק. הדרך למיה היא קצת הדרך לאמריקה. ובכלל, אני מגלה שהגיל המוזר הזה שאני נמצא בו הוא גיל הרבה יותר עסוק מקודמיו. לכאורה, הילדים הם כבר הרבה פחות עבודה, אבל יש כל כך הרבה להספיק: עבודה ומשפחה וספרים וספורט וחברים וחוץ לארץ. ולכתוב. גם הלכתוב לוקח את הזמן שלו.

בדרך חזרה מהמקום שאליו לקחתי את מיה אני לא שומע את המינגוויי. במקום זה בחרתי פלייליסט של אנני לנוקס. התחשק לי קודם משהו מאוד מאוד ספציפי שלה לערב שבת. לא הסתייע. אז הנה, עכשיו יש לי רגע. ובמקום השיר המאוד מסוים שרציתי לשמוע, מתנגן משהו ששכחתי. שכחתי שאני מכיר. שכחתי שאני שאוהב. שכחתי איך שהסי פארט מבכה אותי כל פעם מחדש. סאקר כזה של מוזיקה שאני. שכחתי. כל כך הרבה זמן אני מקדיש לספרים, שהמוזיקה קצת נשארת מאחור.

אבל הרומן בן המון המון השנים שלי עם אנני לנוקס דווקא מזכיר לי. מזכיר לי חזרה הביתה ביום שישי, ישר אליה ואל קייט בוש ואל דייויד בואי, שיקראו אותי מהטירוף של לבנון ורמאללה ועזה, של אנשים עדינים וצעירים בתפקיד גס ועתיק, חיים בסרט. ואני קורא לספייס אודיטי ול-wuthering heights ול-Something so right בביצוע של אנני לנוקס שיקראו לי מהסרט.

שיזכירו לי מי אני.

החיים שלנו הם רצף של רגעים בלתי נשכחים שנשכחו. והם נאבקים בזמן ובשכחה ובאטרקציה וזה בזה כדי להשאיר משהו מעצמם. ונכשלים, ואפילו כשהם שבים לרגע ומבצבצים, מזומנים מן האין, שואפים מעט חמצן נשכח וחושבים לרגע אחד שהנה הנה, מובטחים להם סוף סוף חיי נצח קצרים, אז הטלפון שב ומצלצל או שנהג חותך אותך, או שילד קורא "אבא", או שהגעת הביתה – והזיכרון המת שב ומומת.

סיבת המוות: החיים עצמם.

כל כך לא ידעתי מה לומר על מה שראיתי בברודוויי לפני שמונה ימים, שהנה מוטלים הרגעים שבהם הייתי שם, מפרפרים נשימות אחרונות. אולי אצליח להחיות כמה מהם. או כמה מהרגשות שהתעוררו בי. אולי. לא מבטיח דבר. לפחות אנסה.

מוזיקה

מוזיקה היא סיפורים יפים ורגעים שמחים ועצובים. אישיים, זוגיים, אחרים. "אולי את שוב רוצה להצטרף לאיזו כת או מועדון לאנשים עם בעיות ולנשים מוכות גורל" לנצח יעיר בי שמירה עם יאיר פלח באבן גבול 126, במקום שאליו יגיעו שלושה מחבלים רק שבועיים אחר כך. רק כדי למות שם. Starman של דייויד בואי יזכיר לנצח את הפעם הראשונה שממש *שמעתי* אותו, בפאב הפרצופים בנתניה עם טל וארז.

ובילי ג'ין תמיד יזכיר לי נסיעה בלילה, בחושך, מראשון לציון לאבא בשיקום א' בתל השומר. הרגליים של מייקל ג'קסון והאין רגליים של אבא שלי.

הרגע הזה שבו שמעתי Thunder Road בפעם הראשונה ב-2003 גם הוא סיפור שאני מספר הרבה. מפוחית ופסנתר בהונדה סיוויק בצבע שמפניה. מזל שחיכיתי עד גיל 32 כדי לשמוע את זה בפעם הראשונה. אם הייתי ממשיך את ההתלהבות מדנסינג אין דה דארק ב-84, לא היה לי זמן בשביל קייט בוש. ואנני לנוקס. ודייויד בואי.

נו, We ain't that young anymore, שמעתי והסכמתי. בגיל 32. לך תסביר לבן 32 שהוא עדיין בן 20. ועוד כשהוא מרגיש זקן וחכם כל כך, עם הונדה סיוויק בצבע שמפניה. ושני ילדים. הוא עוד יסיע אותם הרבה, את הילדים האלה.

15 שנה אחר כך, ברוס ואני עדיין ביחד. הוא קצת ילדותי השנייה, קצת זוגתי השנייה, קצת אבי השני. ובכל הרשימות שלי הוא במקום הראשון, הרבה הרבה לפני כל היתר. מתחשק לי לכתוב שזה טיבן של אהבות מאוחרות, כי זה משפט נהדר, אבל האמת היא שאני לא יודע מה טיבן של אהבות מאוחרות. אני מכיר רק את טיבה של האהבה המאוחרת הזו.  

את מה שראיתי בברודוויי ביום הולדתי ה-47 אתם יכולים לראות בעצמכם בנטפליקס. אבל את מה שהרגשתי שם הרגשתי רק אני. והנה לכם הממזרות הגדולה של המוזיקה, מחיית הרגעים הגדולה, הפתיינית הבלתי מושגת, החטטנית הנצחית בלא מודע: אנחנו יכולים לשמוע ולראות את אותו הדבר בדיוק, אבל את מה שאני הרגשתי בברודוויי ביום הולדתי ה-47 איש לא הרגיש. איש לא ירגיש. כל אחד ומה שהוא מקבל. איש איש לפי יכולתו. איש איש לפי צרכיו.

הנה ברוס ואשתו. גם אשתי היתה. פעם ראשונה שלה. הלכה יום לפני כי אי אפשר היה למצוא כרטיסים ביחד. וגם על זה תודה גדולה. לקחת את בת הזוג שלך למקדש הפרטי שלך זה אושר קטן גדול. היא גם זו שצילמה את כל התמונות. גם בזה היא (הרבה) יותר טובה ממני.

יתום

אשרי, יתום אני, אבל כמה עבודה זאת היתה להתייתם. אני בוכה כשברוס שר. זה תמיד היה ככה. כשהוא מדבר, מנגד, אני נזכר. כשהוא מדבר על אבא אני נזכר באבא. כשהוא מדבר על מחלות נפש אני נזכר באמא. ואבא. כשהוא מדבר על רון קוביק שאיבד את רגליו במלחמה…

אה, נו. הבנתם לבד.

באבא ארך רגליים חוזר מהצבא בשבתות ואז שב ונעלם לשבועות ארוכים ארוכים, בריח של הרגליים שלו כשחזר מלבנון – הריח המחריד ביותר שהרחתי מימי. בריח של החדר שלו בבית החולים כששוב חזר מלבנון, הפעם במסוק פינוי, באבא ששוכח אותי בגשם בבאר שבע ואצל חברים בראשון לציון, באבא שמסביר לי את הקשר בין ריבית לתשואה, באבא עם העיניים הטובות-טובות והמבט המתרחק-מתרחק, אבא שמבטיח לא להיות פה בגיל 60, ואתה יודע שהוא יקיים.

ואת עצמי אני זוכר גם כן, נשלף מכיתה ד' בפעם האחרונה. שנה אחת, שלושה בתים, שלושה בתי ספר ורימון אחד בין הרגליים. "אבא של צפריר נפצע במלחמה". מה אגיד לכם, ספק אם היו לי בחיי הצלחות גדולות יותר מההצלחה של הבוקר ההוא. יציאה יותר דרמטית מזו עוד לא הצלחתי לנפק, ואני מנסה כבר יותר מ-35 שנה.

אבל להיות בן של פצוע צה"ל זה השג חד פעמי.

ובכלל, החיים עם אבא בלי רגליים הם כמו חיים עם השג. מרגע שהישגת משהו, הוא פשוט שם. וגם אם היתה לו משמעות אדירה מלכתחילה, אתה הרי אדם שמתקדם. וההשג שלך נשאר שם מאחור, והופך להיות חלק ממך. בלי חצוצרות ובלי טקס בישבן. זה מה יש. מדליה ישנה, מאובקת. זה קצת כמו הספר ההוא שכתבת פעם.

פעם היצלתי ילד טובע. הייתם צריכים להיות שם. הכל קרה בסלואו מושן: אני והחברה שלי שצועדים החוצה מהבריכה, האבא שזועק מהקצה השני, המבט השואל בעיניים שלי שאוסף אליו את הילד שצף על בטנו ארבעה או חמישה מטרים ממני, הקפיצה הטקסית למים, בחור צעיר בחולצה, מכנסיים ואול סטאר, צולל מתחת לילד ומניף אותו – הידיים המושטות של המצילה, ההקלה בעיני האב ששומע את בנו פורץ בבכי, המים בתוך האול סטאר.

קלאק קלאק, קלאק קלאק. מזל שאוגוסט והן יתייבשו עד הבית.

יה וואראדי, איזה רגע! ועכשיו? עכשיו הוא נקודה בזמן, נאבקת על מקומה, תכף תשוב ותישכח. קרה, היה, נגמר. כמו הרגליים של אבא.

מה שנשאר הוא הבן של האבא בלי הרגליים. הבן שמכין קפה, שוטף כלים, מקפל כביסה, שוטף את הבית, מנקה אבק, עושה קניות, אוסף את החרא של הכלבות. הרבה עבודה, להיות הבן של הגיבור שלך. פאקינג סינדרלה עם שיניים עקומות, רגליים ארוכות ותספורת אייטיז מזעזעת.

וכמו תמיד, ויותר מתמיד, משהו פוקע ונשבר כשהוא שר על הבית של אבי, ועל כך שהאיש שקראו לו כך כבר אינו גר שם.

קראו לו גבי. אני כותב. שלא יישכח.

ואמא. אמא שלי היתה חוגגת 69 יחד איתי ממש, ב-13 בדצמבר, לפני שבוע אחד ויום אחד. במקום זה חגגתי לראשונה בלעדיה. לא תאמינו איזה שקט.

אמא שלי, הו אמא. איזה החמצה! איזו טרגדיה. 68 שנה ותשעה חודשים של פוטנציאל לא ממומש. כמה פוטנציאל. ובמקום זה? במקום זה צער וכאב ואכזריות ופדיחה. אמא שלי לימדה אותי מה זה אהבה וגם לימדה אותי מה זה לא אהבה. בזכותה אני מהלך בעולם ויודע שאני נהדר. בגללה אני מהלך בעולם ושומר מרחק. רק אל תאהבו אותי יותר מדי. לא עוד פעם בבקשה. היה לי מספיק מהחרא הזה.

כשברוס מדבר על הורים, על ילדות, על חיים עם, על חיים בלי, אני חושב לעצמי מה קורה כשהגיבור שלך מחליט לקום בוקר אחד ולדפוק לעצמו כדור בראש. ומה קורה כשהגיבורה שלך קמה עשרת אלפים בקרים, ומתאבדת כל בוקר מחדש.

אה, נו. אתם מבינים למה אני מעדיף שהוא ישיר ולא ידבר?

ברוס ספרינגסטין בברודוויי

אני יושב שם, חמש או שש שורות מהבמה. הדמעות שלי בהיכון. מסתדרות יפה כדי להישפך בעת קריאה. כל מה שהן צריכות זה אצבע ומיתר, והיתר כבר באוטומט. כבר שנה וחצי מאז שהכריזו על המופע הזה. ברוס ספרינגסטין בברודוויי. כבר 250 פעם הוא עלה לבמה. 200 אלף איש כבר ראו אותו.

ואני? אפילו לחלום לבוא לפה לא העזתי. יותר מדי. יותר מדי מרחק מהמשפחה, יותר מדי זמן, יותר מדי כסף. מספיק טחנתי את המשפחה שלי בעשור אחרון עם טור ועוד טור ועוד טור. הפעם אתאפק, חשבתי לעצמי. והתאפקתי.

עד השבוע האחרון.

ומה שיש לי שם, במרחק עשרה מטרים מהגיבור שלי, מהגיטרה, מהפסנתר, הוא רק הכרת תודה. באלוהים, צפריר, אני חושב לעצמי, אתה חתיכת ממזר בר מזל.

רק ברוס, רוגטקה וחצי קילו C4

ברוס מדבר על עצמו. יש לנו צורך מופלא לדבר על עצמנו. אני שב ומוכיח את תלמידי, ומבקש מהם לדבר פחות על עצמם ויותר על לקוחותיהם. מסתבר שכשאתה ברוס ספרינגסטין אתה יכול לדבר על עצמך. הקהל כבר יחשוב על עצמו לבד.

מה שכן, ליד הכנות, ליד הפתיחות, ליד הסיפור האינטימי, רק הוא ואני וסלון הבית, ופח זיתים ומסרק ושיריון של ארמדיל לנגן עליהם, ליד כל אלה מתגנב ההומור. או בעצם, יש לומר, בא ההומור ובולם את הקרבה. עוצר את האינטימיות. הייתי יכול לספר לכם על כאב אמיתי, אבל הנה בדיחה. הייתי יכול לתת לכם הצצה על הבשר החי, המדמם, אבל תשמעו קטע.

ואני, אני יודע משהו על כתיבה. ותנו לי להגיד לכם משהו: הוא לא סיפר הכל. משהו הוא השאיר בבטן, על הרצפה. והמשהו הזה, אני חושד, הוא כאב שמעולם לא חלף לגמרי, צלקת שעודה מזכירה הדים של פצע. פצע שעדיין נפתח לפעמים.

הבמה מחכה לברוס. רק זיפו, מצלמת פולרויד וכלב מפוחלץ. (את התמונה הזו צילמתי אני. בגלל זה לא רואים שום דבר.)

שי

שי אומר שתמיד היה לי משהו עם האמריקנה. ואם שי אומר הוא בטח יודע, כי מעטים מכירים אותי טוב משי ומעטים עוד יותר מבינים אותי טוב ממנו.

שי גר באמריקה כבר 15 שנה. כשהוא בא לארץ כולם נלחמים עליו. כל אחד חוטף, קוטף, קורע לו שי. ויש לו גם יעל ושתי בנות. וגם אמא ואבא ואח. קשה המלחמה על שי כשהוא מגיע לפה. הרבה פעמים אני מוותר מראש.

ואני זוכר שזה תמיד היה ככה. תמיד היו חוטפים וקוטפים וקורעים ממנו. גם כשהיה כאן. גם כשהיה לבד ועיתותיו בידיו. תמיד חטיף וקטיף וקריע. שי הוא כזה שכל אחד רוצה מעט ממנו, והמעט הזה, אף פעם אין בו די.

אנחנו מתמקמים 750 מטר משי ויעל, ובכל רגע שהוא לא עובד ואני לא נרדם בעמידה, אנחנו סוגרים קצת פערים. ואני מתלווה אליו לקבוצה שלו, שבה הוא מלמד קטעים של הגות יהודית. תמיד היה לנו טעם שונה בספרים. הוא איש של צ'ולנט, אני של קצפת.

(ותסלחו לי בבקשה, אבל הבדיחה הזאת בשבילו:) רק היוסופים שלנו אותו דבר.

שמעתי על הקבוצה הזו מזמן, ושמחתי נורא על ההזדמנות להיות שם פעם, לשמוע אותו מדבר על לוינס שלו, ועל כך שהבריאה מצויה בשיח בין תלמיד למורהו, בין איש לרעהו. ואני מסכים איתו באנגלית רצוצה ולא אומר לו שהנה אני רואה אותה את הבריאה, כאן, עכשיו, בדירה יפה בפארק סלופ, בינינו.

"תמיד היה לך משהו עם האמריקנה," שי אומר. וכנראה הוא יודע.

אני מוצא את עצמי נוסע רחוק רחוק בשירים של ברוס ב-rattlesnake speedway in the Utah desert וב-born to run. רחוק רחוק לחוות והעיירות הדרומיות של פלאנרי אוקונור. לאלבמה של הארפר לי. לדרך העקובה מדם מערבה של קורמק מקארתי. מצחיק שלא קראתי אותם אף פעם, אבל תמיד הרגשתי אותם מגרדים מתחת לעור. נשארתי עם האמריקנה הסמי-אינטלקטואלית של ניו המפשייר וג'ון אירווינג. הכי רחוק שהלכתי היה אייווה, אבל בינינו, אייווה של אירווינג היא לא בדיוק האיווה של הגרייט דיפרשן.

הרגע הכי שלי בהופעה הוא The Ghost of Tom Joad, גם כי אני כבר יודע ש-The Highway is alive tonight הוא Highway 66 שהיה עובר באוקלהומה, ניו מקסיקו ואריזונה בדרך לבייקרספילד, קליפורניה. גם כי שמעתי את טום ג'ואד אומר את המילים האלה לאימו. וגם כי אמריקה באוויר, בגלי הקול של השיר הזה.

האוויר מתמלא באבק שממית את שדות התירס של אוקלהומה, במדבריות ובפסגות של ניו מקסיקו, בגשם הזלעפות שמצמיח את מטעי השזיפים של קליפורניה. האוויר מתמלא במסעות האמריקנים מערבה, בבאפאלו הניצודים במיליונים, באובדן הזהות המוחלט של השבטים המקומיים, באכזריות התנ"כית של כובשים ונכבשים, צפוניים ודרומיים, אמריקנים, אינדיאנים ומקסיקנים, ברוע האמריקני, בגסות הקפיטליסטית, הדורסנית, הדתית, ברחמים ובעזרה של אדם פשוט לרעהו, ביופי, לעזאזל, כמה יופי, במרחקים, באפשרות שבמקום אחר יהיה טוב יותר. במציאות שכנראה יישאר חרא.

בחומרים שמהם עשויה אמריקה. בחומרים שמהם עשוי ברוס ספרינגסטין.

שי אומר שתמיד היה לי משהו עם האמריקנה. וזה אולי קצת נכון וקצת רומנטי, כי ספיידרמן ומייקל ג'ורדן ופרוטזות לאבא במנהטן ולונג איילנד, כי ג'ון אירווינג וטום וויטס ואדי ודר.

אבל אני חושב שיש לי משהו עם האמריקנה בערך 15 שנה. אולי זה בגלל ברוס. אבל כנראה שזה פשוט בגלל ששי שם באמריקה.

ולא פה.

עשרה טיפים לכתיבת עשרה טיפים

מכירים את הסיפור על הצפרדע והעקרב? זה הולך ככה, העקרב רוצה לחצות את הנהר אבל לא יודע לשחות. אז הוא מבקש מהצפרדע להעביר אותו לצד השני. הצפרדע שומעת אותו, מסתכלת עליו רגע ובסוף אומרת לו, "זיבי אני משתתפת עוד פעם בסיפור הזה. רוצה טיפ? תמצא עבודה אחרת כי גם אתה טובע בסוף."
"אוי, גם את עם הטיפים הנוראים האלה," נאנח העקרב – ועוקץ את עצמו.
והנה, במיוחד בשבילכם, עשרה טיפים על איך לכתוב טיפים, כדי שלא יתאבדו לכם עקרבים:

1. עדיף לכתוב פחות. נגיד, שלושה כללים. או חמישה. או שבעה כללים. עשרה זה ים.

2. אם הלכתם על עשרה כללים, כתבו אותם קצרים, אחרת זה הולך להיות ארוך נורא.
3. אם כתבתם אותם ארוכים למרות שאמרתי לעשות את ההפך – לא נורא: זה פחות פייסבוקי, אבל גוגל יאהב אתכם.
4. גוונו מדי פעם בטיפ משעשע, למשל, הסבירו איך לקנח לפיל מצונן את האף*
5. נסו לכתוב באותו גוף ובאותו זמן (למשל: עשו, קיפצו, כיתבו, רסקו. או: תעשי, תלכי, תבואי, תזוזי), אבל אל תשכחו לקרוא מה שכתבתם. לפעמים, הישארות בגוף ובזמן קבועים הופכת את הטקסט לשעמום תחת. שעמום תחת הוא פחות מומלץ.
6. חברים יתקשרו, אפליקציות יצפצפו, ילדים יצרחו, ראשי ממשלה יאשימו את התקשורת. זה הכל כדי להסיט אתכם מהניסיון חסר הסיכוי לכתוב את עשרת הטיפים שלכם. אל תוותרו! ויותר מזה, אתם הולכים להרגיש שאין לכם, שאי אפשר, שצריך להפסיק, שאולי מחר. אל תוותרו.

7. תכננו מראש על מה תכתבו. אחרת אתם צפויים לאבד את ההכרה בטיפ השמיני.

8. נסו להמשיך לכתוב טיפים על הנושא שלכם ולא לכתוב מסביב. במקרה שלי, יכולתי לבחור לכתוב איך לקדם טקסט של עשרה טיפים, או על זה שמוטב לכתוב טקסטים כאלה רק מדי פעם ולא באופן קבוע. אבל אני חושב שהצלחתי להימנע מהמטא ולהישאר בעיקר – מה לכתוב ואיך.
9. דאגו שיהיו גם חוקי "עשה" בטיפים שלכם, ולא רק חוקי "אל תעשה". אתם עומדים לגלות שהרבה יותר קל לכתוב "אל תעשה", אבל אלה טיפים פחות מועילים. הקוראים שלכם צריכים לדעת מאיפה להתחיל ולאן להמשיך, ופחות מזה ממה להימנע.
10. ודווקא כשתכתבו את העשירי תיזכרו בעוד טיפים טובים שהשארתם בחוץ. המשיכו לכתוב אותם. אחר כך תחליטו אם למחוק כמה מהרשימה ולהישאר עם עשרה, או לשמור אותם לעשירייה הבאה. לא יודעים לכתוב את העשירייה הבאה? נו, שבו לקרוא את הרשימה הזו עוד פעם!

* עם הרבה הרבה טישו.

קריאה לשת"פים
רוצים להיעזר ולעזור? אני מחפש עוד קהלים, עוד מצטרפים לרשימת התפוצה שלי, עוד ארגונים, איגודים, רשויות וקבוצות להרצות אצלם ולהעביר להם סדנאות. אני מחפש גם סוכן יעיל שיודע לקדם פעילויות של סדנאות והרצאות, ובעלי מקומות שיודעים להביא קהלים להרצאות.
אם אתם חושבים שתוכלו לסייע, אני מציע ספרים לחלוקה לרשימות התפוצה שלכם (ספר אחד לכל חמישה משתתפים) ולעתים אפילו השתתפות חינם בסדנאות שלי.
דברו איתי. המייל שלי הוא bashanpr@gmail.com. הטלפון: 052-7294433.
סדנאות חדשות ועניינים אחרים
סדנת הבלוגריות (והבלוגרים) הקרובה תחל ב-14 בינואר (אונליין). נותרו בה מקומות בודדים.
ב-25 בינואר (יום שישי) אני עורך סדנה בת ארבע שעות באברהם הוסטל.
ב-2.1 אשתתף בשיח תרבותי על עיתונות שהיא ספרות, או ספרות שהיא עיתונות. או משהו. בכולופן, יהיו שם אנשים חכמים, כמו רותה קופפר ושגיא רווה ונירה רוסו ואחרים. הם ידברו על סופרים כמו אריך קסטנר ונורה עפרון ועוד סופרים שאני מכיר פחות. אני אדבר על מורקמי. ועל ריצה. בקיצור, יש לי שבועיים, עובד קשה על היפנית שלי. הנה לינק לאירוע. בואו, ואל תשכחו להגיד שלום.

 

משהו קטן וסודי

זהו זה להיום. כלומר, כמעט זהו זה. חייב לספר לכם משהו: בסנטרל פארק בניו יורק יש גן חיות קטן קטן. יש שם כלבי ים ופינגווינים קטנים ושתי דובות גריזלי מהממות ונמר לבן אחד.
כלומר, אולי יש שם נמר לבן אחד. נמרים לבנים הם מומחים להסוואה. הניסיון לחקור אותם כושל שוב ושוב כי אף אחד לא מצליח למצוא אותם.
וככה, בסנטרל פארק בניו יורק, יש נמר לבן. אולי. כתוב שיש. אבל אף אחד לא יכול למצוא אותו.

אולי אולי יש כאן מוסר השכל. נראה לי שיש. אני עדיין מחפש אותו.

תודה שאתם קוראים. הרבה אהבה.
—-
אוהבים את הניוזלטר? גם הוא אוהב אתכם. תעבירו אותו הלאה. נרשמים פה.

על הפירורים בזקן של אסף גרניט

יש לי אמת מביכה לספר: לפעמים אני צופה בתוכניות בישול עם הבת שלי.
אני יודע, אני לא נראה כזה. ובאמת, אם זה היה תלוי בי, זה לא היה קורה. הייתי מבלה את כל הזמן שלי בקריאה, האזנה לקונצרטים ועזרה לילדים נכים וגורי חתולים של פליטים. זה לא בגללי. זה בגלל הזאתי, הבת הקטנה שלי. היא בעניין של תוכניות בישול. ואני בעניין שלה.
אז ככה לפעמים אני מוצא את עצמי בוהה בזקן של אסף גרניט ושואל את עצמי: איך מישהו מרשה שהדבר הזה יסתובב מעל הצלחת שלו?
בקיצור, בשבוע שעבר נקלעתי לאיזה מאסטר בייק אוף, ומציגים שם מתמודד חדש, ותקשיבו, הבן אדם עף על עצמו שאתם לא מאמינים. זה כאילו שהוא מתחיל לדבר על הרצפה, ואחרי דקה וחצי הוא איזה 90 אלף רגל מעל האדמה, אם לא מחוץ לאטמוספירה. "אני שף תותח", "אני קרנף", "אני ארמדיל ביצות מטורף", "אין, אין, אין על המרק שעועית שלי", "אבא שלי טייס", "אני מלך", "אני אביא את השלום", "אני אחלק את ירושלים", "ואחרי זה ארכיב אותה" ועוד ועוד ועוד.
אז אחרי שהקטנה ואני מביטים זה בזה בהשתוממות, הוא מדבר ככה גם עם השופטים אסף גרניט ואסף שחם ואסף בטון ואסף לוץ, וגם הם מביטים זה בזה בהשתוממות ובסוף אסף קירטון אומר לו: "אחינו, לא מתאים", ומהזעם בעיניים שלו אתה קולט שהפירורים נשפכים לו מהזקן כאילו היה מלחיה.
או שקית פנקו.
עכשיו, כשאתה רואה את זה בטלוויזיה זה ברור לך לגמרי שלא טוב ככה לעוף על עצמך, אבל כשאתה כותב על העסק? פתאום זה הרבה פחות ברור. למה לא לכתוב "פיצוציית מצליח, הסיגריות הכי טובות ברעננה מאז האייטיז" "דברי תינוקות ומגני מיטה מגוונים ברמה יוקרתית ביותר ואיכותית!" "אני יהפוך כל בקשה שלכם לעוגה קסומה!" "החזון וההשראה שלי נובעים מאהבה ותשוקה".
מצחיק, נכון?
כמעט כל הטקסטים האלה לקוחים מאתרים אמיתיים לגמרי. אנשים שוכחים לכתוב על הלקוחות שלהם.
תזכורת: קחו את מה שאתם רוצים להגיד על העסק שלכם (או את מה שהלקוח רוצה להגיד על העסק שלו) – ותזרקו את זה לפח:
פיצוצייה שמדברת על שירות ואמינות במקום על מה שהלקוח מחפש (אנא עארף, כל סוגי הצ'יפס?) מפספסת את ההזדמנות לדבר עם הלקוח.
מפיקה שמדברת על היכולות שלה במקום על החלומות שלכם, לא מבינה שיווק ולא מבינה מה הלקוחות שלה רוצים לשמוע.
חברה שאומרת על עצמה שהיא יודעת סטורי טלינג היא חברה שלא יודעת לספר סיפור.
גנן שכותב על עצמו במקום על הגינות של הלקוחות שלו, מפספס את חמש עשרה שניות הקשב של הלקוח.

לכתוב על הלקוחות

הלקוחות שלכם רוצים לשמוע על עצמם. ונכון, אתם רוצים לדבר על עצמכם. זה טבעי. אבל הלקוחות הם אלה שמשלמים. תתאפקו. ותתרכזו במה שהם צריכים.
כמו המתחרה במאסטר בייק אוף, ששמע את השף אסף אספלט, הלך שלושה צעדים קדימה, אסף את הפירורים מתחת לזקן והסביר: "אני? אני הבן אדם הכי צנוע שהכרתם. נשבע! חכו, תראו איזה צנוע אני – תתעלפו. אין, הכי צנוע אני. הכי!"

שיעור כתיבה שיווקית: קצב

הנטייה שלנו להגיד מה אנחנו לא מושרשת עמוק עמוק בדרך שבה אנחנו ממצבים את עצמנו היום. אני שומע כמה פעמים בחודש את המשפט: "אני לא כמו". וגם אני סובל מהבעיה הזו לא פעם. קל מאוד בלהגיד איך לא לכתוב. אבל איך כן לכתוב. הו! פה העסק נהיה מסובך באמת.

דוגמה טובה לסוגיית כתיבה שקשה להתמודד איתה היא העניין עם הקצב: איך לכתוב בקצב הנכון שמייצר עניין וקשב ואז פורש את הדברים החשובים על השולחן. ומנגד, איך לא להקיא את הכל על ההתחלה, וגם איך לא לעשות הכנה ארוכה מדי ולסיים באמירה שיווקית וקצרה של משפט או שניים, שנראית מנותקת מקונטקסט.

קצב קצב, לפי הקצב

התשובה לשאלה מהי הדרך הנכונה לכתוב קטע שיווקי עם קצב נכון היא תשובה שתמיד עובדת בכתיבה: יש הרבה יותר מדרך אחת. אין נכון מוחלט: יש מקומות שמספיק להגיד בהן שורה או שתיים, יש מקומות שאין בהם מקום למסלול המראה ארוך ויש מקומות שאפשר להתפלפל בהם קצת לפני שמדברים על הגופו של עניין, שהוא המוצר, השירות, האירוע, הצעת הערך או הילד שאתם מוכרים.

מה שאפשר להגיד באופן גורף, הוא שאנשים זוכרים מצוין את הסוף של הטקסט, במיוחד אם הוא כתוב כהלכה (ויש סיכוי טוב שהוא כתוב כהלכה, כי הכתיבה שלנו בדרך כלל משתפרת ככל שאנחנו עורמים עוד ועוד מילים ומשפטים ופסקאות). עם זאת, הסוף הזה לא יכול להיות מנותק מהקשר. כלומר, כשאתם מגיעים לכתוב על הצעת הערך שלכם, אתם צריכים לעשות לה מקום: עוד משפט. עוד פסקה. עוד קצת.

היום, למשל, קראתי טקסט נהדר על נעוריה של מישהי, שמסתיים ב"לכן אני מזמינה אתכם לסדנה שלי שתיערך בשבוע הבא". הרגשתי קצת כמו אדם שמתהלך לתומו בשביל חינני, ואז נשמט לתוך בור (וכן, גם נשכח שם).

דוגמאות

ולכן, צריך להגיד קצת יותר מזה. אפשר לעשות את זה בסגנון הזה:

"מה שמביא אותי לדבר על הסדנה שלי שתיפתח בשבוע הבא, ובה אדון בשאלות כמו מדוע דגים צהובים מעדיפים במבה ורודה, איך להחנות פיל לבן בחנות מפעל של מאפיית קישים תל אביביים מפונפנת ולמה במלוח של הים יש גם טיפ טיפה טעם של כורכום. כדאי לכם לבוא. במיוחד אם גם לכם יש שאלות מוזרות".

או:

"ואסיים בתזכורת: בשבוע הבא מתחילה הסדנה שלי. אנחנו עומדות להתכנס שם, אני ו-12 נימפות בנות מזל, ולדון בעניינים חשובים להפליא כמו מחירי הנדל"ן בנתניה ואיך למצוא משרד בזול, קרקעות להשקעה במחירי הזדמנות ליד הקצה הצפוני של דקוטה הדרומית והמיניות המתפרצת של נקבת הארמדיל הים תיכוני. בואו!"

בשתי הדוגמאות, בהזמנה יש טיפ טיפונת יותר מה לתפוס, מה להרגיש, אל מה להתייחס. אבל אני רוצה להעמיק את העניין הזה גם לרמה הכמותית:

אם אתם מתחילים בסיפור, אנלוגיה, משל או גמגום על התוכנית של אייל ואביב אתמול בערב, אתם חייבים לזכור שזה לא העיקר, למרות שנורא נוח לכם לכתוב על זה. מוטב שהחלק של הסיפור, משל, אנלוגיה או גמגום יהיה לא יותר מחמישים אחוז, ואם אפשר אפילו הרבה פחות מזה, כי אחרת, אנשים עלולים לחשוב שהסיפור, המשל, האנלוגיה או הגמגום הם העניין שעליו אתם באים לדבר (בעוד בפועל, אני מזכיר, הפוסט מיועד לקדם את הצעת הערך שלכם).

אז אם אתם כותבים פוסט בבלוג או בפייסבוק, ברמה הכמותית, נסו להקדים בעשרים אחוז סיפור, ולהמשיך בשמונים אחוז הצעת ערך. או 30-70. אבל בשום אופן לא שמונים אחוז סיפור ועשרים אחוז הצעת ערך שאינה קשורה לסיפור.

(ויש לי עוד הרבה להוסיף. למעשה, מחקתי מפה עוד כמה פסקאות שדיברו על איך לכתוב את הצעת הערך ומה לקוחות אוהבים, אבל כל זה לא רלוונטי. כשאתם מתרחקים שוב מהעניין שבו הפוסט עוסק, אתם הורגים את הקצב. אז תתאפקו. הנה. גם אני מתאפק. בשביל הקצב.)

פוסט של יום חול או: שיעור כתיבה סתוי

הבוקר קרה לי דבר מה.

אני חושב "הבוקר", אבל בלב שלי יוצא "בערב" (כשאמרה לי נערתי). ככה אני. החיים מדלגים אותי משיר לשיר. כשחזרתי מהריצה הבוקר חשבתי על "כתינוק מזמר שיר ערשו, טרם סגור את הפייס". וכל זה כי נזכרתי שאתמול כתבתי "כחול אשר על שפת ירוק", ובקלות יכולתי לכתוב "כחול אשר על שפת אמי" וגם כן היה יוצא בסדר.

(תוך כדי שאני כותב את המילים האלה לעצמי, מתברר לי שיוצא לי קצת סטטוס בפייסבוק. שזה עצוב, כי לפעמים נדמה לי שאין מיותר יותר מסטטוס בפייסבוק. אז אולי היום, במקום שזה יהיה סטטוס בפייסבוק, זה יילך הבלוגה.)

(כשאני כותב "הבלוגה" אני לא חושב על קוויאר, אלא על "העפילו! העפילו! אל ראש ההר העפילו!" אמרתי כבר. מדלג משיר לשיר.)

אסון, או שלא

אבל רציתי לומר דבר מה על הדבר מה שקרה לי הבוקר: קראתי סטטוס. ואז כתבתי תגובה ארוכה למדי. והיא נמחקה. שזה אסון. אסון כבד אפילו. אבל גם דרך לקחת אותי לרגע מכל הפייסבוק הזה, אז אולי האסון אינו כבד כל כך.

את הסטטוס כתב עבגד יבור, פרופיל שאני אוהב במיוחד כבר שנים הרבה, כי הוא שעטנז של מתמטיקה ומוזיקה ופילוסופיה והורות ותבונה וטוב טעם וסקרנות.  הוא כתב על השיר היפה "תקופות השנה" של דליה רביקוביץ' שהלחין יפה יאיר רוזנבלום ושרה יפה יפה חוה אלברשטיין. הוא התעכב בפרט על השורה הפותחת "והרוח עוברת בחריגים", שהיא מוזרה ומעניינת וסיקרנה אותי כבר כשהייתי קטן קטן.

אז ישבתי וכתבתי קצת על שירי סתיו. 

כתבתי על אמצע ספטמבר היפה של אסתר שמיר, שהפיק מתי כספי לגלי עטרי, שיר שבליבו של אחד האלבומים הנשיים הכי יפים וישראלים שהיו פה. וכתבתי גם על המורות משתעלות והולכות לישון מוקדם של רחל שפירא שגם אותו שרה חוה, שיר שתמיד תמיד יסמן לי שישי נינוח של ספטמבר.

פעם היה קריר יותר בספטמבר. השמיים אולי היו אפורים יותר והחצבים היו זקופים יותר. או שאולי זה רק רסיס זיכרון של אדם מתיישן, שכמו כל המתיישנים לפניו מתגעגע למה שהיה פעם.

ושיר הסתיו שאני אוהב יותר מכל הוא "אסיף", שכתב איתמר פרת והלחינה נעמי שמר. זה שיר שמתבלבל בחינניות ישראלית בין שירה לפזמונאות, רגל פה רגל שם. הוא נחתם באחד הבתים היפים ביותר שאני מכיר:

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

ואין יותר נדרי ואסרי

רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו

עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

ולמה אני כותב את כל זה פה? איפה יש פה שיעור כתיבה סתוי?

קודם כל כי זה המקום שלי והוא יקר לליבי ואלה הדברים שבלב ליבי. הדילוגים משיר לשיר הם שרירי הליבה של הנשמה שלי. אולי. וחוץ מזה, השירה (והפזמונאות) הישראלית הישנה מדגימה יפה איך החיים בשולי החוק של הכתיבה מעניינים הרבה יותר מהנתיב הראשי. ואיך אפשר בקצה של המשפט, בקשה של הלחם, ברך של החמלה – למצוא פנינים של כתיבה, אגלי טל קטנים קטנים ונוצצים נוצצים שלא כבים לעולם.

(והם עולים רק טיפ טיפה. עשרה בלירה.)

על רכישת הרגלים, יעדים וקריפים

תכף, ממש אוטוטו, אגמור לקרוא את הספר עם השם המטריד SuperHuman by habit: a guide to becoming the best version of yourself, one tiny habit at a time , שכתב מישהו שקורא לעצמו Tynan . ואכן, הפיתוי לתהות בקול רם מה קרה לאורך של שמות הספרים בעידן הזה הוא גדול. גדול גם החשק לתהות למה קוראים למישהו טיינאן, אבל אני אתאפק ואנסה להתייחס לספר.

הרעיון מגניב. הוא מדבר על איך לרכוש הרגלים ולהפוך אותם לחלק מהחיים שלך, כדי להיות מאושר/מרוצה מעצמך/פרודוקטיבי וכאלה. ובעצם, מי לא רצה מאז ומעולם להשתפר בשורה ארוכה של עניינים: לאכול טוב יותר, לעשות ספורט, להפסיק לעשן, לעשות מדיטציה, ללמוד סינית (ופסנתר) וכאלה. הטיינאן הנ"ל, שמסתבר שהוא מגה-אולטרה בלוגר, כותב באריכות על איך להשיג את המטרות האלה, להתגבר על דחיינות ו… הבנתם את הפרנציפ.

יש אפליקציה שאני כאילו קצת טיפ טיפונת בוחן בימים אלה. קוראים לה מדיום והיא אוספת תכנים בנושאים שהגדרתם מראש ומציעה לכם אותם על בסיס יומי. במילים אחרות, מדובר בעוד ניוזלטר ארור שאני לא קורא. אבל יש שם כותרות, ללקק את האצבעות. וככה, יום אחד דחפו לי מול העיניים את ה"איך לקרוא 200 ספרים בשנה", מה שהוביל אותי בסופו של דבר לקרוא את הספר הזה.

(האמת היא שהיום גמרתי להאמין לכותרות שלהם כשקראתי את הכותרת Build Emotional Intelligence In These 3 Practical Steps שמעידה על אינטליגנציה רגשית נמוכה להחריד. מה שכן, הם כן מזכירים לי כמה כוח יש לכותרות טובות.)

בחזרה לספר: כאמור, הרעיון מגניב. אבל יש לי בעיה עם כמה מאמיתות היסוד שלו. קודם כל, הוא מדבר על מטרות, ואני חושב שכבר כתבתי פה פעם או פעמיים כמה אני מתעב מטרות. הייתי כבר בן 20, 30 ו-40 ומעולם לא היו לי מטרות של ממש. בטח לא ארוכות טווח. כן, רציתי להיות מאושר, רציתי לנסוע לחו"ל, רציתי לראות את ספרינגסטין – אבל תמיד חשדתי באנשים עם מטרות, כמו "עד גיל 30 אהיה מנכ"ל של תאגיד רשע, אוציא ילדים קטנים מזרועות הוריהם ואמכור אותם לחברת נקניקיות".

אנשים רגילים לא רואים את זה מייד, אבל תאמינו לי: יש משהו ממש לא בסדר בטיפוסים האלה.

כמובן, שיח המטרות עומד ביסוד הכתיבה העיונית של הדור הזה, שבו אנשים תמיד רוצים מדריך בשבע נקודות על איך להוציא יותר מהחיים שלהם, מה שהופך ספרי עיון באשר הם לחשודים בעיני. למעט ספרים שמדברים על "איך להיות אמפתי".

וממילא, אנשים קוראים ספרים כאלה והולכים לקנח בהמבורגר ובירה, שזה קצת קאונטר פרודקטיב. וגם מנחם.

הבה נקריפה

אבל בכל מקרה, כשהכותב דן בעניין של להתחיל עם נשים כדי לשפר איזשהו דפיציט שממנו הוא סובל בביטחון העצמי, כתבתי לעצמי: "מה, אתה קומפיוטר שכל הזמן מעריך איפה הוא נמצא בכל אספקט של החיים? מתחיל עם נשים כי צריך, זורק דברים כי צריך, אוכל את האוכל שצריך, הולך לישון כשצריך עם האור שצריך? בן אדם, מה שאתה צריך זה להירגע. בירה על החוף. אבטיח. עדיף אחד מיולי. מה זה כל היעדים האלה לכל הרוחות?"

שלא לדבר על זה שלהתחיל עם נשים כדי לחזק את הביטחון העצמי זה קצת (הרבה) קריפי.

העניין הנוסף שהכותב מדבר עליו והטריד אותי, הוא סוגיית האחריות. הוא כותב שאתם חייבים לקחת אחריות על הכל. כל כישלון בחיים שלכם, כל תסכול, כל סכסוך, כל נפילה. הכל הכל.

בעיקרון, נטילת אחריות זה נהדר. באמת, כל הכבוד לנוטלי האחריות באשר הם, בניכוי חמאס, אל-קאעידה, דאעש וכאלה. בן אדם שנוטל אחריות הוא בן אדם שיכול להתחיל מחדש, להתקדם, לתקן.

מצד שני, התפיסה לפיה אנחנו האחראים היחידים על חיינו קצת מזכירה לי ליברטריאניזם, תורה שכל כך מקדשת את העצמי ואת הקניין, שהיא מצליחה להפיל גם על חלכאים ונדכאים אחריות מלאה על מצבם. זו, מיותר כמעט לציין, גישה אטומה ואיומה בעיני.

ואחרי שאמרתי את כל זה, אני שב וממליץ לכם לייצר איזושהי שגרת כתיבה יומיומית: רבע שעה ביום, עשרים דקות, שעה או שעתיים למי שזקוק לכך באופן מקצועי. המשמעות היא לא רק תוכן שוטף לפעילויות ולעסקים שלכם, אלא גם חשיבה צלולה ובהירה יותר ויכולת להבהיר לאחרים בצורה טובה בהרבה מה אתם עושים. או רוצים. או חולמים.

למשל, הנה טקסט קצר שעבדתי עליו בשעה האחרונה:

"סביח."

יפה, נכון?

בנובמבר אפתח סדנה ארוכה ארוכה שתתחיל כבית ספר גבוה להרגלי כתיבה, ותמשיך משם לחיזוק מיומנויות כתיבה. זו תהיה חצי שנה איומה ומושלמת, כזו שכל אדם צריך לפחות פעם בחיים (אם לא פעם בשנה). מבטיח לעדכן בקרוב. מי שיגיע לסדנה של אוקטובר ישמע על הסדנה הארוכה קצת יותר. אם זה לא מתאים לכם, אתם יכולים להישאר בבית ולהמשיך לטחון פחמימות. מבין אתכם בסך הכל.

המלצות:

הקבוצה של בכל יום נתון מאפשרת לקבל הצצה לגולים נהדרים ומהלכי כדורגל מרתקים מסוף השבוע. בעיני זה ממש מצוין.

מילה טובה (מאוד) על רן שילון וקבוצת הריצה שלו, אנדיור. מי שרוצה לבוא להתאמן איתי בים פעמיים-שלוש בשבוע מוזמן לדבר עם רן. חוץ מזה, הוא מטפל נהדר שמאפשר לי לרוץ גם על הברכיים הממש מחורבנות שלי. אפשר לדבר איתו במספר 052-850-7535 ולבוא לאימון ניסיון חינם.

וגם: עמותת בדרך להחלמה תמיד זקוקה לעוד מתנדבים שיבואו להסיע ילדים חולים לבתי החולים ובחזרה למחסום ומעבר לו.

 

וזה הכל להיום. הילדים הלכו השבוע לבית הספר. היה נחמד להפליא לשלח אותם. מקווה שגם לכם. ושנהניתם אפילו יותר כשהם שבו.

כמעט שנה טובה,

צפריר

אחרון חביב למי שהגיע עד לפה: אוהבים את הבלוג הזה? מגניב. גם הוא אוהב אתכם. אם תעבירו אותו הלאה לעוד מישהו או מישהם, אז אולי גם הם יאהבו אותו. ואתכם. אז תעבירו. קדימה.

תודה. 🙂

צפריר