כתיבה אפקטיבית Archives - Page 2 of 11 - כתיבה אפקטיבית

הניוזלטר הגיע סוף סוף, ועמו הסוד הסודי והכמוס לאושר. זה, וריח של מפרום

נו תמחוק אותי כבר יה בן של רחב הזונה.

נפגעתי מהתוכן.

משעמםםםם!

תזמון המשלוח מאוד לא נוח.

ציפיתי למיליים בסגנון אחר, יותר על טקטיקה של כתיבה, פחות על אסטרטגיה של שיווק.

ציני מדי.

עקב חומר גרוע.

לא הבנתי שמדובר בכתיבה שיווקית.

לא אוהב שמבקשים ממך מייל כדי לשלוח משהו אחד שרצית ואז מנצלים את זה כדי לרשום אותך לתפוצה. זה נבזי.

הי. מתעניינת בתכנים שלך. אבל ברגע שמישהו מציע לי משהו בתדירות גבוהה זה הופך למטרד. בשבילי זה לא אפקטיבי. 

הטיפים לא יעילים.

אתה קשקשן. איבדת אותי בדרך. ארוך מדי. בזבוז זמן יקר.

ביקשתי כבר להסיר.

יותר מדי מלל. יותר מדי חוויות אישיות של הכותב. פחות מדי טיפים לכתיבה.

למה תחתונים? מה זה קשור?

צא לי מהווריד!

==

אהלן, מה העניינים?

טוב, אני מודה, התחביב הזה של ללכת לברר למה אנשים הסירו את עצמם מרשימת התפוצה הוא לא קונסטרוקטיבי. אבל כשמרכזים ככה תגובות של קוראים, יש בזה משהו משחרר.

טיפ הכתיבה שלי להיום הוא פשוט מאוד וקצר מאוד: אי אפשר לכתוב לכולם. זה לא עובד. זה בלתי אפשרי. אם הצלחתם לכתוב לכולם, הרי שהצלחתם לכתוב כלום ושום דבר. בטקסט שכולם אוהבים אין ערך. נאדה. גורנישט.

ולכן, אם מדי פעם מישהו מתעצבן, נעלב, מקלל או טורק אחריו את הדלת – כנראה שהצלחתם לגעת במשהו. כנראה שאשכרה כתבתם דבר מה. אז אל תאכלו לעצמכם את הראש על זה. הנעלבים והטורקים למיניהם כבר יעשו את זה בשבילכם.

אם אתם מרגישים את פגיעתם הרעה של הטוקבקיסטים האלה, אז תזכרו שברטרוספקטיבה (ובפרט אם הופכים את הרטרוספקטיבה לתערוכה, כמו שעשיתי פה למעלה), ההערות האלה דווקא משעשעות למדי.

וכן, אני אומר את זה כבן של רחב הזונה.

10% לחלומות

ברוב חודשי השנה אני לא מתעכב כל כך הרבה על הזחילה של השעון ועל זה שעכשיו יולי או אוגוסט. כל כך הרבה אנשים אומרים לנו לחיות בכאן ובעכשיו, שרוב הזמן אין לי צורך לתרום גם את דעתי על העניין.

אבל ביולי ואוגוסט אני מרבה לחשוב על יולי ואוגוסט. גם כי הם מעמידים לפנינו את הרגעים הנהדרים של החיים, עם בריכות הנופש התכולות והנחלים המפכפכים והבירה הקרה על שפת הים.

וגם כי הם איומים. הם לוהטים ויבשים ומיוזעים ומלאים בילדים מזמזמים סביבך כאילו שיש לך משהו נגד החום והשעמום (אמרתי לכם: תנו להם כסף. זה כמו אל-תוש. הם הולכים).

הם גם מלאים בלקוחות מוזרים. ביולי ואוגוסט, או שהלקוחות שלך מתאדים או שהם נופלים עליך. אין באמצע. וזה תמיד מוזר ומטריד ומפחיד, וכשאתה בטוח שלא יכול להיות יותר גרוע, מגיע ספטמבר ואמא שלך דופקת לך על הדלת ואומרת, "אוי! כמה שאתה דומה לאבא שלך עם הכרס הזאת!"

אז אני רוצה להגיד משהו: אנחנו יצורים במאבק הישרדות. שכירים ועצמאים, עסקים קטנים וגדולים, נשים וגברים, מצליחים ונכשלים. כולנו במאבק הישרדות. אפילו מי שמצליח נאלץ להיאבק כדי לשמר את ההצלחה הזו, ואנחנו שבויים לגמרי במלכודת הלייף סטייל שמחייבת אותנו להשיג עוד ועוד כדי לצרוך עוד ועוד. עשירים ועניים, מרכז ופריפריה, כולנו בתוך הסיר הזה, מערבבים את עצמנו בקלחת. לתמיד.

אז הנה טיפ קטן לחיים. בעצם לא טיפ. הצעה. רעיון. מחשבונת:

תשאירו לעצמכם חמישה אחוז מהזמן בשביל החלומות שלכם. אולי אפילו עשרה אחוז. שעתיים בשבוע, ארבע שעות, שש שעות אם אין לכם ילדים. ובזמן הזה תעבדו על החלום שלכם. תכתבו סטנד אפ. תציירו. תאמנו קבוצת ילדים בכדורגל. תשירו. נורא כדאי לכם לשיר! קחו את הגיטרה לידיים. או תעשו ג'אגלינג בים.

שעתיים בשבוע. אולי ארבע. שש אם אין ילדים. תהיו עם החלום שלכם. תעבדו עליו. תטפחו אותו. מאוריציו סארי היה בנקאי. הוא אימן ילדים וחובבים עד גיל 40. היום הוא בן 59 ומאמן את צ'לסי בלונדון. אבל העניין הוא לא ההצלחה. הסיכוי לזה הוא אחד לאלף. העניין הוא לעשות את מה שאנחנו אוהבים. למצוא לזה זמן. כל החיים.

שעתיים בשבוע. אולי ארבע. אפילו שש אם אתם בני מזל.

זהו אימייל שיווקי

לפעמים יש לומר בקול רם: הניוזלטר הזה לא נכתב לשם שמיים. גם כי לשמיים לא אכפת, אבל בעיקר כי לכתוב ניוזלטר זה עבודה. אז רציתי להזכיר כאן:

– שאני כותב תוכן. אני חושב שהוא בכלל לא רע. יש איזה 150 עסקים קטנים וגדולים שהשתמשו בי בשנתיים האחרונות כדי לכתוב אתרים, קמפיינים, דפי מכירה, מאמרים, פוטסים ואפילו נאומים.

– שאני מלווה עסקים וחברות ונותן להם מענה על צרכים שיווקיים/כתיבתיים באופן שוטף.

– שאני מלמד כתיבה בארגונים. בעוד שעתיים, למשל, אני מעביר סדנה על וואטסאפ שיווקי אפקטיבי לסוכני ביטוח. כן כן. סדנה ממש מגניבה.

– שאני מעביר סדנאות קצרות חצי יומיות שאליהן מגיעים קרוב לאלף איש כל שנה. הפעם הבאה ב-17.10. אפשר אפילו להירשם כבר עכשיו.

– ושאחרי החגים יחזרו הסדנאות הארוכות יותר וגם סדנאות הבלוגריות. אם אתם מתעניינים בהן תגידו – ואדבר אתכם ישירות בקרוב.

זהו, הזכרתי. אתם מוזמנים להעביר את זה הלאה. ולבוא בעצמכם.

המלצות:

בשבת הבאה, 1.9, אני שוב יוצא לטיול עם חברים. אתם מוזמנים. בדרך כלל אף אחד לא בא.

בשבוע האחרון נתקלתי בפוסט האדיר הזה של אייר דיומן וצחקתי בלי סוף.

נותרו מקומות בודדים בסדנאות הכתיבה של רוני בזכרון יעקב ובתל אביב.

ויש גם יום עיון:  "פשוט להתאהב – על דמויות ויחסים".

וזה הכל להיום. כלומר, ממש לא הכל. זו בסך הכל התחלונת. אתם בטח תקחו את זה ותעשו מזה דברים נהדרים, כי אתם פצצה של אנשים.

וכן, אני יודע שחשיבה חיובית עלולה להישמע מעושה וחרטטנית, אבל הלו, אם לא נעצור לרגע לחייך ולהריח את המפרום – אז למה בכלל לקום?

צפריר

עמידה ביעדים

שגיאות בעברית זה יופי של דבר. הן נותנות לנו הזדמנות בלתי חוזרת להרים את האף על אנשים אחרים. ובאמת מכל הדברים שהבן אדם יכול ליהנות מהם, מעטים נעימים יותר מלהרים את האף ולהתעליין על אנשים אחרים. פעילות נפלאה שמתאימה לכל עונה, כל קהל, כל מזג אוויר. הללויה.

יש אנשים שמתכנסים יחד כדי להרים את האף. אני, כמובן, בז להתכנסויות האלה. אם אתה רוצה להיות סנוב אמיתי אתה לא יכול ככה להסתופף עם עוד עשר אלף (עשר אלף!) איש ואישה. לא לא. אתה צריך פסגה משלך, כזאת שתגרום לאנשים לשאת אליך עיניים ולהרגיש קצת קטנים בכל פעם מחדש.

אבל בינינו, שגיאות בעברית משעממות אותי. גם כי אני יעשה אחת לפעמים, רק כדי לבדוק שכולם ערניים. גם כי אעשה אחרת כי היא נעימה לי באוזן – אבל בעיקר כי אין לזה סוף. הדוגמה החביבה עלי היא הטיפוס שמזדעק כל פעם שהוא מזהה שמישהו ניקד בשורוק במקום קובוץ.

טרחן איום ונורא, לא ככה?

ובכן, יש אנשים שמרגישים ככה לגבינו כל פעם שאנחנו מתקנים להם את העשר שקל. והעשר אלף.

(ואלוהים, עשר אלף זה נורא.)

להרים את האף זה אולי נעים, אבל תאמינו לי, ברמה השיווקית זה אחד הנזקים המוחלטים ביותר שאתם יכולים לעשות לעצמכם. אז בואו נהיה בני אדם. בואו לא נרים את האף. בשביל השיווק של העסק, כן?

לכתוב רע

הבינג סד דט, אתם לא יכולים לכתוב רע. אתם פשוט לא יכולים לעשות את זה לעצמכם.

נכנסתי אתמול לעמוד של איזה מאמן עסקי. הוא כתב שם על ריצה ואיך היא טובה לאישיות ולנפש ולמשקל ולמאבק בעכברת. והעניין הוא שכתיבה רעה לא מתבטאת בהכרח בשגיאה בסיסית בעברית. למען האמת, הגלגול העצוב, האיום, המטריד והיומיומי הרבה יותר של כתיבה רעה אל ימינו אנו – הוא שזו כתיבה לא מודעת לעצמה.

ושם אתם רואים סלט שלא ברא השטן: בן אדם שלא יודע על מה הוא כותב, שמערבב נושאים, ללא שום קו לוגי סביר, ללא יכולת להבדיל בין עיקר לטפל, ארוך מדי, קצר מדי, פשטני מדי. בקיצור, כתיבה של קוקר ספניאל עם רגישות לבוטנים.  

ומה שהקורא חושב שהוא רואה זה לא מאמן שלא כותב מספיק טוב.

הלוואי שזה מה שהוא היה רואה, כי מי בכלל פסק שכל המאמנים (או המעצבים, היועצים הכלכליים, אנשי השיווק והעורך דינים) צריכים לכתוב טוב? הרי מאמן צריך בכלל לאמן טוב.

לא, מה שהקורא חושב שהוא רואה זה מאמן טיפש.

וזה לא טוב לעסק.

רוצים לכתוב הרבה יותר טוב? תחשבו על מה שאתם עושים: מה המטרה של הטקסט הזה? מה הדבר האחד שאתם רוצים להגיד? האם אתם באמת חייבים להישמע חכמים תוך כדי? האם אתם צריכים לבלבל את המוח תוך כדי?

בגנות היעדים

אליאב אללוף  עוד פעם הזכיר היום מוכוונות ליעדים. אז קודם כל אני שב וממליץ לעקוב אחריו. גם כי הוא כותב מצוין, וגם כי הוא מודל מעניין למיצוב ארוך שנים ברשת. יש הרבה מה ללמוד ממנו.

אבל לגבי המוכוונות אני רוצה להגיד רגע: פאק דה מוכוונות לפעמים. או לפחות, הסיטו טיפה את המוכוונות לאזור הפחות מוכוון של החיים האלה. לפעמים. מדי פעם.

למשל, לכו על מוכוונות לאי עשייה. ובכלל, אולי כדאי לייצר קצת מוכוונות לחוסר מוכוונות. לספונטניות. לשליפה. לוויתור. לאי עמידה ביעדים. שטחו את המטרות שהצבתם בפני עצמכם. התכרבלו באיזה פינה ממוזגת של היקום והיכנסו למדיטציה, אבל לא כדי להתחבר לעצמכם. רק כדי להירדם כמו קינגים.

אנחנו כל כך עסוקים בשיח הלעוס הזה של הצבת יעדים, עמידה ביעדים, מוכוונות ליעדים, השגת יעדים, שאנחנו נשמעים כמו תוכים. קקופוניה לעוסה, רעשנית ונטולת ערך. לכו לים. תביטו קצת על הגלים. תדרכו קצת על החול. תחטפו התקפת עצבים מהחולי והדביק והמזעזע הזה. או שתלכו לטייל. במקום שאין בו אספלט, אין בו מגדלים, אין בו יחידות דיור ומרכז מסחרי וקסטרו ובר רפאלי והמבורגר. רק חול וצהוב וחצץ. ואולי גם איזה זרזיף של טינופת וכלכלבת.

הו, איזה שקט! ללא אתגרים, ללא מטרות, ללא הגשמה. ללא יעדים.

חוץ מזה, אנד טייק מיי וורד פור איט: קחו את המילה "עשייה" ותתחבו אותה בבור עמוק עמוק. ואל תשיבו אותה לתוכן שלכם. לעולם. ואם אתם לא יכולים להתמיד, אז לפחות עד 2041.

הנה, כבר אתם כותבים הרבה יותר טוב.

אחרונים חביבים

מה אני עושה השבת: האשתי כפרה עליה ואני חוזרים מחר לרמת הגולן ללילה וטיול רגלי מגניב. הייתי ממליץ לכם לרוץ, אבל במקום אני ממליץ לכם לעשות מה שטוב בשבילכם. רביצה לגמרי אינקלודד. וכן, גם לרבוץ עשר שעות ברציפות זה יעד – ואפשר להיכשל גם בו.

וגם: נפתחה ההרשמה לסדנה של אוקטובר: שתמשיך את הליין החדש והמוזר שמוותר על מעט עקרונות כתיבה ובמקום זה מתמקד בתוכן שלכם. כי בינינו, כתיבה זה מעניין – אבל אתם הרבה יותר.

שלכם, באהבה ובהתכווצויות,

צפריר

רשמים מטיול בנהר האנא עארף

בשבוע שעבר היה לזאתי יומולדת. היא ואני, אנחנו ביחד כבר 34 שנה. מתוכן, ב-38 ימי הולדת כבר פישלתי. בהתאם לכך, היא מגיעה לימי הולדת עם ציפיות מוגבלות וסט של הוראות. ככה אני יכול לפשל באופן גרנדיוזי פחות וספציפי יותר.

  • "אני רוצה טיול מים משפחתי," הודיעה לי השנה.
  • "אני על זה!"

חיפשתי, חיפשתי. מה הבעיה? טיול מים באזור המרכז, אוגוסט 2018, התחממות גלובלית בטורבו. וואט קוד פוסיבלי גו רונג? בסוף מצאתי את השלולית המתייבשת של מקורות הירדן, אתם יודעים, פאתי ראש העין, ירכתי פתח תקוה.

  • "יש שם צל, כן?" ההיא שואלת.
  • "כבר חוזר אלייך," אמרתי לה והתקשרתי לאחי.

 

  • "מים וצל, אחי! מהר, איפה? בין הרצליה לבת ים."

ההוא קיבל התקפת צחוק. "כשתמצא תגיד לי. ואבא עליו השלום מוסר שעזבנו את אירופה לפני 70 שנה. לא נגמר שם כל כך טוב".

וככה לקחתי לילה בבית הלל, על גדות נהר האנא עארף.

(טיפ כתיבה: אם יש לכם סיפור נחמד, ספרו סיפור נחמד ואז תעברו לעניין עצמו)

העיקר התכנון

הזאתי ואני תמיד אומרים שהבעיה שלנו זה שאנחנו לא מצליחים לתכנן, אז פתחתי מפה בלילה שלפני הבוקר וסימנתי לעצמי שאני יוצא על גדר המערכת של בית הלל ומשם צפונה ומנסה לפלס ככה דרך לכיוון מטולה עד שאתעלף ואחזור.

תכננתי!

בערך.

קמתי בבוקר בבוקר, כי כשטיפוסים מפוקפקים וקומפולסיביים מצליחים לגרור את עצמם לטיול בצפון, הם מטיילים פעמיים: פעם אחת עם כולם ועד פעם אחת בבוקר בבוקר, לפני שכולם מתחילים.

סחבק באפלה. מפחיד ילדים.

ויצאתי לדרך. היה קריר ונעים וחינני וסימפטי, והבחילה מהפיצה (הנהדרת!) של אתמול בערב נשארה איתי בקושי ארבעה-חמישה ק"מ. נדבקתי לגדר המערכת ופניתי צפונה, כמו בתכנון, אבל מהר מאוד היא המשיכה מערבה ונפרדנו. אני טיפסתי צפונה. ניסיתי להיפרד מהכביש ולרוץ קצת בשדות, אבל הם שבו וחסמו אותי.

אולי הייתי צריך לתכנן טוב יותר.

את הפנייה צפונה ליובל וכפר גלעדי גם פספסתי. הייתי עסוק בלהתפעל מהטבע. כל כך עסוק, שהגעתי לפאתי קריית שמונה. ולמרות הבטון של אזור התעשייה, הצלחתי למצוא ציר ממזרח לעיר וסוף סוף חזרתי לשבילים החומים.

"אחח, איזה יופי. איזה שקט! איזה חופש טוטאלי ושביל אינסופי!" חשבתי לעצמי.

ונכנסתי במחסום.

למה לשים מחסום בכניסה לשביל בפאתי קרית שמונה, למען השם? באמת רק אלוהים יודע, אבל זה לא מה שחשבתי עליו כשהייתי דבוק שם למחסום, וגם כשקילפתי את עצמי ממנו וזחלתי מתחתיו.

נוף בראשית.

חברים ותיקים

מה שחשבתי היה, "איזה יופי שאני לא בתל אביב ואף אחד פה לא מכיר אותי. שור אינאף, דקה וחצי אחר כך אני פוגש את גיל בנימיני, שראה אותי עושה פדיחות כבר באייטיז בפנימיה צבאית.

אין דבר. בשלב הזה עוד הייתי מלא אנרגיה. הפדיחה האמיתית היתה כשנפגשנו שוב, חמישה או שישה קילומטר אחר כך, כשנראיתי כאילו, ובכן, עוד קומביין עבר עלי. אבל ככה זה, בן אדם בן ארבעים ושבע יוצא לריצה כשהוא נראה כמו שהוא נראה – יש לו רק את עצמו לבוא אליו בטענות.

בסוף הצלחתי לחזור לצימר שלנו. התכנון שלי הוכיח את עצמו היטב: התכוונתי לרוץ מערבה וצפונה ורצתי בעיקר מזרחה ודרומה. מה שלא תכננתי היה הנחל ליד החדר. בשבע בבוקר הייתי בחדר. בשבע ועשרים הייתי במים של נהר האנא עארף. חתיכת אושר קפוא שאין לתאר.

(אין, אין כמו לרוץ רחוק מהבית במסלולים פחות מוכרים.)

טיפ כתיבה: כשאתם יושבים לכתוב על תוכן פחות מוכר (כמו ריצה) או כזה ששכחתם (כמו ריצה), קו בחשבון שבהתחלה תזיעו חצץ, כדי להיזכר )או ללמוד) איך מתבטאים בסביבה הזאת. אל תדאגו, אחרי שניים או שלושה פוסטים כאלה תתרגלו ותמצאו את האיך והלמה שלכם.

גם אז תזיעו חצץ, אבל על הבעיה הזו נדבר פעם אחרת.

 

 

מה הקול שלי

בשבועות האחרונים אני מתחבט. רחוק רחוק מהבלוג הזה, אבל גם קרוב קרוב אצלו. מה עושים עם בלוג כזה בכלל? למה הוא טוב (חוץ מפרנסה?) כמה הוא טוב? למי? לי? למישהו אחר? יש שם עוד משהו חוץ מהעניין הזה של לדבר על כתיבה? מה הקול שלי?

וכמה אפשר לדבר על כתיבה?

במיוחד כשאתה לא באמת בטוח כל הזמן בהכל. אני קורא חומרים שיווקיים של חברות, של ארגונים. אני כותב חומרים כאלה. ולא תמיד אני אוהב את מה שאני רואה. לא תמיד אני מסכים. בדרך כלל לא. אבל מה אם אני טועה? מה אם הדעות שלי הן רק דעות, מנומקות ועטופות יפה (אני כן נותן לעצמי קרדיט, אתם רואים) – אבל לא צודקות בעליל.

ואפילו, בעליל לא צודקות.

למשל, הארגון שעף על עצמו. קראתי הבוקר עוד אחד מהניוזלטרים האלה שבהם כתוב "תקראו את מה שכתבתי ותעופו על זה", או "תמותו על זה". או סתם "תמותו". לא, בצחוק. אני באמת מתכוון לכותבים שנשמעים נורא נורא מרוצים מעצמם.

אולי השיטה שלהם עובדת? יש אנשים שחושבים שכן.


אולי הם צודקים. למה לא?

ולא רק שם. כל פייסבוק מלאה ב"תראו אותי", "תראו את החיים שלי", "תראו כמה אני נהדר". בדרך כלל באופן ישיר ורדוד, אבל הרבה פעמים גם בדרך מרומזת, שמלקטת הרבה אהבה ולא פעם גם ויראליות.

אני דווקא מאמין בפאסון. כזה שלא צריך לצעוק (או לרמוז) "אני תותח". כזה שהתותחות מגולמת בו. יש כותבים כאלה. כמו דרור פויר, למשל. כמו תמר קפלנסקי. כמו עינת פישביין ואמיר בן דוד. אני מנסה לכתוב ככה עסקים ומותגים, אבל לא בטוח שזה אפשרי. ודי בטוח שרבים מהם לא יודעים לאכול אסטרטגיה כזו.

"תכתוב כמו הבן אדם שאתה רוצה להיות", אמר לי השבוע בחור חכם אחד. האם הבן אדם שאתם רוצים להיות מספר כמה הוא נהדר? שלי לא.

למרות שבינינו, אני לא כזה מיוחד. גם אני חושב שאני נהדר.

עכשיו, קחו את התהיות האלו ותחזירו אותם לפוסט יומי או לכמות של שלוש או חמש פעמים בשבוע. נו, זה אפשרי בכלל? ואולי זה בכלל בזבוז של משאבים?

אתם רואים, הרבה שאלות. אבל מה שחשוב זה שמעכשיו שוב יהיו פה יותר פוסטים. ולא כולם רק על כתיבה ועסקים. הגיע הזמן לצרף גם את הספורט לבלוג הזה. ולכו תדעו, אולי פעם ב- גם אגלה את עמוד השדרה שלי, ואראה שיש לי דעות גם בתחומים שאינם כתיבה.

אולי. לא מבטיח דבר.

אבל בכל אופן, אם לחזור לעניין המקורי, אם אתם כבר עפים על עצמכם, אל תגזימו. אל תשכחו את איקרוס.

ותתארגנו על מצנח, כן?

 

טיפ קטן על כתיבה שיווקית

איך מזהים כתיבה שיווקית טובה?

אם יש דבר אחד שאתם רוצים שיהיה בכתיבה השיווקית שלכם, זה אופי. ויש סימן אחד חזק וטוב לכך שלכתיבה שלכם יש אופי: מישהו מתעצבן.

זה קצת מוזר ולא מובן מאליו. למעשה, רובנו פוחדים שלא יאהבו אותנו, שלא יאהבו את הטקסט שלנו, שאנשים יחשבו שזה לא מספיק אטרקטיבי ולא מספיק מקצועי. אבל למען האמת, אם יש לכם פה ושם משוב שלילי או מישהי שנעלבת, או איזשהו טרול שצועק "אתה לא יודע על מה אתה מדבר" – יכול להיות מאוד שאתם בדרך הנכונה.

אם תתנו לחשש ממשוב שלילי לנהל את הכתיבה השיווקית שלכם, הדבר המרכזי שתעשו הוא להימנע: אתם עומדים להימנע מלהגיד משהו שמעורר מחלוקת, משהו שעלול להרגיז, משהו שעלול לעצבן ולהעליב. וכמו באוכל, מה שייצא החוצה זה התבלינים שמישהו עלול לא לאהוב: קודם תוציאו את הקארי, אחר כך את הכוסברה, אחר כך את הכמון ובסוף את הפפריקה – והופה, אתם בפולין ולאוכל שלכם יש טעם של כלום.

כתיבה שיווקית עם טעם של כלום היא לא מי יודע מה שיווקית.

אל תנסו לכתוב לכולם. וודאי שאני לא מציע להיות פוגעניים, אבל גם אל תחשבו שאפשר לכתוב לכולם כולם ועדיין לומר דברים בעלי ערך. מוטב לכם להתרכז בקהל שלכם, לכתוב תוכן פחות מובן מאליו, לקחת יותר סיכונים, להרגיז יותר אנשים.

נכון, אתם תאבדו קורא פה ושם. נכון, מישהו יתעצבן. נכון, מישהי תיעלב. אבל על כל אחד כזה, יהיו רבים רבים שיזכרו את התוכן שלכם כי הוא היה שונה. כי הוא לא היה בנאלי. כי הוא לא נראה כמו כולם.

אה, אבל אל תעצבנו את כולם. זה פחות מועיל. וגם לא כל כך שיווקי.

איך לכתוב לטאבולה ואאוטבריין

יום אחד בבוקר התפרסם מאמר בטאבולה (ובאאוטבריין גם). לא עברו דקות אחדות, וקורא הגיע אל המאמר (בזכות קליק בייט על הכיפאק בתחתית של ידיעת פח על הקרדשיאנס). קרא הקורא פסקה אחת, קרא פסקה שנייה, המשיך וקרא עוד דקה או שתיים – עד שלבסוף טרק את הטאב עם המאמר וחשב לעצמו, "אה, אז זה הטעם של לחם רטוב. באמת תמיד תהיתי לגבי זה".

(המשפט האחרון הוא שקר מוחלט. אף אחד לא תהה מעולם מה טעמו של לחם רטוב.)

אבל הסיבה שהחוויה הזו מוכרת לכם, היא המאפיין המשותף של רבים מהמאמרים הממומנים באאוטבריין וטאבולה: לא קורה בהם כלום. ואם לא קורה שום דבר, אז אין טעם לכתוב – ובוודאי שאין שום סיבה לקרוא.

קבלנים, למשל, רוצים לכתוב על הפרויקט החדש שלהם. גם כשאין שום דבר חדש לומר עליו והוא יהיה מוכן רק בעוד חמש שנים ושש תביעות – הם נורא רוצים לכתוב עליו. כלומר, הם בכלל לא רוצים לכתוב עליו (כי אין להם מה להגיד) אבל הם נורא רוצים שאנשים יקנו את הדירות שבו (שיהיו מוכנות רק בעוד חמש שנים ושש תביעות), אז הם כותבים מאמר. כדי שיהיו לידים ונוכל למכור דירות בפרויקט.

אז מה יש להגיד על פרויקט כזה? שיש בו קירות? ודירות? אי אפשר להגיד את זה ב-500 מילה. זה 250 פעם קירות ועוד 250 פעם דירות. לא מעניין. אז במקום זה, כותבים על משהו דמיוני. נגיד, טרנדים. הבעיה היא שגם מרבית הטרנדים מוצו עד תום: כמה פעמים אפשר להגיד שהמחירים כל הזמן עולים בהוד השרון ובברלין? כמה פעמים אפשר להגיד שהציבור עובר מצמודי קרקע למגדלי יוקרה? כמה פעמים אפשר להגיד "חוויית מגורים יוקרתית" ב-500 מילה?

(הרבה, אני יודע, אבל אפילו לקבלנים יש מידה מסוימת של מודעות עצמית. מעט, אבל יש.)

טרנד, עאלק

אז במקום זה, ממציאים טרנדים (ומחקרים תומכים). למשל, על ההעדפות המשתנות של הדיירים (מכלבים לחתולים, מבנות לבנים, ממנגל לשאיטן). או על המעבר של צעירים לעיר הגדולה (נו באמת).

ומה יוצא במאמרי הטרנדים האלה? כלום, שום דבר וטעם של לחם רטוב.  

נו, אז איך לכתוב לטאבולה ואאוטבריין?

רוצים שאנשים יקראו את הטאבולה והאאוטבריין שלכם? תדאגו שיקרה בהם משהו: מבצע, יום מכירה, שינוי, מגמה (אמיתית), השקעה, התקדמות – משהו! אם אין התרחשות, התוכן תמיד יהיה משעמם – ומעט הלידים שתקבלו יהיו פח אשפה.

לא לשכוח: התרחשות, התרחשות, התרחשות. אם אין לכם התרחשות לדבר עליה – עדיף לוותר על המאמר.

 

מי שמכיר אותי יודע

השבוע ישבתי עם מכר וסיפרתי לו על עצמי. שעה וחצי אכלתי לו את הראש. סיפרתי לו איזה ילד נהדר הייתי, איזה חייל מקסים הייתי, איזה איש מקצוע מופתי אנוכי ואיזה אבא משגע אני. לא הגזמתי אפילו קצת והוא לא התלונן בכלל.

עד שהתחיל לו הדימום מהאוזניים והיינו צריכים להזמין פינוי.

וחבל, כי עמדתי לספר לו אמת חשובה להבנה שלי כאדם, כותב והוגה: שאני מרוכז באנשים שסביבי הרבה הרבה יותר מאשר בעצמי. כאב לי שלא הספקתי לומר לו את זה, אבל אתם יודעים, לא כולם כמוני: יש אנשים שקורסים תחת מעט לחץ.

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי נתקלתי בימים האחרונים שוב ושוב בשורת הפתיחה "מי שמכיר אותי יודע שאני". ומי שמכיר אותי יודע כמה אני שונא שורות פתיחה כאלו.

(סליחה, בדיחה. למען האמת, גם לרוב מי שמכיר אותי אין מושג איזה שורות פתיחה אני אוהב ואיזה אני מתעב.)

"מי שמכיר אותי יודע שאני" היא פשוט שורת פתיחה גרועה: היא בעצם אומרת שאתם כותבים רק למי שמכירים אתכם, ומדירים את כל היתר. ויותר חשוב מזה, זו שורה שמעידה על חוסר מודעות: בן אדם מדבר על עצמו, מתפייט על עצמו, עף על עצמו – ולא שם לב.

במילים אחרות, לא יודע לגבי מי שמכיר אתכם, אבל מי שלא מכיר אתכם חושב שזו פתיחה פתטית – ומתפייד לקרוא אנשים שלא טסים על עצמם ברום של עשרת אלפים מטר.

הפתיחה הזו מזכירה לי תמיד את "מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני", שיר שהוא מופת של אדם שחושב שהוא במרכז העולם (כי הוא בן חמש!). ילדים בני חמש באמת בטוחים שהם מרכז העולם. זה סביר וטבעי. אבל למבוגרים? אף אחד לא מביט בי מאחור, כי מי שמאחורי תקוע בחיים שלו, בילדים שלו, בסמארטפון שלו. ומי שאשכרה מביט בי מאחור? לא יודע מה איתו.

בקיצור, הפתיחה הזו כמו  "כולם מכירים את זה ש…" ו"לאף אחד אין ספק ש…" ו"לכל בר דעת ברור…" תכתבו את הפתיחות האלה אם הן עוזרות לכם להתחיל. אל תפסיקו. להתחיל זה באמת נורא נורא קשה. תכתבו אם אתם צריכים. אל תתנו לאף אחד להפריע לכם.

רק אל תשכחו למחוק את הזבל הזה לפני שאתם לוחצים על "פרסם".

פרנסה:

הטיפ הזה ועוד כמה עשרות יהיו בסדנה הקרובה ב-29 ביולי, שנשארו בה בערך חצי מהמקומות. אם אתם אנשים שסומכים על המזל שלהם, אל תירשמו עכשיו. עם המזל שלכם, אולי יישאר מקום בימים האחרונים.

בשבוע האחרון כתבתי מאמרים לאפליקציית שליחויות (כן כן), אתר לסוכנות ביטוח, קורות חיים לסטודנטית לרפואה, מאמר דעה לעיתון עבור מנהל בחברת היי-טק ורשימת קניות. עם מיונז. אה, כן, חוץ מזה היו משהו כמו 23 דפי נחיתה, אבל על זה, דוקטור, לא מדברים. אם גם אתם צריכים את עזרתי, אני ב-052-7294433. כדאי לתאם גם לעוד כמה שבועות ולא ברגע האחרון, כי בחלק ניכר מהזמן אהיה בניכר (וואו, זה היה משחק מילים מזעזע).

המלצה

יש בפינה של שמונאים ורוטשילד מעבדת מחשבים בשם ETL. כולם שם מדברים נורא נורא יפה ומנומס, והם גם מסוגלים להציל אנשים שאיבדו את המטען של המחשב שלהם לסופת חשמל עצבנית בבית משרדים שאולי נראה חדש, אבל כזה שבנו אותו בחפיפניקיות שזה נורא. בקיצור, כשאף אחד לא עונה לך לטלפון ואין לך מחשב עד הודעה חדשה – הם כנראה האנשים לפנות אליהם. נורא נורא נחמדים.

על מה לכתוב

בוקר אחד קמתי ולא היה לי על מה לכתוב.

ואז נזכרתי שכבר כתבתי דיוור כזה פעם, מה שהעמיק את המצוקה אפילו יותר, כי אין לך דבר מעליב מיותר מקורא שכותב לך "טוב, אבל למה אתה חוזר על עצמך? אין לך שום דבר חדש להגיד".

(בעצם יש דברים יותר מעליבים שקוראים יכולים להגיד לכם. פעם אקדיש לזה דיוור, אבל הנה, אני סוטה מהעניין.)

בקיצור, קמתי בבוקר ולא היה לי מה לכתוב. ולפיכך עשיתי מה שכל בר דעת היה עושה במצבי: לא כתבתי. לא נורא.

ולמחרת עוד פעם קמתי. ועוד פעם לא היה לי מה לכתוב. ועוד פעם לא כתבתי. וככה נערמו להם עוד יום ויום ועבר שבוע קצת מתוח, ואז עוד שבוע. וחשש מה שהמעיין הנובע שלי נסתתם ונגמר והלך קפוט, ומעכשיו כל מה שייצא לי זה חרוזים מטופשים. דאגה של ממש.

וקמתי שוב הבוקר, והעליתי את כל זה על הכתב. את כל קורות האין האלה. את כל הנסיונות העלובים והמשפילים והנחשלים והנקלים האלה, את כל ההתנפצויות של אדם ועטו ומקלדתו אל מסך לבן חסר רחמים ואל חוש ביקורת מפותח מדי.

ישבתי וכתבתי וכתבתי וכתבתי. ובסוף האימה הזאת יצא לי טקסט. לא טוב במיוחד. לא משנה חיים, לא אחד שאזכור, אבל טקסט קטן, מוכן. ואחרי שבוע או שבועיים ללא – גם טקסט לא בולט בעליל הוא חתיכת הישג.

כשאין מה לכתוב, כשאין כוח, כשאין אנרגיה, כשלא יודעים על מה לכתוב, אני ממליץ בחום לשבת ולחבוט מעט במקלדת: לספר לעצמכם שקשה לכם, לכתוב על הקנגורו שיצא לחפש מרלבורו לייטס ומצא מלוכה או על הבלים אחרים, לנסות לפלס את הדרך לתוכן בעל ערך דרך כתיבה על תכנים נטולי ערך. כתיבה, ממש כמו שהיא יכולה לקחת אתכם רחוק רחוק מהנושא שעליו באתם לדבר, ככה היא יכולה גם לכוון אתכם חזרה. וכשהולכים לאיבוד ולא מוצאים דרך – כתיבה היא אמצעי נהדר לחזור אל השביל.

ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את הטקסט הזה.

המלצות:

גיא גרימלנד הוא הדובר של אינטל וכתב היי-טק בהארץ לשעבר. כשהכרתי אותו, לפני 15 שנה, חשבתי שהוא כותב איום ונורא. בשנים האחרונות אני נהנה מאוד מהכתיבה שלו על טכנולוגיה והורות.

עידית תמיר עזרה לי מאוד למלא את הסדנה של השבוע הבא, אבל בלי קשר, שני עניינים: 1) לפני שנה עשיתי איתה תהליך אימוני שמאוד עזר לי. 2) היא כותבת פשוט פשוט, בלי הו-הא ודאווין, אבל בכל זאת מצליחה לסחוף אחריה קהילות שלמות. בקיצור, יש הרבה מה ללמוד ממנה. והיא מותק.

אם גם אתם רוצים להמליץ: ספרו לי על מי, ואנסה לראות אם אני מסכים אתכם. נמליץ ביחד. 🙂

שיהיה לכם שבוע קצת פחות חם, קצת פחות קולני, קצת פחות לח, קצת פחות עצבני ועם ים של גולים. ואפרופו זה, תזכרו שגם אם הוצאתם תיקו או הפסדתם לא עלינו, זה לא סוף העולם. באמת, לא קרה כלום. מחר יש עוד משחק.

 

 

איך לכתוב טוב

תיכף נדבר על איך לכתוב טוב, אבל קודם תארו לעצמכם.

תארו לעצמכם שאתם הולכים ברחוב, וככה אאוט אוף דה בלו עוצר אתכם תנרגול. כדי לשוחח. ברור לי שזה קורה לכולכם מדי פעם, אחרת לא הייתי מעלה את התרחיש הזה, כן? בקיצור, התנרגול, בואו נקרא לו פרויקה, הוא תנרגול רעים להתרועע. וככה, אחרי שהוא שואל מה שלומכם ואיך הבריאות והילדים והפרנסה, הוא פוצח במונולוג:

"העניין אתי זה שאני תותח. אנשים הרבה פעמים שואלים את עצמם בבית, כשהם נוגעים בעצמם, איך זה שפרויקה הוא כזה תותח? ובשביל זה אני פה מדבר איתך, כדי להסביר."

ולמה נזכרתי בפגישה ההיא שלי עם פרויקה באיזה ערב יפה של סוף אפריל? כי השבוע מישהו ביקש משוב על הכתיבה שלו בקבוצה של כתיבה אפקטיבית. הוא כתב שם, בן היתר:

"מטריקסים של דינמיקות חברתיות התעבדו אצלי כחשיבה אוטומטית עוד לפני שניגשתי, עוד לפני שהתחלתי משהו. ידעתי לאן כל כיוון רוח מוביל. ומהר מאוד אנשים החלו להסתכל עליי ואמרו: 'הוא סוג של גאון אינטרקציות, גורו של קשרים בינאישיים'. למה? כי ידעתי מה כל דבר אומר."

ניסיתי לתת על זה משוב. באמת שניסיתי, אבל לא כל כך הצלחתי. זה היה טקסט עם כל מני סוגים של בעיות, והתקשיתי למצוא את ההיררכיה הנכונה ואת הטון הנכון בלי להיות פוגעני. חוץ מזה שהטקסט הזה עצבן אותי.

יומיים אחורי זה

כן, אחורי זה. ככה מתחשק לי.

בקיצור, הבוקר הלכתי לקרוא מה המטרות של כל העניין הזה של כתיבה אפקטיבית. מצאתי איזשהו טקסט שכתבתי על לעזור לאנשים לצאת מהכלוב שלהם, לשנות את הדרך שבה הם מתבטאים וחושבים שצריך להתבטא. גם ברשת חברתית וגם מחוצה לה. וכמו שאני קורא את הצהרת הכוונות המייגעת הזו אני שומע את האסימון נופל.

הנה המשוב:

הכתיבה שלכם משנה. משנה מאוד. אבל הרבה הרבה קודם משנה מי אתם. איזה בני אדם אתם. האם נעים להיות אתכם או מטריד? האם אתם מכבדים גבולות או לא? האם אתם מבינים שאנשים רוצים לשמוע על עוד דברים או שאתם מאלה שלא מפסיקים לדבר על עצמם? כמה אתם בוגרים? כמה אתם מפותחים רגשית?

תוך כדי שאני כותב את זה אני נזכר במישהו שישב עם ידידה לפני שבוע ואכל לה את הראש במשך שלוש שעות על נסיעות לחו"ל ועל "הייתי שם" ו"הייתי פה". איזה תחת של טיפוס.

(זה הייתי אני. אתה יכול להיות נחמד בדרך כלל ובלתי נסבל מעת לעת, אפילו שאני חושב שאני יודע איך לכתוב טוב.)

אז איך לכתוב טוב


וזה המשוב: תהיו בני אדם, לא מטוס ולא שדה תעופה. אם תעופו על עצמכם בתוכן שלכם, תאבדו את הקוראים שלכם. זה מעצבן אותם, מרתיע אותם, מרחיק אותם. תשאלו שאלות מדי פעם במקום להיות כותל של פתרונות. אם אתה לא פגיע, אם את לא נגישה, אם אתה לא טועה, אם את לא קצת דפוקה – אתם הרבה הרבה פחות מעניינים.

 

מי בכלל קורא את זה?

למי אתם כותבים בעצם את התוכן שלכם? מי האנשים האלה? בני כמה הם? איזו השכלה יש להם? כמה אינטליגנציה? מה הם אוהבים ומה מעצבן אותם?

ובכן, גם לי וגם לכם ברור שכל הקוראים שלכם הם אנשים עם תבונה ממוצעת ומעלה. שאפשר וכדאי לכתוב להם כמו לאנשים אינטליגנטים. שהם יתעניינו, שהם יבינו, שהם יעריכו, שהם יעדיפו תוכן איכותי. שהם פשוט יושבים שם ומחכים שתכתבו להם.

אבל האם יכול להיות שרוב הלקוחות הפוטנציאליים הם דווקא פחות אינטליגנטים? האם אולי בכלל עדיף לכתוב להם כמו לאנשים מן השורה: אנשים שמיומם הראשון ועד בכלל, לא נדרש מהם שום דבר ברמה האבולוציונית? אין להם צורך בחשיבה, ברעיונאות, בהשוואה בין אפשרויות – והם מקבלים מענה על כל צורך ועל כל שאלה דרך גוגל, הטלפון שלהם ומקרר המעדנים של שטראוס?

(ואל תגידו לי שאין אנשים כאלה. בכל זאת, דונלד טראמפ. וספרי self help בשקל.)

יותר נמוך, יותר לקוחות

התשובה הטבעית וההגיונית היא שאם רוצים יותר לקוחות, יש לכתוב נמוך יותר ולהגיע לקהל רחב יותר. יש גם הרבה דוגמאות לכתיבה כזו. אני לא באמת יודע אם היא עובדת, אבל היא מעידה על עצמה שכן ("חשיפה: כך הפסקתי לפחד והתחלתי למכור בשבע ספרות כל עשרים דקות"). עוד מאפיינים של כתיבה לטיפשים הם הרבה הדגשות, הרבה שורות בצבע אדום, הרבה סימני קריאה והרבה חשיפות. ים של חשיפות. בדרך כלל חשיפה באה באדום. מודגש. עם איזה סימן קריאה או שישה.

הגישה של השיטה הזו היא שהאדם הוא טיפש ואין לו שום מוטיבציה להתאמץ. לכן, הוא תמיד יעדיף מזון (ותוכן) שמוגש לו בכפית. אפילו אם מה שמוגש על הכפית הוא חרא.

אבל יש גם גישה אפשרית אחרת. למרות שהאינטלקט כבר מת מזמן. למרות שאנחנו כבר לא מוכנים להתאמץ ולקרוא. למרות שיש הכל בגוגל ו"תן לי בבקשה מדריך בשלושה סעיפים או שאני הולך ליועץ הבא".

הבסיס לגישה הזו היא לכתוב לאנשים קוראים. קהל של קוראים הוא לא קהל של טיפשים. אדם שטורח לקרוא תוכן מורכב יתעניין גם בהצעות מורכבות, בעסקים מורכבים, בשירות מורכב ובהבטחות מורכבות.

למעשה, אדם קורא עם מודעות מינימלית יתעלם מרוב הדברים שכתובים באותיות מודגשות ואדום צעקני. הוא יניח באופן אינטואיטיבי, שמי שצריך לצעוק את דבריו במילים מודגשות ואדומות יודע שאין לו בעצם שום דבר מעניין להגיד. כמו בן ארבע: צועק כדי שישימו אליו לב. האדם הקורא מעדיף שלא צועקים.

מה שמסמן בעצם שתי אפשרויות מרכזיות לכתיבת תוכן: לדבר אל כולם, או לדבר רק אל הקהל שלכם. ואל תטעו: למרות ההתנשאות המסוימת, לדבר אל כולם זה לא רע. אם אתם מוכרים גרביים, בננות, קולה או משהו אחר שכולם צריכים – אז אדרבה. יכול להיות מאוד שכתיבה טיפשה וצעקנית תשמש אתכם בצורה הטובה ביותר. בכל זאת, כמה אינטלקט כבר צריך כדי לבחור גרביים?

ואתם יכולים לדבר גם בשקט. רק אל הקהל שלכם.  יכול להיות שהוא יכלול 2000 איש במקום 20 אלף, אבל אולי אולי, הסיכוי להגיע לקשב ולמכור לכל אחד מה-2000 האלה גבוה פי מאה.

ואסיים היום במילותיו המורכבות של המשורר בן המאה ה-19 רוברט דה-נירו, שכבר זכו לאלפי ניתוחים, ביקורות ומחקרי עומק: "fuck Trump!"

(כי גם אנשים חושבים צריכים איזה סימן קריאה מדי פעם.)

הערת המערכת:

המילה "די" צריכה ללכת. אלא אם אתם משתמשים בה כדי לבאס את התחת, כמו: "מאמי, אני די אוהבת אותך", ו"התבשיל פיצוץ שהבטחת יצא די טוב".

המלצות טוויטר

אורן נהרי: ההוא מהטלוויזיה

איציק שאשו: צחוקים ובני יהודה

מעיין אפרת: NBA ופוליטיקה אמריקאית

==

יום כתיבה מרוכז לעסקים ב-18 ביוני.

חצי יום של כתיבה אפקטיבית ב-24 ביוני.