מחשבות על כתיבה Archives - כתיבה אפקטיבית

איך להיראות כמו פול ניומן בטקסט קצר אחד

אהלן אהלן.

היום, אני מתחיל בתוכן שיווקי:

הכי בעולם אני שונא לכתוב תוכן שיווקי על עצמי. באלוהים, החרא הזה נשמע כל כך בנאלי ורפטטיבי: "הצביעו סחבק, כי רק סחבק יכול!", "סחבק יביא ביטחון", "סחבק יביא חינוך", "סחבק יביא דירות לזוגות צעירים וסביח לכל משתתף", "אין על סחבק".
אה, נו.
מצטער, אצלי לא תלמדו להיות סופר אנושיים, לא תגלו קיצורי דרך, לא תכתבו ספר ב-47 דקות ולא תקבלו 465 לייקים לכל "בוקר טוב, מוארים שלי!!!!" שאתם מעלים בפייסבוק.
השבוע אני מתחיל סדנה קצרה של שלושה מפגשים. תהיה בה בדיקה עצמית של מה אנחנו עושים ולמה זה לא כל כך טוב. אחר כך נתאמן בלעשות את זה יותר טוב. על הדרך, תשמעו ממני על השיטות שלי. השיטות האלו לא שחררו את המערב, לא זכו בפוליצר, לא הביאו אותי לקבל פינה אצל יונית וקושמרו ולא יעזרו לתינוקות שלכם לישון בלילה. הן כן ישפרו את הכתיבה שלכם, יעמיקו אותה, יחדדו אותה ובעיקר יהפכו אותה לקצת יותר מיוחדת והרבה הרבה פחות בנאלית.
הסדנה מתחילה ביום שלישי בערב. הפרטים פה בלינק. אני מבטיח שיהיה נעים, חמים ולפעמים גם מאוד מאוד מצחיק. ויהיו בפלות, כי בן אדם צריך ללכת עם האמת שלו עד הסוף.
ולהביא משם בפלות.

אחרי התוכן השיווקי

העולם שלנו שם בחוץ מלא בהבטחות: "בואי תלמדי להיות יפה בארבע דקות", "למד קזחית עתיקה ב-32 דקות של מאמץ ותדהים את כל חבריך הקזחים העתיקים", "למד לשחק כדורסל כמו סטף קרי באמצעות סרטונים באינטרנט", "8 יכולות על זמניות שתוכל ללמוד כעת בפחות משמונה שעות וישנו את חייך לנצח" (לא ממציא. הדבר הזה נחת אצלי הבוקר באימייל) והאהוב עלי מכולם: "7 טיפים שיהפכו אתכם לאנשים חומלים יותר" (ובתוספת תשלום: איך להיפטר בסוף הקורס מהאנשים שעליהם למדתם לחמול).
ומה מוזר? שאנחנו עדיין קונים את השטויות האלו. אנחנו עדיין מאמינים שאפשר להפוך לבר רפאלי בארבעה אימונים, לשחק כמו מסי בשני מאמרים וסרטון ולהפוך למשקיעי נדל"ן מנצחים ללא הון עצמי (חוץ מקורס בעלות חד פעמית שלא תחזור של 20 אלף שקל בלבד).
אנחנו קוראים את הדברים האלה וחושבים לעצמנו: "וואו, איפה נרשמים?" ואחרי שנייה או שתיים, כשהמוח שלנו מפשיר, אנחנו מפטירים "שטויות" ו"איזה חרטא" או "מה לעזאזל?" ועוברים הלאה.
רוצים למכור מוצר, שירות, קורס? ספרו איך הוא מיוחד, איך הוא שונה, איך הוא אחר, איך הוא ישפיע על הלקוחות שלכם. אל תיתקעו עוד פעם על "תהיה מאושר בשלוש דקות", "תשיגי בעל בעשרה ימים", "תמכרו ערימות ב-12 יום" ו"תהיו מליאנים בשבועיים-שלושה". תצבעו את הסיפור שלכם קצת אחרת, תשימו בו משהו מהאופי שלכם, מהיופי שלכם, מהטירוף שלכם, מהדי.אן.איי שלכם.
רק הדברים האלה אמיתיים באמת. ורק אותם אפשר להשיג רק אצלכם.

המלצונת קטנטונת

חברה שלי מורן כתבה סרטון נעליים מגניב לגמרי. אפשר לראות אותו פה.

מה אני קורא

אני קורא ושומע אודיובוקס בעיקר באנגלית. משתף פה לינקים לגרסאות עבריות.
גמרתי להאזין לפלאנרי אוקונור. הדבר היחיד שיש לי להוסיף בעניין הזה הוא: מהרו וקראו אותה. יש מעט מאוד שיעורים טובים כל כך על החיים ועל עצמכם.
עדיין תקוע עם הספר הראשון של אלנה פרנטה. עוד אין לי דעה עליו.
ויותר מהכל אני מאזין ל"קו אורך דם" באנגלית המעט (או בעצם, המאוד) תובענית של קורמאק מקארתי. עם הסופר הזה הייתי ממליץ להתחיל עם "הדרך" דווקא, שהוא קצת יותר קל. קו אורך דם הוא מהספרים הקשים והאכזריים שבהם נתקלתי. הקריאה מאתגרת ולא נעימה, אבל ברור לקורא שהוא הולך במסלול של חוויה מעצבת.
אם תרצו, הספר הזה הוא ההיפוך המוחלט של מאמרי ה"איך תשני את חייך בשמונה שעות ועגבניית שרי". למעשה, הוא יותר "איך תגלי את כל מה שלא רצית לדעת על נפש האדם בעשרים שעות של דכדוך, ואחרי זה תחשבי על זה שנים. ואולי אולי, על הדרך, תחווי עושר רוחני שאי אפשר להשיג באמצעות חומר או מעשה. אבל רק אולי".

מה אני כותב

מי שרוצה לקרוא עוד קצת ממני, מוזמן לטקסט יומן הריצה שלי מהשבוע החולף. פעם הדברים האלה יהפכו לספר. אולי.

ומי שרוצה לקרוא את הספר שלי יכול להזמין אותו מפה . המהדורה ה-13 או ה-17 (מי סופר?) נכנסה השבוע לדפוס.

צפריר בשן חינם (כמעט)

הגעתם עד לפה ואתם מכפר סבא? אלוהים יעזור לכם. בשבוע הבא, 25.11, אני מרצה באירוע של מכון אדלר ברח' התע"ש 14 בכפר סבא. ההרצאה מתאימה במיוחד למאמנים ומטפלים, ובכלל לעצמאים, בעלי עסקים ואנשים אחרים ששופכים את הנשמה שלהם בפייסבוק ונורא רוצים אהבה. חייבים להירשם מראש, ויהיה מלא לגמרי, אז אל תתעכבו.

צפריר בשן (קצת יותר) ביוקר

ההרשמה לסדנאות הממש נחמדות שלי פתוחה.
שתי הסדנאות האלה הן מסגרות לעסקים, עצמאים ויוצרים שרוצים ליצור תוכן משמעותי ומיוחד וזקוקים לעזרה והכוונה מקצועית. אני שם בשביל זה. תבואו. אם לא תבואו יהיה עוד פעם הקיץ של אביה. קחו אחריות. מי שצריך לדבר איתי לפני שהוא נרשם, רוצה הנחה לקבוצות או סתם מעוניין לשמוע את זיו קולי הערב, מוזמן לדבר איתי באימייל או בטלפון.
וזהו להיום. שיהיה לכם שבוע נעים. נעים נעים, חמים וקריר, שטוף שמש בימים וזרוע סופה בלילות. שיהיה לכם שבוע של אבוקדואים בשלים ופומלות ריחניות ריחניות. מאחל לכם להיות מליאנים תוך שבועיים-שלושה. ואם לא זה, אז למצוא תפוזים אורגניים שמבשילים ממש בעצם הימים האלה, ושכל בקבוקון זעיר בהם הוא מסע לטעמים וניחוחות שהיו פה בארץ מזמן מזמן כשעוד היה פה שמח ונראינו כמו פול ניומן.
איזה תפוזים אלה! קחו טעימה. לא תאמינו.

ואריאציות על קיבה

אחרי 15 ק"מ של ריצת  שטח בצפון רמת הגולן בטמפרטורה ממוצעת של עשרים מעלות והתלבטות האם אני בגן עדן או בגיהנום, נפל לי האסימון: רמת הגולן היא לא מקום, לא שטח כבוש, לא אלפים לבנטיניים.

רמת הגולן היא וריאציות על חרא של פרות. אתה יכול לקבל אותו על הכביש או על השביל, על הסלע או העפר, בירידות ובעליות, בפאתי היישוב או במרכזו, אתה יכול לקבל אותו בגדול או בעצום, בצפוף או במרווח, ביבש או במהביל.

אבל בכל מקום שתביטו, רחוק או קרוב, לפסגות או לעמקים, לסלעים או למאגרים, למטעים או לכבישים, הפרות היו שם קודם והשאירו משהו מעצמן.

– "אם היית בן אדם שמסתכל קדימה אל האופק, לא היית כזה מורבידי," גערתי בעצמי.
– "נכון, אבל אז גם הייתי עם שתי הרגליים עמוק בחרא", עניתי.
– "שתקו שניכם ותמשיכו לרוץ," סיכמתי.

קרדיטים

יש לי חברה שקוראים לה מורן. היא מארגנת ריצות. כלומר, היא עושה הרבה דברים, מגדלת מלא ילדות, כותבת אדירה, אבל גם מארגנת ריצות חברתיות שקוראים להן #אף_אחד_לא_יבוא.

(גם אביב שותף לארגון ועוד אחרים. אני חושב.)

הריצות החברתיות האלה הן עניין מוזר. מתכנסים להם ביחד כמה עשרות אנשים, לכאורה כדי לרוץ, אבל למעשה כדי להשוות את הסטיקרים של המרחקים שיש להם על האוטו, לאכול פחמימות ולהצטלם. בעיקר להצטלם.

יש בזה חן מסוים, אני מניח, בטח אם אתם מהטיפוסים שיודעים להסתדר עם בני אדם ולשוחח איתם ולהצטלם איתם וכל זה. אני למדתי כבר לפני היסודי שאני מתקשר עם דברים אחרים הרבה יותר מאשר עם בני אדם: עם המחשבות שלי, עם כלבים, אפילו עם חרא של פרות.

אבל מורן והחברים שלה, הם מארגנים ריצות ומסלולים. אז אני נגרר אחריהם וככה נחסך ממני העניין של התכנון, פרמטר שבלעדיו כל יתר הקונספט של ריצת שטח לא עובד כל כך טוב. ובזכות מורן והחברים שלה אני עכשיו אדם עם תובנות על חרא של פרות.

תודה מורן. תודה אביב. תודה לכל היתר.

ריצת שטח ללא

אין לי ניסיון בריצות ארוכות עם אנשים, אבל כן יש לי ניסיון מסוים בריצות ארוכות של סופשבוע. המשותף להן, ואולי זה הזמן להתנצל על התמה המרכזית של הקטע הזה, הוא שמתישהו אחרי 12 או 15 ק"מ אתה עובד הרבה עם האיברים הפנימיים וכבר אי אפשר להתאפק, ובגלל זה כדאי לקחת לדרך נייר טואלט.

ולכן, הדאגה המרכזית שלי בטיול הזה היתה שאאלץ לעצור בצד לרגע וכולם ימשיכו בלעדי. ואמצא את עצמי לבד בשום מקום בלי מושג איך להמשיך מכאן, שזו תחושה שהיתה לי פעם או פעמיים בקריירה. החיים הם סוג של ריצת שטח.

לפיכך, איך שיצאנו לדרך הידקתי את שרירי רצפת האגן שאולי יש לי, ומיהרתי קדימה. ככה, גם אם אאלץ לעזוב לכמה דקות של שחרור, אולי אספיק להדביק את האחרונים. אבל חרדות, יש להן מאפיין מטריד. אם אתה לא מטפל בהן, הן מתגברות.

וככה המשכתי לרוץ קדימה ולהתאפק. עד ששלוש שעות אחרי תום הריצה, כשעברנו את צומת עמיעד בדרך חזרה הביתה, אמרתי לכפרה עליה שיש מצב שאני עומד להתפוצץ אבל לא ידעתי על זה עד עכשיו.

דבריטיס

עוד דבר שגיליתי ברמת הגולן זה שאנשים בריצות חברתיות משוחחים תוך כדי ריצה. באופן מוזר, בדרך כלל הם מדברים על ריצות אחרות, מה שכמובן מעורר את התהייה על מה דיברו בריצה הראשונה. אבל יותר מהכל מצאתי את עצמי תוהה: מאיפה יש להם כוח לדבר כל כך הרבה? מה אתם לא שמים לב שאתם רצים?

אה, ועוד דבר: כל העסק מאוד מאוד מאוד מזכיר מילואים. או לפחות תרגיל שלדי עם טויוטות של המפח"ט במקום רק"ם.

והנה, אחרי פעם אחת בקושי, גם אני חוזר למונחים כמו "שלדי" ו"רק"ם". אולי זו רמת הגולן שאשמה. הרי שם למדתי חלק ניכר מה מהמילים האלה.

בכל אופן, אין לי אלא להשתומם איך אנשים מצליחים לדבר לאורך ריצות ארוכות כל כך בלי לאבד את כל האוויר בריאות. ובלי לאבד את היכולת להקשיב זה לזה, כי מה אני אגיד לכם, אנשים אשכרה אוכלים את הראש.

למעלה, למטה, מעל המאגר, בתוך הפריג'ידר, למעלה, עוד פעם למטה, חלאס

קצת פרגון, למען השם

אבל כל הפוסט הזה עלול להיתפס כמו ביקורת על הנוף והאנשים והדבריטיס, ולא היא. היה מוי כיף. מוי חרא, אבל גם מוי כיף.

יש לי הרבה ביקורת בענייני כתיבה ושיווק. בעיקר על העיסוק הבלתי נסבל של אנשים בעצמם או בעאלק רוחניות והתפתחות אישית, אבל האמת היא שהרבה יותר קל להגיד דברים רעים מאשר טובים.

אני חושב שהיכולת לאסוף אנשים לפעילות משותפת שהיא טובה ובריאה ומחברת – היא הכי לא מובנת מאליה שיש. שההתרחקות שלנו מעוד בית מלון ועוד מסעדה ועוד סממן קצת דקדנטי של החיים הקצת בנאליים שלנו, והעדפה של טבע ושטח וטיול – הם בריאות של ממש לנשמה.

ושהבחירה לעשות את זה בצוותא ולא בתחרות, מעידה גם היא על משהו מפותח ונקי ובריא יותר.

אולי הגיע הזמן שגם אני אאסוף קצת מדבקות ומורשת קרב. לכו תדעו. אבא שלי היה אומר על זה, "אני סקפטי, אבל יש איזשהו סיכוי מינורי שאולי, בסוף בסוף, גם אתה תהיה בן אדם".

ועוד קרדיט

היו המון תמונות יפות בטיול הזה. אם צריך למצוא להן מכנה משותף אחד, בודד ויחיד, הרי זה שאני לא מצולם בהן. או כמו שהבן שלי היה אומר את זה, "אבא, עליך לשקול את האפשרות שאתה קצת מכוער". מתנצל, לפיכך, על העדרן. את התמונה היפה בפוסט הזה צילם יהודה וינברג שגם תכנן את המסלול.

רחוק אבל כואב

רוב הסיכויים שבוערים לכם התחתונים

תגידו, יש מצב שאתם מוכרים בגדי ים? גלשנים? צעצועי פלסטיק לחוף הים?

אם כן, הדיוור הזה לא בשבילכם. כלומר, אתם יכולים לקרוא אותו. כדאי לכם. הוא פצצה של דיוור. אם תחפשו טוב טוב, אולי תמצאו בו משולש רומנטי לוהט, ארמדיל קטוע רגל ומתכון לצ'ילי נון קארנה, אבל זה מקרי לגמרי. אני לא כתבתי בפוסט הזה דברים כאלה. זה הכל אצלכם בראש. אם תדמיינו אותם – הם יבואו.

לעומת זאת, אם אתם אנשים רגילים שלא מוכרים בגדי ים, גלשנים וצעצועי פלסטיק לחוף הים (ולאמבטיה), אז יכול להיות שאתם מקבלים בימים אלה הרבה פחות לייקים. ומילא זה. אלה כולה לייקים. יש סיכוי סביר ש:

– אנשים קוראים פחות את הפוסטים שלכם.

– אנשים מבקרים פחות בבלוגים שלכם.

– אנשים שולחים לכם פחות אימיילים.

והכי גרוע:

אנשים קונים מכם פחות.

זה לא אתם. זה לא הפוסטים שלכם. הם לא גרועים. אתם לא צריכים להחליף מקצוע. אתם לא צריכים לפטר את היועץ העסקי שלכם. הכל בסדר. אתם בסך הכל סובלים מתקופת השפל שכלכלנים זוכי פרס נובל כבר כינו בשם המקצועי "אוגוסט".

ב"אוגוסט", אם אתם לא בעסקי הקיץ, החופשה, הים והמזגן – סטטיסטית, העסקים שלכם טובים פחות מבדרך כלל. וזה לא מסובך להבנה: זה כי הלקוחות שלכם בחופש. והילדים שלהם בחופש. והילדים שלכם בחופש. ואתם בחופש.

וזה גם בגלל שגהינום בחוץ. ואם אתם מרגישים שבוערים לכם התחתונים, רוב הסיכויים שזו לא בעיה רפואית. רוב הסיכויים שאשכרה בוערים לכם התחתונים. ותכף זו תהיה בעיה רפואית.

טיפ כתיבה חשוב: תכבו.

(כן כן, ברוכים הבאים לניוזלטר שלא מפסיק לתת. כזה אני. בן אדם שאין דברים כאלה.)

ותנשמו עמוק. המחלה הזו שקוראים לה אוגוסט אורכת בדרך כלל 31 יום, ונכון לעכשיו נשארו 24 יום עד שהכל ישתפר ותקבלו את החגים בפרצוף (אתם רואים, אני גם מארגן לכם אופטימיות על הדרך. אמרתי לכם: לא מפסיק לתת.)

והנה העניין החשוב:

אם אתם עובדים על התוכן שלכם, אם אתם ממשיכים לפרסם בבלוג ובפייסבוק ובעסקי ובפרטי ובלינקדאין ובניוזלטר – אל תפסיקו! הערך של מה שאתם עושים גדול הרבה הרבה יותר מסך כל הלייקים הנוכחי שלכם. הוא גדול הרבה יותר מסך הכניסות הנוכחיות לבלוג. הוא אפילו גדול הרבה יותר מסך הקניות בעמוד העסקי שלכם.

מזכיר לכם: שיווק באמצעות תוכן זה מרתון. בעצם אולטרה-מרתון. ככל שאתם רצים יותר זמן ויותר רחוק, אתם צוברים עוד ועוד עוקבים וקוראים, ומעמיקים את מערכת היחסים שלכם איתם.

ולכן, גם אם לא תראו תוצאות עכשיו או בספטמבר, הם בוא יבואו. באוקטובר או בנובמבר.

או שבאביב הם ישובו חזרה, אנא עארף.

המלצה:

אולי אמרתי את זה בעבר. אם כן, זו עוד הוכחה שכדאי לקרוא את הניוזלטר הזה: אתם חייבים לקרוא את שלום בוגוסלבסקי. איזה כיף זה כל כך הרבה חשיבה ביקורתית באדם אחד. תענוג.

וזהו להיום. תזכרו: החיים הם לא תמיד מה שרואים על פני השטח. למשל, אלה לא באמת מפלצות איומות, נוטפות ריר ומסריחות שיוצאות מהמערות המצחינות שלהן. אלה בסך הכל הילדים שלנו שפותחים את הדלת של החדר. בספטמבר ייתכן שהם יהיו נחמדים מחדש. ייתכן. לא בטוח. בואו נקווה. בינתיים: תנו להם כסף. הם יילכו.

ותאהבו את עצמכם. מגיע לכם.

סדנה

הסדנה של 26 באוגוסט אינה ככל הסדנאות. היא הולכת להיות מיוחדת במיוחד. אחרת. כמעט אחרת לגמרי. הסדנה הזו תיוחד לטקסטים שלכם: במקום לדבר הרבה על עקרונות, נדבר על הפוסטים שלכם ועל העקרונות שאפשר ללמוד מהם (וכמובן: נשפר אותם. במקום.) הסדנה מתאימה מאוד גם למי שהשתתף בעבר. כל משתתף יקבל את תשומת הלב שמגיעה לפוסט שלו.

יהיה מגניב מאוד. ומכיוון שסוף אוגוסט, גם יהיה אינטימי למדי. בקיצור, קדימה, בואו. ותביאו חברים.

 

כתיבה ונון-קונפורמיזם

מה מעניין אנשים לכל הרוחות. ועוד יותר ממה מעניין אנשים: מה מעניין אותי? כי אני יושב פה מול המסך ומדמם מהאוזניים. אני קורא פוסטים ומדריכים ועולמות חדשים שכולם נורא נורא מתלהבים מהם – וממלמל לעצמי "כבשים. למה כולם כבשים?"

מה שאומר שבעצם, אולי לא כדאי לכם לשים משקל גדול מדי על הטעם שלי. אני חושב על איך לכתוב לאנשים שחושבים שהם אינטליגנטים. אנשים שחושבים שהם מיוחדים.

בעצם, אני חושב על איך לכתוב לאנשים שחושבים שהם נון-קונפורמיסטים.

(כי כולם חושבים שהם אינטליגנטים, לפחות במידה, וכולם כולם בטוחים שהם מיוחדים. אין חברה שנכנסתי אליה ולא שמעתי בה "אנחנו לא כמו כולם. אנשים פה הם <הכניסומשהו> מיוחד! במיוחד! וזה ייחודי! נורא ייחודי!)

אבל נון-קונפורמיסטים? לא כולם חושבים שהם נון-קונפורמיסטים. יתרה מכך, רוב האנשים לא רוצים להיות נון-קונפורמיסטים. רוב האנשים אומרים לילדים שלהם (כמו כולם), "למה אתה לא יכול להיות כמו כולם?" נון-קונפורמיסטים ממש לא רוצים להיות כמו כולם. הם רוצים להיות מיוחדים. הם רוצים ללבוש דזיגואל ולנסוע במיני ולגור בנווה קקי.

בקונפורמיזם אין חדשנות

אוי. הכנסתי את עצמי ללופ. אולי בעצם כולם רוצים להיות נון-קונפורמיסטים?

לא, אני אני שלא. מוטב לי להניח שלא כולם רוצים דזיגואל או מיני או סוויץ' של נינטנדו. רק הנון-קונפורמיסטים. ועוד כמה.

ואם אמלט לרגע מההתפלפלות, מה שאני מנסה לומר בעצם, הוא שבקונפורמה לא באמת יכולות להיוולד דעות חדשות ומעניינות. טויוטה וראשון לציון ואייל גולן וברבי זה לא מעניין. זה לא מיוחד. זה בדיוק בדיוק בדיוק כמו כולם. יכול להיות שכולם אוהבים את זה, יכול להיות שלכולם יש כזה. סביר להניח שאפשר לעשות ים כסף מטויוטה וראשון לציון ואייל גולן וברבי – אבל אלוהים, איזו שממה תרבותית ואינטלקטואלית הם מביאים איתם.

רוצים להיות מליאנים? דברו על הפות מוביל שלכם, השחיתו את הדיונות שלכם, הסלילו את בניכם ובעיקר את בנותיכם. ככה עושים מותגים במאה הזו.

או שתהיו מעניינים. יש בזה פחות כסף, פחות לקוחות יותר מאמץ, יותר תסכול – אבל הרבה הרבה יותר ערך. חוץ מבמקרה המאוד מיוחד שבו אתם מיוחדים. אז, חברים, אתם יכולים להביא את המכה.

וחוץ מזה, אם אתם מיוחדים, אז יש במה שמעניין אתכם גם את עצמכם. ותאמינו לי, אם יש דבר אחד בעולם שאסור לוותר עליו, אפילו יותר מכסף, זה עצמכם.

==

(פה אני כותב כתיבה ונון-קונפורמיזם בשביל SEO. אם הגעתם עד לפה, אנא התעלו מהפסקה האולטרה מיותרת הזו. אני מתנצל. בסך הכל מעלים פה קרבנות למולך הגוגל.)

רגעי סבל ומילות זבל

אני רוצה לדבר על עצמי. אתה רוצה לשמוע על עצמך. זה הקונפליקט הבסיסי ביותר בשיווק. זה גם הפער הבסיסי ביותר ביחסים בין בני אדם. ה"ואהבת לרעך כמוך" הזה, זה לא סתם משפט. הוא מבטא יכולת לגשר את מה שהוא כמעט בלתי גשיר – את הדילוג על ההתנהגות האנושית הראשונית שלנו.

ואולי זה לא כזה קשה. אנחנו הרי לא קופצים על כל מי שמוצא חן בעינינו – למרות שזו התנהגות טבעית. אנחנו גם לא תמיד צועקים על אדם שאנחנו לא סובלים אותו – גם אם הוא בא לנו ממש גרוע. יש לנו פילטרים התנהגותיים.

ברגעים שבהם קשה לנו, שבהם אנחנו נשטפים בעצב עמוק או בזעם מוחלט – רבים מאיתנו מאבדים את הפילטרים האלה. אנשים חוזרים לעשן כשהם מאבדים אדם יקר. היה להם פילטר שהגדיר שעישון זה רע, אבל הם הוכו ביגון ושברו אותו. ברגעים של אבל, של חרדה (ולהבדיל: של שמחה מוחלטת) – יוצא מאיתנו משהו ראשוני ואחר.

וצריך להגיד, הרבה פעמים הראשוני והאחר שלנו הוא לא משהו: הוא זועם, הוא גס, הוא מיזוגן, הוא גזען.

והיום, כשקורה דבר נורא וכולם כולם רוצים להביא את שעל ליבם, הזירה הציבורית הופכת למפגש של עשרות אלפי בלתי מפולטרים, מאות אלפים. מיליונים.

מי הגהינום של הזולת?

טיפ כתיבה קטן: אל תחשבו רק על מה שיש לכם להגיד. תחשבו גם על מה שהאחר יכול לשמוע עכשיו. להיות צודק זו חוכמה קטנה מאוד. כולנו צודקים כל הזמן. אבל לשים לב לזולת ולתחושות שלו הרבה יותר קשה. הזולת הרי חושב אחרת. לזולת הרי יש סט שלם של אמונות ותחושות ודעות שהוא שונה לחלוטין משלנו.

אומרים שהגהינום הוא הזולת. אבל מי הגהינום של הזולת?

הזולת אבל וכואב וכועס ורותח. כמונו. והנה לכם ענף משותף להיאחז בו. ולא, אין לי פתרון. אני לא יודע אם צריך לשתוק או לצעוק, להתאפק או לשפוך הכל, להתכנס או להתעמת. אני כן יודע שלא כולם אויבים, ולא צריך לתת לאינסטינקטים קמאיים לגרום לנו להתנהג כאילו הם כן.

(ואבא שלי היה אומר לי: תסתום את הפה, צפריר. תסתום את הפה. עדיף שתשתוק ואנשים יחשבו שאתה אידיוט מאשר שתפתח את הפה ותוכיח להם שהם צודקים.)

 

כלים, מיומנויות, תחושת כישלון ומבוא ללעיסת חצץ

לא יודע איפה קראתי בזמן האחרון על הבלוף של ה"כלים". על זה שכולם רוצים לקבל מהמרצים שלהם כאן ועכשיו כלים אפקטיביים שיעזרו להם לעשות את העבודה שלהם בקלות, ושזה לא באמת עובד ככה. ציטטתי לא מזמן את המשפט הזה לפיו אם לחיים היו הוראות הפעלה, כולנו היינו מיליארדרים עם קוביות בבטן.

"כלים" אף פעם לא יחליפו מיומנות עמוקה. גם אם תלכו מחר למפגש של כמה שעות על עמידה מול קהל, לא תדעו לעשות את זה כמו מרצה כוכב. אפילו אם תקפצו מחר לאימון כדורסל כולל סדנה מעשית, סרטונים, הפעלה פיזית ומתנות למשתתפים – לא תתקרבו ליכולת של שחקן כדורסל סביר. אני מנחש שחלקכם גם לא יצליחו להטביע. וזה למרות שנתנו לכם כלים באימון.

אז עזבו אתכם מכלים. רוצים מיומנות? תתאמנו.

מחשבות נטולות גלוטן

בחג השני רבצתי על הספה של אחותי. היא הסבירה לי את רוב מה שאתם קוראים כאן היום: שהעולם מלא במאות אלפים, אולי מיליוני אנשים שניסו לכתוב 2,000 מילה ביום (כמו סטיבן קינג) או אפילו רק 500 מילה ביום (כמו המינגוויי). האנשים האלה לא מצליחים לכתוב ככה כי זו לא העבודה שלהם. כי הם לא פנויים לזה באופן מלא. במקום כתיבה יש להם תחושת כישלון.

ומכיוון שהם לא הצליחו אף פעם ליצור רצף כתיבה משמעותי וארוך, הם גם צריכים להתחיל כל פעם מאפס. ותאמינו לי, הכי קשה בכתיבה זה להתחיל. ולחפש את הזרימה הזו, שמוציאה מילים כמעט ללא מאמץ. כמו קילומטרים מקנייתי, כמו סלסול מתימני, כמו תלונה מאמא שלי.

יש רק דרך אחת לכתוב: צריך לעשות לזה מקום. כל יום, כל שבוע, כל חודש. אם תעשו לזה מקום כל יום, יהיה לכם יותר קל להתחיל אחרי שבוע או שבועיים. אם תעשו לזה מקום כל שבוע, יהיה לכם יותר קל אחרי חודש או חודשיים.

והדרך האחת הזאת? היא לא באמת דרך אחת. היא תשתנה לכם כל פעם מחדש. כי ככה זה עם הכתיבה. זה קצת כמו להחזיק מים: לפעמים יש לכם מימיה ולפעמים אתם מנסים לחפון ורואים איך כל זה נוזל בין האצבעות. וזה שיש לכם מימיה היום, לא אומר שמחר תזכרו איפה שמתם אותה.

אז מה עושים?

כותבים כל בוקר. או כל ערב. לבד. או שכותבים במסגרת. מצטרפים לקבוצה. כתיבה היא כמו כל הדברים הטובים בחיים: כמו כושר, כמו תזונה, כמו מדיטציה. כמו להפסיק לעשן.

כמו ללעוס חצץ.

המסגרת הקרובה שלי נפתחת ב-24.4. אתם מוזמנים.

ובכל זאת, אביב, אז אם אתם ממש ממש חייבים כלים, אז הנה כמה:

יש פה.

ופה.

ופה.

ופה.

המלצה:

כנרת רוזנבלום כותבת כבר הרבה הרבה זמן את הבלוג המשובח פריזאית. חוץ מזה יש לה בלוג על יעוץ ארגוני שמצליח לחמוק ממלכודת הבנאליות שכל כך הרבה יועצים נופלים בה. בכלל לא מובן מאליו.

איך נותנים ערך

הקטע המטריד ביותר בעשרת הדיברות הוא "אני ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. תן ערך ללקוחותיך". מה ערך מה? מה זה לתת ערך? איך נותנים ערך? מאיפה מביאים אותו? למה כל הזמן מבקשים מאיתנו לתת ערך?

ומה זה בכלל הערך הזה?

ערך הוא משהו ששווה משהו. או שהוא השווי של המשהו הזה. אם תחפשו "ערך בוויקיפדיה" תיזכרו שכל מה שכתוב בוויקיפדיה (ובאנציקלופדיה) מופיע תחת השם הגנרי "ערך".

ותחשבו רגע על צורת הרבים של זה: "ערכים". אוהו! הנה לכם אחלה שדה מוקשים. מה זה ערכים למען השם?

איך נותנים ערך בתוכן

אז איך מפרקים את זה? איך נותנים ערך? איך פיצוציה, מאמן אישי, יועצת קריירה, מאמנת כושר, תזונאית, איש תוכן, מעצבת, כולם כולם, נותנים ערך? וביתר שאת: איך נותנים ערך בחינם? איך נותנים ערך בתוכן? (כי הרי ברור איך נותנים ערך בתשלום: מספקים שירות או מוצר.)

מה זה הערך הזה?

התשובה מורכבת, כי כל אחד מאיתנו מעניק ערך לדברים אחרים, ויותר מזה, שני אנשים בדרך כל יעניקו ערך שונה לאותו דבר. וזה לא פלא: המשמעות שמעניק ילד בכיתה ב' לשטר של עשרים שקל שונה מזו שמעניק לה מיליונר. המשמעות שמעניק לביקור בחוף הים אדם שגר ברמת הגולן שונה מזו שנותן לה מישהו שגר חמש דקות מהחוף.

כלומר, לא משנה מה תתנו, יש אנשים שעבורם יהיה לכך ערך משמעותי – ואחרים שלא יעריכו את התוכן שלכם כלל.

ולכן, המפתח הוא שלתוכן שאתם נותנים יהיה ערך עבורכם. הוא יהיה משמעותי בשבילכם כאנשי מקצוע. אם את גרפיקאית ואת נותנת תוכן שמועיל לגרפיקאים, סביר מאוד להניח שהתוכן הזה יועיל גם לאנשים שצריכים טיפים על גרפיקה. אם אתה אופה שנותן טיפים לקירור עוגות, רוב הסיכויים שהם יועילו גם לקונדיטורים וגם לאנשים שאופים עוגה לשבת.

וזו בעצם התשובה המלאה: ערך בעל תוכן הוא ערך שהיה מועיל לכם אם הייתם מקבלים אותו. יכול להיות שזה היה נכון פעם, בעבר, כשהייתם חסרי ניסיון וייתכן  שזה נכון להיום בבוקר. אבל זה המבחן: אם הייתי לומד את השיטה הזו, אם הייתי מקבל את המידע הזה, אם הייתי שומע על הפטנט הזה – האם הייתי איש מקצוע טוב יותר? האם היה לי קל יותר לבצע את מה שאני צריך לבצע? האם הייתי מחכים מהמידע הזה? האם הייתי נהנה ממנו? אם התשובה היא כן, הידד, מצאתם את הערך.

שמישהו יזמין את חברה קדישא. פייסבוק מתה

בשבת התקשרה אלי רונית, מנהלת הדיגיטל שלי, והציעה לכבות את כל הקמפיינים. "ערב פסח", היא אומרת לי. "הקמפיינים יקרים נורא, ואנשים קונים חולצות לבנות לסדר. חולצות לבנות וחומרי ניקוי." לכו תילחמו נגד קסטרו וסאנו ז'אוול על נדל"ן פייסבוקי.

אמרתי לה לכבות. מה שלא אמרתי לה זה שהבעיה היא לא פסח, לא קסטרו, לא סאנו ז'אוול ולא הצרבת של פסח. הבעיה היא שפייסבוק מתה. אנשים לא יודעים את זה עדיין. הם מתנהגים כאילו הכל כרגיל, כאילו שום דבר לא השתנה פה מאז שא.ד גורדון ייבש ביצות והקים את הרשת החברתית, אבל זה לא בדיוק ככה. פייסבוק היא כמו כוכב שאנחנו רואים בשמיים למרות שהוא כבר מת מזמן: היא הולכת כמו רשת חברתית, מתנהגת כמו רשת חברתית, אבל למעשה היא נבלה שהולכת ומרקיבה מתחת קצות האצבעות שלנו.

(וסליחה על הדימוי.)

לא עוד היפסטר

כשג'ים קארי קרא לאנשים לסגור את חשבון הפייסבוק שלהם, הוא עדיין נראה כמו היפסטר מטורלל כי הוא ג'ים קארי, אבל כשאילון מאסק סוגר את העמודים של טסלה ו-SpaceX רק כי מישהו צייץ לו בטוויטר "נראה אותך עושה את זה", זה כבר עניין אחר. מאסק הוא אחת מאושיות החדשנות והעסקים המובילות בעולם. הוא לא עוד בדרן.

 

וזו לא רק שערוריית כריית המידע של גולשים בפייסבוק שהרגה את הרשת. זה בסך הכל עוד סימפטום לעובדה שפייסבוק כבר לא בטוחה שהיא רוצה להיות פייסבוק. החבר'ה שמה באמריקה התעוררו בוקר אחד והבינו שאם אתה לא מוכן לחשוף את הילדים שלך למוצר, אז אולי גם לא ראוי לדחוף אותו למיליארדי גולשים ברחבי העולם. הם גילו שיש להם מצפון.

 

(ולי זה מזכיר את המערכון של דב נבון בתור שחקן כדורגל שעומד מול שער ריק וחושב בקול רם: "בעצם, בשביל מה אני עושה את זה? בשביל מה זה חשוב?")

 

עכשיו, אפשר להסכים או לא להסכים אם מה שאני אומר. זה בטח גם לא מתיישב עם העובדה שכרגע פרסמתי סטטוס ושמחר יש לי סדנת פייסבוק לעסקים, אבל התהליך יצא לדרך, וספק רב מאוד אם אפשר לשנות את מהלך ההיסטוריה: אנשים הולכים ופוקחים את העיניים לנגד המצב שבו הם והפרטים האישיים שלהם הפכו למוצר עובר לסוחר. וכן, משווקים קטנים וגדולים מבינים שמה שפייסבוק הציעה להם ועד לא מזמן היה מאוד מאוד כדאי – פשוט כבר לא עובד.

גם קסטרו.

גם סאנו ז'אוול.

אפילו אני.

אז מה עושים?

מה זה אומר? בטווח המיידי, כדאי להוציא הרבה פחות כסף בפייסבוק, במיוחד בתקופות של ערב חג ומבצעים גדולים. בטווח הבינוני והארוך זה אומר שנמצא משהו אחר. פייסבוק כנראה לא תיעלם, אבל הכוח שלה בחיים שלנו יילך ויפחת. משהו אחר יבוא במקומה.

ועצה קטנה לאנשי דיגיטל: חפשו את המשהו האחר הזה בשבע עיניים. אולי הוא כבר פה ואולי יגיע בקרוב. גם כי תצטרכו אותו כדי להישאר בביזנס וגם כי בשנים הראשונות תעשו שם טונות של כסף ללקוחות שלכם (ולעצמכם) בקמפיינים. ואם יש לכם עצות טובות על ערוצי הפצה אחרים און ואופליין, שתפו אותי. מבטיח להעביר הלאה את מה שעובד.

בינתיים, הטלגרם שלי נמצא פה. לא יודע אם טלגרם זה הערוץ הבא, ולא, עוד אין לי שום מושג מה לעשות עם זה (חוץ מלהתחיל להעלות לשם פוסטים), אבל זה קצת כמו שאמא שלי אמרה לי פעם על עוד סט של סכו"ם לקראת פסח:

"נו, יותר טוב שיהיה בבית".

==

קוד הקופון לסדנה של מחר: new

למה לבוא: כי בשנה, שלוש השנים או חמש השנים שייקח עד שפייסבוק תשקע אל המצולות, אתם, החברים שלכם, המעסיקים שלכם, העובדים שלכם וכל הלקוחות שלכם – כולם עדיין שם. אלא אם אתם מוכרים לטסלה. ולג'ים קארי. ואת מה שתלמדו מחר, תנצלו כל יום בשנה, שלוש השנים או חמש השנים הבאות.

וכנראה גם ברשת הבאה.

עשרה טיפים לכתיבה ויראלית

הדרך הכי טובה להגיע לוויראליות במהירות היא לצלם את עצמכם מקללים שוטר. או מרביצים לילד. דקה וחצי-שתיים. תוסיפו לזה כיתוב "הישראלי המכוער", ואתם בדרך לתהילת עולם. כמובן, זה לא יעזור לדימוי שלכם בקהילה, אז עדיף לצלם מישהו אחר מתנהג ככה. אני ממליץ על שימוש בילדים שלכם לטובת העניין, כי הם משאב זמין וזול יחסית. גם זה סוג של כתיבה ויראלית.

אם זה לא עובד, ואתם רוצים שדווקא טקסט שלכם יגיע לקצווי ארץ, תשתמשו ביכולת ובכישרון שלכם. כלומר: שלמו לחברים כדי שישתפו. אבל אם אתם קצרים במזומן, הנה כמה רעיונות שיהפכו את הטקסטים שלכם לאפקטיביים יותר ולכן גם ויראליים יותר:

1. תגידו משהו מעניין: קרטיב זה טעים, אוטובוס זה מזהם, אוגוסט זה גהינום, יום ראשון זה ג'יפה. כולם אומרים את זה כל הזמן. כולם מסכימים על זה. כדי לכתוב ויראלי ואפקטיבי אתם צריכים דעה משלכם. ודעה משלכם אומרת שלפעמים גם צריך להיות מוכנים שלא יסכימו אתכם.

2. נצלו את העיתוי: יש לכם חדשות מסעירות על זה שהמושחת מושחת? זה כמעט כמו חדשות מסעירות על זה שהרומאים דיברו פרסית במאה השנייה לספירה. כלומר, זה לא מעניין כמעט אף אחד. בפייסבוק, אם אתם לא מתייחסים למשהו מהיום – מקסימום מאתמול – אתם לא כל כך רלוונטיים.

השתמשו בכותרות ביניים

3. הסיפור שלכם מעניין רק אם אפשר ללמוד ממנו משהו. רק אם הוא משליך על הכלל: אחד הכללים הבסיסיים ביותר של כתיבה אפקטיבית הוא שאנשים מזדהים יותר עם סיפורים רלוונטיים מבחינתם. אם מה שאתם מתארים יכול לקרות גם להם, או לחברים שלהם. או להוריהם. או לילדיהם. סיפורים פרטיים הם נהדרים, אבל אם הם אקסטרים גורנישט שלא רלוונטי לחיים של הקוראים שלכם, אז הם לא ויראליים.

4. במקום לספר בדיחות, תנסו להיות מצחיקים.

5. או מרגשים. אבל אל תתאמצו. אם אתם אומרים על משהו שהוא "מדהים!!!" זה לא אומר שהוא באמת מדהים. זה רק אומר שאתם משתמשים במילים בנאליות ובהרבה סימני קריאה. כלב שמיילל כי כואב לו, ילד שמחייך אליך הם נוגעים ללב. בלי מדהים ולללא סימני קריאה.

השתמשו בעוד כותרות ביניים

6. תהיו אותנטיים. אפשר לזייף בפייסבוק. להישמע כמו מישהו שאכפת לו. אם אתם טובים בזה, אנשים יקראו אתכם חודש. אם תהיו אמיתיים יקראו אתכם תמיד.

7. תראו את הקוראים שלכם. אל תכתבו להם מעל הראש. אל תכתבו להם מתחת לרגליים. תחשבו כמה קשב יש להם וכמה נכונות יש להם לקרוא אתכם – וגם מה מעניין אותם. אני, למשל, יודע ששמונים אחוז מהקוראים שלי התייאשו מהטקסט הזה לפני שהגיעו לכאן.

השתמשו בממש מלא כותרות ביניים

8. רהיטות עוזרת. את יכולה לכתוב אחווווותתתתתטטטייי אם זה מגניב אותך, אבל את רוב הקוראים זה לא יגניב.

9. התמצאו בחומר. אם אתם כותבים על נושא ולא מבינים בו כלום, אתם עלולים להיות ויראליים כמו הדביל שגנב את האייפון וממשיך להעלות תמונות לדרופבוקס של בעלת האייפון. זה ויראלי, אבל זה ממש לא נעים.

האמת היא שאני שונא כותרות ביניים. אל תגזימו

10. אל תנסו להיות ויראליים. כיתבו מהראש ומהלב לא מהתחת ומהאגו. אל תתעסקו בכמה לייקים אתם הולכים לקבל, אלא האם יש לכם מה להגיד, האם זה רלוונטי לקורא, האם זה הזמן הנכון לכתוב את זה – ובעיקר האם מתחשק לכם לכתוב את זה.

וככה תקבלו מלא לייקים.

#סליחה

המלצה

את נוני ראובני היכרתי דרך כתיבה ויראלית בפייסבוק לפני כמה שנים. מאז הוא הפך לחבר בלב ובנפש כי הוא קסם על ים כנרת. נסענו ביחד עד קצה העולם. אפילו נבחנו ביחד על כלב ים פעם. #באמת #נשבעלכם. וחוץ מלנבוח ממש טוב על כלבי ים, הוא כותב נהדר: ממריא מהמקום שבו כולנו נמצאים, ומגיע למקומות שרגל אדם לא דרכה בהם. נראה לי. תעקבו אחריו בפייסבוק. כדאי לכם.

ושיהיה לכם שבוע נהדר. אם כלב ים נובח עליכם, תצטרפו אליו. זה נעים.

איך נתקעתי על 95 קילו מאז אפריל

כל כך הרבה פוסטים, אתרים, בלוגים, דפים, ספרים וכאלה מספרים על איך ירדתי חמישה קילו, עשרה קילו וחמישים קילו. אנחנו מדברים על אלפי טונות של "איך ירדתי". ויש גם אלפים על אלפים של פוסטים על איך רצתי מרתון. ואיך טיפסתי על האוורסט, איך חציתי את הסהרה, איך יצרתי הכנסה פאסיבית של 12,000 דולר בזמן שאני טס לקפריסין על אווזה. פאסיבית. איך אילפתי את הג'מבו שרימפס שלי, גוסטבו, לשרוק את האינטרנציונל.

פוסטים על איך נשארתי תקוע על 95 קילו מאז אפריל יש הרבה פחות. וחסרים גם פוסטים על איך רצתי לשירותים ועוד פעם נפצעתי. וגם על איך נכשלתי בניסיון ללמד את גוסטבו לשרוק את האינטרנציונל (הממזר ברון שודד). יש הרבה הרבה פחות כאלה.

מי זוכר את המפסידים?

כשאנשים מתעדים, הם לרוב מתעדים את ההצלחות שלהם. או שאלה פשוט התיעודים שנשמרים. אומרים שההיסטוריה מסופרת על ידי המנצחים. ככה גם ההשגים והכישלונות שלנו. תכלס, אף אחד לא מספר על הכישלונות שלו. ולא, פאק אפ נייטס לא נחשבים. אני מתכוון לכישלונות קטנים.

סיפרתי לכם כבר על איך נתקעתי על 95 קילו מאז אפריל?

נו באמת, מה יש לספר? שארטיק בננה שוקו זה 162 קלוריות של רוצח שקט (ארבע בעשר. 648 קלוריות, 28 דקות של גן עדן מהול בגהינום של רגשי האשמה + מינימום שלוש שעות צרבת)? שאם יש גהינום, אז הלוואי שממציא הקרמבו תקוע בו, טוחן את הביסקוויטים שלמטה 24/7 365 יום בשנה? באלוהים, מגיע לו.

כרגיל, בהכל אשמה פייסבוק

הקקופוניה החברתית הכחולה הזו, פייסבוק וטוויטר ואינסטאין ופינטגרם, גוזרת עלינו לספר שוב ושוב סיפורי הצלחה ועוד סיפורי ועוד סיפורי הצלחה. כי אנחנו משווקים את עצמנו לדעת. מספרים סיפור של הצלחה ושל חיים טובים וילדים יפים ומנות מצולחתות להפליא. מילא שכל זה חרטא. זה גם משעמם נורא.

רוצים פוסטים חיים? נושמים? מעניינים? אחרים? ספרו על הכישלונות שלכם. ולא, לא על איך שרפתם 30 מיליון דולר וסגרתם סטרט-אפ ועכשיו פתחתם חדש ותראו איזה מנה מדהימה אני אוכל עכשיו על צב בגלפגוס. לא כאלה.

על איך אתם תקועים על 95 קילו מאז אפריל. כאלה. על איך פסח מסתכל עליכם בעיניים כמו אור של רכבת שדוהרת אליכם במנהרה.

זהו.

הזמנתי אתכם כבר לסדנת פייסבוק אפקטיבי לעסקים קטנים? הנה אני מזמין. היא תתרחש בתל אביב ב-27 בחודש, שזה בדיוק בעוד 12 יום. בואו. ולכו תדעו, אולי כבר אהיה 94 קילו.

שיהיה לכם סופשבוע נפלא. ושבת שלום. רק מנשנש משהו וחוזר.