ריצה אפקטיבית Archives - כתיבה אפקטיבית

ואריאציות על קיבה

אחרי 15 ק"מ של ריצת  שטח בצפון רמת הגולן בטמפרטורה ממוצעת של עשרים מעלות והתלבטות האם אני בגן עדן או בגיהנום, נפל לי האסימון: רמת הגולן היא לא מקום, לא שטח כבוש, לא אלפים לבנטיניים.

רמת הגולן היא וריאציות על חרא של פרות. אתה יכול לקבל אותו על הכביש או על השביל, על הסלע או העפר, בירידות ובעליות, בפאתי היישוב או במרכזו, אתה יכול לקבל אותו בגדול או בעצום, בצפוף או במרווח, ביבש או במהביל.

אבל בכל מקום שתביטו, רחוק או קרוב, לפסגות או לעמקים, לסלעים או למאגרים, למטעים או לכבישים, הפרות היו שם קודם והשאירו משהו מעצמן.

– "אם היית בן אדם שמסתכל קדימה אל האופק, לא היית כזה מורבידי," גערתי בעצמי.
– "נכון, אבל אז גם הייתי עם שתי הרגליים עמוק בחרא", עניתי.
– "שתקו שניכם ותמשיכו לרוץ," סיכמתי.

קרדיטים

יש לי חברה שקוראים לה מורן. היא מארגנת ריצות. כלומר, היא עושה הרבה דברים, מגדלת מלא ילדות, כותבת אדירה, אבל גם מארגנת ריצות חברתיות שקוראים להן #אף_אחד_לא_יבוא.

(גם אביב שותף לארגון ועוד אחרים. אני חושב.)

הריצות החברתיות האלה הן עניין מוזר. מתכנסים להם ביחד כמה עשרות אנשים, לכאורה כדי לרוץ, אבל למעשה כדי להשוות את הסטיקרים של המרחקים שיש להם על האוטו, לאכול פחמימות ולהצטלם. בעיקר להצטלם.

יש בזה חן מסוים, אני מניח, בטח אם אתם מהטיפוסים שיודעים להסתדר עם בני אדם ולשוחח איתם ולהצטלם איתם וכל זה. אני למדתי כבר לפני היסודי שאני מתקשר עם דברים אחרים הרבה יותר מאשר עם בני אדם: עם המחשבות שלי, עם כלבים, אפילו עם חרא של פרות.

אבל מורן והחברים שלה, הם מארגנים ריצות ומסלולים. אז אני נגרר אחריהם וככה נחסך ממני העניין של התכנון, פרמטר שבלעדיו כל יתר הקונספט של ריצת שטח לא עובד כל כך טוב. ובזכות מורן והחברים שלה אני עכשיו אדם עם תובנות על חרא של פרות.

תודה מורן. תודה אביב. תודה לכל היתר.

ריצת שטח ללא

אין לי ניסיון בריצות ארוכות עם אנשים, אבל כן יש לי ניסיון מסוים בריצות ארוכות של סופשבוע. המשותף להן, ואולי זה הזמן להתנצל על התמה המרכזית של הקטע הזה, הוא שמתישהו אחרי 12 או 15 ק"מ אתה עובד הרבה עם האיברים הפנימיים וכבר אי אפשר להתאפק, ובגלל זה כדאי לקחת לדרך נייר טואלט.

ולכן, הדאגה המרכזית שלי בטיול הזה היתה שאאלץ לעצור בצד לרגע וכולם ימשיכו בלעדי. ואמצא את עצמי לבד בשום מקום בלי מושג איך להמשיך מכאן, שזו תחושה שהיתה לי פעם או פעמיים בקריירה. החיים הם סוג של ריצת שטח.

לפיכך, איך שיצאנו לדרך הידקתי את שרירי רצפת האגן שאולי יש לי, ומיהרתי קדימה. ככה, גם אם אאלץ לעזוב לכמה דקות של שחרור, אולי אספיק להדביק את האחרונים. אבל חרדות, יש להן מאפיין מטריד. אם אתה לא מטפל בהן, הן מתגברות.

וככה המשכתי לרוץ קדימה ולהתאפק. עד ששלוש שעות אחרי תום הריצה, כשעברנו את צומת עמיעד בדרך חזרה הביתה, אמרתי לכפרה עליה שיש מצב שאני עומד להתפוצץ אבל לא ידעתי על זה עד עכשיו.

דבריטיס

עוד דבר שגיליתי ברמת הגולן זה שאנשים בריצות חברתיות משוחחים תוך כדי ריצה. באופן מוזר, בדרך כלל הם מדברים על ריצות אחרות, מה שכמובן מעורר את התהייה על מה דיברו בריצה הראשונה. אבל יותר מהכל מצאתי את עצמי תוהה: מאיפה יש להם כוח לדבר כל כך הרבה? מה אתם לא שמים לב שאתם רצים?

אה, ועוד דבר: כל העסק מאוד מאוד מאוד מזכיר מילואים. או לפחות תרגיל שלדי עם טויוטות של המפח"ט במקום רק"ם.

והנה, אחרי פעם אחת בקושי, גם אני חוזר למונחים כמו "שלדי" ו"רק"ם". אולי זו רמת הגולן שאשמה. הרי שם למדתי חלק ניכר מה מהמילים האלה.

בכל אופן, אין לי אלא להשתומם איך אנשים מצליחים לדבר לאורך ריצות ארוכות כל כך בלי לאבד את כל האוויר בריאות. ובלי לאבד את היכולת להקשיב זה לזה, כי מה אני אגיד לכם, אנשים אשכרה אוכלים את הראש.

למעלה, למטה, מעל המאגר, בתוך הפריג'ידר, למעלה, עוד פעם למטה, חלאס

קצת פרגון, למען השם

אבל כל הפוסט הזה עלול להיתפס כמו ביקורת על הנוף והאנשים והדבריטיס, ולא היא. היה מוי כיף. מוי חרא, אבל גם מוי כיף.

יש לי הרבה ביקורת בענייני כתיבה ושיווק. בעיקר על העיסוק הבלתי נסבל של אנשים בעצמם או בעאלק רוחניות והתפתחות אישית, אבל האמת היא שהרבה יותר קל להגיד דברים רעים מאשר טובים.

אני חושב שהיכולת לאסוף אנשים לפעילות משותפת שהיא טובה ובריאה ומחברת – היא הכי לא מובנת מאליה שיש. שההתרחקות שלנו מעוד בית מלון ועוד מסעדה ועוד סממן קצת דקדנטי של החיים הקצת בנאליים שלנו, והעדפה של טבע ושטח וטיול – הם בריאות של ממש לנשמה.

ושהבחירה לעשות את זה בצוותא ולא בתחרות, מעידה גם היא על משהו מפותח ונקי ובריא יותר.

אולי הגיע הזמן שגם אני אאסוף קצת מדבקות ומורשת קרב. לכו תדעו. אבא שלי היה אומר על זה, "אני סקפטי, אבל יש איזשהו סיכוי מינורי שאולי, בסוף בסוף, גם אתה תהיה בן אדם".

ועוד קרדיט

היו המון תמונות יפות בטיול הזה. אם צריך למצוא להן מכנה משותף אחד, בודד ויחיד, הרי זה שאני לא מצולם בהן. או כמו שהבן שלי היה אומר את זה, "אבא, עליך לשקול את האפשרות שאתה קצת מכוער". מתנצל, לפיכך, על העדרן. את התמונה היפה בפוסט הזה צילם יהודה וינברג שגם תכנן את המסלול.

רחוק אבל כואב

אבל למה לא אמרתם שבסוף מגיעים לפתח תקוה?

בזמן האחרון אני מבצע ניסוי קצר בבני אדם. שאלת המחקר היא האם אדם יכול לקום כל בוקר בחמש, ועדיין להישאר טיפוס יצרני, סימפטי ועוד כהנה סופרלטיבים פוזיטיביים.

והיות שהתקשיתי למצוא אנשים שישתתפו במחקרון הזה (מה שמלמד שאנשים הם יותר אינטליגנטיים מכפי שאנחנו סבורים), אני נאלץ לשמש בו כנבדק המרכזי. לפיכך, אתמול, שבת בבוקר, חושך ל-11 באוגוסט שנת 2018 למניינם, הטלפון שלי מצלצל. כמו כל יום.

– "לא רוצה", אני אומר לו.

– לא עונה.

טלפון. איך יענה?

וככה אני שוכב שמה במיטה החמה והנעימה שלי והופך בכוונות שלי לצאת לריצה, כי שבת בבוקר. והופך. והופך.

בסוף קמתי מהאינרציה של המחקרון. ואפילו נסעתי לפארק הירקון. פארק הירקון זה מקום טוב לנסוע אליו בשבת בבוקר, גם אם אתה לא בטוח שאתה רוצה לרוץ. כל מה שאתה צריך זה להסתכל על יתר הרצים, ואז כבר תחליט: אם אתה בעניין, אז כולם נראים נפלא. אם אתה לא בעניין, אז כולם נראים כאילו דרס אותם שופל.

ואני לא הייתי בעניין. אבל הגעתי כבר עד פה, אז כוס אומו. נתחיל ואולי נפסיק בעוד עשר דקות.

העניין עם השלוקר

כשקונים מכל מים לריצות ארוכות, צריך לראות שהוא נוח. שהוא יושב לך טוב על הגב, שאתה יכול לשלוף את הבקבוקים או את הקש בקלות, שזה לא שורט אותך, שזה לא כבד מדי. בקיצור, צריך לעשות עבודת שטח בחנות.

ולא רק זה, יש גם את העניין של המחיר, כי ברשת זה עולה פחות.

אז אתה הולך לחנות ובודק מידות, ובודק שהבקבוקים נשלפים בקלות ואפשר לשטוף אותם בלי בעיה, שזה לא שורט ושזה לא נופל. ואחרי שמצאת פונקט את מה שמתאים לך בעזרתו האדיבה של המוכר בחנות, אתה אומר לו תודה רבה וזין עליך, הולך להזמין את זה באמזון וחוסך 14 שקל.

מכיוון שיש פה כל כך הרבה עבודה, כל כך הרבה החלטות, כל כך הרבה אסטרטגיה וכל כך הרבה המתנה שיגיע כבר מסיאטל או מסין – כבר שלוש שנים אני הולך על הפתרון הקצר של הבעיה.

ולא קונה שלוקר.

הפארק, הפארק הטוב

פארק הירקון מלא ברזיות. אתה רוצה לשתות – יש לך ברזיה. אתה עומד להתייבש – יש לך ברזיה. אתה מת לנשנש משהו – יש לך ברזיה. אתה רוצה למות – יש לך ברזיה.

לא צריך שלוקר.

ירקון מזרח

אני אוהב לעשות את הדברים כמו שתמיד עשיתי אותם. אני קצת בן אדם, קצת סוס. תעזבו אותי מתוכניות חדשות, אפליקציות חדשות, אנשים חדשים, מוצרים חדשים. אני אוהב כמו תמיד.

וככה למשל, בפארק הירקון אתה חונה בחווייה האוליפית ורץ לים. אם רצים ארוך מגיעים עד חוף תל ברוך, אם רצים ממש ממש ארוך מגיעים עד הצוק. אם רצים עוד יותר ארוך מזה, מגיעים לאורתופד.

חיים פשוטים.

אבל אתמול, במסגרת הלא רוצה לקום ולא רוצה לרוץ, ממש לא התחשק לי לרוץ לצוק. אתה מגיע לחוף, מקבל רוח נגדית לפנים, השמש יוצאת עליך, נהיית לך זיעה של ים, אתה מקבל שפשפות של גולנצ'יק ומדמם מהפטמות. עזבו אותי באמא שלכם. היום אני רץ על ירקון מזרח. כמו יואל מוישה סלומון. קדמה בייבי, קדמה.

בסוף נעשה מזה סרט. נקרא לו "הדרך להוד השרון"

ויצאתי לדרך. אפילו מרחתי וזלין על חצי גוף בערך כדי להימנע משפשפות ודכדוך פוסט-ריצתי (עבד פצצה). נדבקתי לנחל ורצתי איתו. מזרחה, מזרחה, מזרחה.

התחיל אחלה. באמת. שלוש שנים בירקון ופעם ראשונה שאני מגיע לנעים של ירקון מזרח: צל טוב, קריר מסוים של ליד הנחל, פכפוך וכל זה, לחות של ג'ונגל ויאטנמי, מקומות חדשים, רמת החייל – ואחורי כל זה, שביל חום!

מאז שהייתי חי"רניק, כשאני יורד מהכביש ועולה על שביל חום או לבן, הרגליים שלי פוצחות בשיר. זה נעים, זה רך, זה לא כואב בברך, זה קרוב אצל האדמה והקדוש ברוך הוא. אני ושבילי כמו גרוזיה ושווילי.

אז אני רץ לי על החום הזה וליד הנחל. מזרחה מזרה מזרחה. עוד ועוד ועוד. "אם ארוץ שבעה-שמונה ק"מ לכיוון אחד, אני חוזר וסוגר עניין, וכמעט הכל על השביל. הברכיים שלי ינשקו אותי".

אחרי שבעה וחצי ק"מ פגשתי אחד. הייתי נחמד ומנומס, אבל אז הוא הודיע לי שכאן זה שישה ק"מ מהדר יוסף. אצלי בשעון היה 7.5. אמרתי לו שלא בדיוק, ושאולי לא יצאנו מאותו מקום, אבל הוא התעקש. "רצת שישה ק"מ!" מכירים את האנשים שצודקים תמיד? איזה בעסה זה ליפול על אחד אחרי שבעה וחצי ק"מ.

ככה זה. שבילים חומים או לא שבילים חומים, אם תרוץ מספיק זמן מזרחה – בסוף תמצא את עצמך בפתח תקוה. אין עצה ואין תבונה ואין תרופה נגד זה.

אז הסתובבתי וחזרתי. גם כי נזכרתי כי אין לי מים. סיפרתי לכם שאני רץ בלי שלוקר?

מה לעשות כשקמים מוקדם מדי

העניין עם פארק הירקון וברזיות לא עובד מי יודע מה כשרצים מזרחה. אתה צמא? אין ברזיה. אתה מת מצמא? אין ברזיה. אתה הוזה מחשבות לא קוהרנטיות על מים ודיסטופיה מד מקסית?

אין ברזיה.

המאמן שאני עובד איתו בימים האחרונים סיפר לי שאף אחד אף פעם לא התייבש אצלו. אתמול הייתי סנטימטרים מלשבור לו את הסטטיסטיקה. 10 או 11 ק"מ לתוך הבוקר, קלטתי שאני יורד לשבע וחצי דקות לק"מ ולמפלס ים המלח. למזלי, שני רוכבי אופניים נדיבים הצילו אותי, אחרת הייתי כותב את הטקסט מתוך קופסה של פירות יבשים. ממש ממש יבשים.

אבל בסוף חזרתי הפארקה והגעתי לברזיה. וחשבתי שנגיע ל-15-16 ק"מ ואחר כך נראה. אז הגעתי והמשכתי עוד טיפה. עד שמצאתי את עצמי קצת מת באוטו ואז קצת מת בבית.

אספרסו, חשבתי לעצמי. מה שאני צריך עכשיו זה אספרסו. כדי להתעורר, להתחיל את היום. אז שתיתי אחד. ונכנסתי להתקלח ונשכבתי לנוח במיטה. רק טיפ-טיפה.

שלוש שעות אחר כך התעוררתי.

הו. 12 וחצי בצהריים! הנה שעה לגיטימית להתעורר בשבת.

רגע, אבל מה היעד שלך? לישון. היעד שלי הוא לישון.