בלוגים Archives - כתיבה אפקטיבית

מדיוורי בלוג אהבתי

מה שלומכם? איך אתם?

הימים האלה של בין חג לחג, בין זיכרון לדיכאון, זה לא לאנשים חלשים. בשבוע הזה במיוחד, אני מרגיש איך ספרטה זורמת לי בדם. בטוח שאני לא לבד, ושגם לא צריך מצבה צבאית כדי לחוות את כל זה.

אבל אתם יודעים, החיים לא עוצרים. במיוחד עבור עצמאים. נכון, אתה יכול לקחת את ההפסקות שלך. אתה יכול לכסות את הראש או להישאר במיטה או לא לענות לטפון – אבל רק אם אתה מוכן לא להרוויח החודש. ולקבל את זה שמי שלא ענית לו היום עלול לא להתקשר יותר.

אז מה עושים? איך קמים והולכים למשרד ועושים ועושים. רק נגמר יום זיכרון אחד וכבר מתגנב לו אחר. ואיזה בן אדם יישב עכשיו על הטלפון ויתקשר ללקוחות כדי לתאם עוד פגישת עבודה ועוד משתתף בסדנה. שקט עכשיו, בבקשה. בלי אנשים.

אני קם בבוקר וכותב. בבלוג. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. כמו שען זקן שנכנס למעבדה שהיא חנות שהיא מעבדה, פותח את חלון הראווה, לוקח שעון זקן לידיים ונובר. ומפרק. ומותח. ובוחן. עד שישמע את הטיק-טק של פוסט שעובד. ומקווה שאולי אולי היום אף אחד לא ייכנס. ומקווה שאולי היום בכל זאת כן ייכנסו, שהעולם לא שכח שאני כאן.

כשאתה כותב בבלוג שלך כל יום, כל יום אתה פותח את החנות שהיא מעבדה שהיא חנות ונובר בשעונים ישנים וחדשים, האנשים שעוברים כל יום בחוץ עוצרים ונכנסים. כל יום. כל יום עוצרים כמה אנשים. ושואלים. וממששים את השעונים. לפעמים אפילו קונים.

בלי לייקים. בלי שיתופים. עם כרטיס אשראי. ככה זה עם בלוגים. עולם ישן ישן, אבל כולו שלך. בלי שאלות של סנאטורים. בלי הסברים של צוקרברג. רק אתם והלקוחות שלכם והשיחות שלכם והעסקאות שלכם.

עוד אין לכם בלוג משלכם?

בסדר. חכו עם זה עוד שבוע. או חודש. או שנה. אולי הוא יפתח את עצמו. עד אז, אתם מוזמנים לשלי. נמתח שעונים ביחד. אתם תלמדו דברים חדשים. ואני? אני אזכר שאני לא לבד. אפילו ביום הזיכרון.

המלצות

"מאוד נהניתי מסדנת הכתיבה שלך. היא היתה משמעותית ומועילה בשבילי בגלל השילוב בין המצגות והליווי והמענה האישי. הרגשתי שקיבלתי מענה טוב ומועיל בכל ההתלבטויות שעלו לי במהלך הקורס: איזה תוכן לכתוב ואיך לגשת לתהליך הכתיבה. המשובים המפורטים עזרו לי מאוד בשיפור והבנת תהליך הכתיבה העסקית, בקבלת ביטחון בקול האישי שלי ובהבנה מה עובד ומה פחות.

קיבלתי הרבה רוח גבית בקשר לשימוש בהומור וקול ייחודי שלי. לפני הקורס לא הייתי בטוחה שיש לזה מקום בכתיבה עסקית ולא אישית, אבל נתת לי הרבה ביטחון להעז ולהשמיע אותו, מה שהפך את תהליך הכתיבה העסקית להרבה יותר מתגמל ומהנה ומרגש עבורי.

אתה מרצה מעולה ונדיב בחלוקת הידע, מעודד רצון ומוטיבציה לכתוב וזו היתה דחיפה מעולה מבחינתי בשביל להתחיל להריץ מחדש את הבלוג שזנחתי מזמן."

(מאיה וקסלר)

"החלק הכי טוב בקורס מבחינתי היה העריכה שלך לפוסטים. זה מה שהפך את התאוריה למשהו יישומי, שעזר לי להבין איך להשתפר. הרגשתי איך מפוסט לפוסט ההערות שלך נכנסו לי לראש והצלחתי ליישם חלק לפחות. הסדנה נתנה לי דחיפה להתחיל לכתוב וביטחון שמה שאני כותבת על הנושא יעניין מישהו. אני מרגישה שאני מתחילה את הבלוג עם הרבה יותר בטחון בעצמי ממה שהייתי לפני הקורס.

אם יהיה קורס המשך אשמח לקבל פרטים."

(אפרת בריט)

סדנת הבלוגריות הבאה נפתחת ביום שלישי, 24.4. נשארו בה מקומות בודדים.

שיהיה לכם יום זיכרון קצר קצר ויום עצמאות ארוך ארוך. הלוואי שתאהבו ותהיו נאהבים עד מאוד. וזיכרו שעצמאות, יש בה לא רק רק זכות לחירות שלכם, אלא גם מחויבות לחירותם של אחרים.

השבוע הבא יהיה רגיל לגמרי. שבוע ככל השבועות. יש למה לחכות.

 

אתר אינטרנט – מקימים ובוכים

יש שני סוגים של אנשים: מצד אחד יש את אלה שאין להם אתר אינטרנט. מהצד השני יש את אלה שממש שונאים את אתר האינטרנט שלהם.

בעצם, אולי אולי יש עוד סוג אחד: אלה שבדיוק עכשיו מקימים את אתר האינטרנט שלהם.

זה לא מקרי. קודם כל יש לנו אידאה פיקס של איך דברים צריכים להיראות. וכמו שבטח שמתם לב, המציאות בדרך כלל מתנגשת עם הרעיונות שלנו לגבי איך היא צריכה להיראות. מכל מיני סיבות: תקציביות, תכנותיות, עיצוביות – ובמיוחד הסעיף המוכר "חלאס, אין לי כוח לזה יותר".

חוץ מזה, העידן הזה אשם בהכל. החדשני של אתמול הוא המיושן של היום. המפתיע של אתמול הוא הבנאלי של עכשיו, המקורי, מרענן, משעשע של אתמול – הוא המשעמם והקפוא על שמריו של הרגע. ואם הדברים האלה נכונים באופן כללי – הם נכונים שבעתיים בראייה הסובייקטיבית שלנו, שהגיעה לאתר הזה כל כך הרבה פעמים.

סינגל מאלט

זה לא באמת רק אני והאתר לי. הבעיה היא לא רק שלך ושל האתר שלך. אלה כולנו. כולנו והשדים שלנו, הציפיות והאכזבות, המבוכות והקמטים שבאמת רק אנחנו רואים. זה מה שיש שם באתר.

גם אם אתם שונאים אותו, זכרו: האתר שלכם צובר כוח, עוצמה, עוקבים, נאמנים (אולי גם שונאים!) עם הזמן שחולף. ונכון, הוא מתבגר, הוא מזדקן, הוא מתיישן. כמו יין.

תדאגו רק שלא יחמיץ.

 

עשרה טיפים לכתיבה ויראלית

הדרך הכי טובה להגיע לוויראליות במהירות היא לצלם את עצמכם מקללים שוטר. או מרביצים לילד. דקה וחצי-שתיים. תוסיפו לזה כיתוב "הישראלי המכוער", ואתם בדרך לתהילת עולם. כמובן, זה לא יעזור לדימוי שלכם בקהילה, אז עדיף לצלם מישהו אחר מתנהג ככה. אני ממליץ על שימוש בילדים שלכם לטובת העניין, כי הם משאב זמין וזול יחסית. גם זה סוג של כתיבה ויראלית.

אם זה לא עובד, ואתם רוצים שדווקא טקסט שלכם יגיע לקצווי ארץ, תשתמשו ביכולת ובכישרון שלכם. כלומר: שלמו לחברים כדי שישתפו. אבל אם אתם קצרים במזומן, הנה כמה רעיונות שיהפכו את הטקסטים שלכם לאפקטיביים יותר ולכן גם ויראליים יותר:

1. תגידו משהו מעניין: קרטיב זה טעים, אוטובוס זה מזהם, אוגוסט זה גהינום, יום ראשון זה ג'יפה. כולם אומרים את זה כל הזמן. כולם מסכימים על זה. כדי לכתוב ויראלי ואפקטיבי אתם צריכים דעה משלכם. ודעה משלכם אומרת שלפעמים גם צריך להיות מוכנים שלא יסכימו אתכם.

2. נצלו את העיתוי: יש לכם חדשות מסעירות על זה שהמושחת מושחת? זה כמעט כמו חדשות מסעירות על זה שהרומאים דיברו פרסית במאה השנייה לספירה. כלומר, זה לא מעניין כמעט אף אחד. בפייסבוק, אם אתם לא מתייחסים למשהו מהיום – מקסימום מאתמול – אתם לא כל כך רלוונטיים.

השתמשו בכותרות ביניים

3. הסיפור שלכם מעניין רק אם אפשר ללמוד ממנו משהו. רק אם הוא משליך על הכלל: אחד הכללים הבסיסיים ביותר של כתיבה אפקטיבית הוא שאנשים מזדהים יותר עם סיפורים רלוונטיים מבחינתם. אם מה שאתם מתארים יכול לקרות גם להם, או לחברים שלהם. או להוריהם. או לילדיהם. סיפורים פרטיים הם נהדרים, אבל אם הם אקסטרים גורנישט שלא רלוונטי לחיים של הקוראים שלכם, אז הם לא ויראליים.

4. במקום לספר בדיחות, תנסו להיות מצחיקים.

5. או מרגשים. אבל אל תתאמצו. אם אתם אומרים על משהו שהוא "מדהים!!!" זה לא אומר שהוא באמת מדהים. זה רק אומר שאתם משתמשים במילים בנאליות ובהרבה סימני קריאה. כלב שמיילל כי כואב לו, ילד שמחייך אליך הם נוגעים ללב. בלי מדהים ולללא סימני קריאה.

השתמשו בעוד כותרות ביניים

6. תהיו אותנטיים. אפשר לזייף בפייסבוק. להישמע כמו מישהו שאכפת לו. אם אתם טובים בזה, אנשים יקראו אתכם חודש. אם תהיו אמיתיים יקראו אתכם תמיד.

7. תראו את הקוראים שלכם. אל תכתבו להם מעל הראש. אל תכתבו להם מתחת לרגליים. תחשבו כמה קשב יש להם וכמה נכונות יש להם לקרוא אתכם – וגם מה מעניין אותם. אני, למשל, יודע ששמונים אחוז מהקוראים שלי התייאשו מהטקסט הזה לפני שהגיעו לכאן.

השתמשו בממש מלא כותרות ביניים

8. רהיטות עוזרת. את יכולה לכתוב אחווווותתתתתטטטייי אם זה מגניב אותך, אבל את רוב הקוראים זה לא יגניב.

9. התמצאו בחומר. אם אתם כותבים על נושא ולא מבינים בו כלום, אתם עלולים להיות ויראליים כמו הדביל שגנב את האייפון וממשיך להעלות תמונות לדרופבוקס של בעלת האייפון. זה ויראלי, אבל זה ממש לא נעים.

האמת היא שאני שונא כותרות ביניים. אל תגזימו

10. אל תנסו להיות ויראליים. כיתבו מהראש ומהלב לא מהתחת ומהאגו. אל תתעסקו בכמה לייקים אתם הולכים לקבל, אלא האם יש לכם מה להגיד, האם זה רלוונטי לקורא, האם זה הזמן הנכון לכתוב את זה – ובעיקר האם מתחשק לכם לכתוב את זה.

וככה תקבלו מלא לייקים.

#סליחה

המלצה

את נוני ראובני היכרתי דרך כתיבה ויראלית בפייסבוק לפני כמה שנים. מאז הוא הפך לחבר בלב ובנפש כי הוא קסם על ים כנרת. נסענו ביחד עד קצה העולם. אפילו נבחנו ביחד על כלב ים פעם. #באמת #נשבעלכם. וחוץ מלנבוח ממש טוב על כלבי ים, הוא כותב נהדר: ממריא מהמקום שבו כולנו נמצאים, ומגיע למקומות שרגל אדם לא דרכה בהם. נראה לי. תעקבו אחריו בפייסבוק. כדאי לכם.

ושיהיה לכם שבוע נהדר. אם כלב ים נובח עליכם, תצטרפו אליו. זה נעים.

גבול ההשפעה

בסוף של כביש 6, שמה למעלה בפאתי דמשק, רגע לפני שאתה מגיע ליקנעם, אפשר לרמות את הפקק. ולא, לא הייתי יודע את הפרט הזה אם ווייז לא היתה מספרת לי שאפשר לטוס ב-44 קמ"ש בשדרות יצחק רבין וככה להערים על כביש 6 ששובר לתוך הפקק של יקנעם.

לא פניתי. הנה בעיה של אנשים שמכירים את הארץ: הם מפעילים את ווייז ולא מקשיבים. וככה, במקום לטוס על יצחק רבין ב-44 קמ"ש, זחלתי לתוך הפקק של יקנעם. 3 קמ"ש.

לא מגיע

אני מסתכל הווייז, הוא מסתכל עלי, אני לא מחשב מסלול, הוא כן, ואחרי איזה דקה של חשיבה יוצאת ממנו בת קול ואומרת לי: תגיע ליעד ב-15:05.

היעד הוא מפעל בנצרת עלית. ויש לי שם הרצאה. בשלוש.

ואני, אני בן אדם שמקדים. יש פגישה בשתיים? אני מגיע בעשרה לשתיים. יש הרצאה בשלוש? אני גם כן מגיע בעשרה לשתיים. ולא במקרה אני ככה. כי כשאני מאחר, אני נלחץ. ונלחץ. ונלחץ. כמו בלון: עצבני, אדמדם, מתוח, אגרסיבי. לא נעים באופן כללי. מזכיר לכם: שלושה קמ"ש. הרצאה בעוד 20 דקות, והאיחור כבר ידוע מראש.

אז התחממתי. והתחממתי. והתחממתי. והתחלתי להזיע. בכפות הידיים, בכפות הרגליים. בשערות על השיניים. ובאו לי רעידות לא רצוניות של קריזה וכל חיי רצו לנגד עיני. בשחור לבן. עם עודף משקל.

ולא היתה ברירה. כלומר, יכולתי לצפצף, אבל נותר בי איזשהו בדל של קוגניציה. אז נשמתי במקום. והבנתי שלא רק שאני הולך לאחר, אני גם לא יכול לעשות שום דבר בנדון.

ספרינגסטין מציל את סחבק

וכמו שאני משחרר, מתחיל לי שיר של ברוס ספרינגסטין סולו בלי הלהקה ועושה לי מסאז' של נעים ברקות.

ולפתע הכל רגוע ושקט ולא בידי.

יש לנו כל כך הרבה אחריות בחיים האלה. כל כך הרבה משימות. כל כך הרבה אנשים וארגונים לתת להם מענה. כל כך הרבה ציפיות של אנשים אחרים להגשים, ועוד יותר גרוע מזה – ציפיות שלנו מעצמנו. כדאי לזכור מתי הדברים לא בידיים שלנו: אחרי שהגשנו מכרז. אחרי ששלחנו ילד לבית הספר. לפני שאנחנו נכנסים לפגישה ואין לנו מושג איך הצד השני יגיע.

ברגעים האלה, גבול ההשפעה שלך הוא אתה. כל מה שאפשר לעשות הוא להיות טוב לעצמך. כל היתר יהיה בסדר. אולי. הלוואי.

שבוע טוב.

איך נתקעתי על 95 קילו מאז אפריל

כל כך הרבה פוסטים, אתרים, בלוגים, דפים, ספרים וכאלה מספרים על איך ירדתי חמישה קילו, עשרה קילו וחמישים קילו. אנחנו מדברים על אלפי טונות של "איך ירדתי". ויש גם אלפים על אלפים של פוסטים על איך רצתי מרתון. ואיך טיפסתי על האוורסט, איך חציתי את הסהרה, איך יצרתי הכנסה פאסיבית של 12,000 דולר בזמן שאני טס לקפריסין על אווזה. פאסיבית. איך אילפתי את הג'מבו שרימפס שלי, גוסטבו, לשרוק את האינטרנציונל.

פוסטים על איך נשארתי תקוע על 95 קילו מאז אפריל יש הרבה פחות. וחסרים גם פוסטים על איך רצתי לשירותים ועוד פעם נפצעתי. וגם על איך נכשלתי בניסיון ללמד את גוסטבו לשרוק את האינטרנציונל (הממזר ברון שודד). יש הרבה הרבה פחות כאלה.

מי זוכר את המפסידים?

כשאנשים מתעדים, הם לרוב מתעדים את ההצלחות שלהם. או שאלה פשוט התיעודים שנשמרים. אומרים שההיסטוריה מסופרת על ידי המנצחים. ככה גם ההשגים והכישלונות שלנו. תכלס, אף אחד לא מספר על הכישלונות שלו. ולא, פאק אפ נייטס לא נחשבים. אני מתכוון לכישלונות קטנים.

סיפרתי לכם כבר על איך נתקעתי על 95 קילו מאז אפריל?

נו באמת, מה יש לספר? שארטיק בננה שוקו זה 162 קלוריות של רוצח שקט (ארבע בעשר. 648 קלוריות, 28 דקות של גן עדן מהול בגהינום של רגשי האשמה + מינימום שלוש שעות צרבת)? שאם יש גהינום, אז הלוואי שממציא הקרמבו תקוע בו, טוחן את הביסקוויטים שלמטה 24/7 365 יום בשנה? באלוהים, מגיע לו.

כרגיל, בהכל אשמה פייסבוק

הקקופוניה החברתית הכחולה הזו, פייסבוק וטוויטר ואינסטאין ופינטגרם, גוזרת עלינו לספר שוב ושוב סיפורי הצלחה ועוד סיפורי ועוד סיפורי הצלחה. כי אנחנו משווקים את עצמנו לדעת. מספרים סיפור של הצלחה ושל חיים טובים וילדים יפים ומנות מצולחתות להפליא. מילא שכל זה חרטא. זה גם משעמם נורא.

רוצים פוסטים חיים? נושמים? מעניינים? אחרים? ספרו על הכישלונות שלכם. ולא, לא על איך שרפתם 30 מיליון דולר וסגרתם סטרט-אפ ועכשיו פתחתם חדש ותראו איזה מנה מדהימה אני אוכל עכשיו על צב בגלפגוס. לא כאלה.

על איך אתם תקועים על 95 קילו מאז אפריל. כאלה. על איך פסח מסתכל עליכם בעיניים כמו אור של רכבת שדוהרת אליכם במנהרה.

זהו.

הזמנתי אתכם כבר לסדנת פייסבוק אפקטיבי לעסקים קטנים? הנה אני מזמין. היא תתרחש בתל אביב ב-27 בחודש, שזה בדיוק בעוד 12 יום. בואו. ולכו תדעו, אולי כבר אהיה 94 קילו.

שיהיה לכם סופשבוע נפלא. ושבת שלום. רק מנשנש משהו וחוזר.

 

לא נכון!

אני מנוי על הרבה יותר מדי ניוזלטרים. טובים גרועים. והכל כדי לראות מה אנשים עושים, איך זה נראה, איך זה עובד. אני מלמד כתיבה, וכדי ללמד צריך ללמוד. וללמוד. אני קורא מאמרים בטבולה, באאוטבריין, בעיתון, במגזין. לפעמים אני אפילו מעז להיכנס לטמקא ולקרוא.

קראתי עכשיו פסקה ואני רוצה להתעכב עליה רגע:

אנשים במדינת ישראל לא אוהבים גורואים. אני נתקל בהמון אמירות של "אם הוא כל כך טוב במה שהוא עושה – למה הוא טורח ללמד אחרים?" או "מי שמלמד אחרים הוא מי שלא הצליח לעשות את זה לבד".. בתכל'ס – זה בולשיט אחד גדול. ברור שאתה יכול להיות טוב במה שאתה עושה וגם ללמד אחרים.. אני לא אתחיל למנות את הדוגמאות לכך, אבל יש אינסוף כאלה. ותתפלאו – יש אנשים שגם אוהבים ללמד.

לא רע

לכאורה, כתיבה לא רעה. הכותב מסדר את המילים במשפט בסדר הנכון, לא שוגה בעברית ובדקדוק, אוצר מילים נחמד, משלב שפה מדוברת. יופי. הייתי מוותר על השתי נקודות, במיוחד אם מדובר בנטייה שחוזרת על עצמה, אבל זה שולי. התמונה הגדולה היא כתיבה שיווקית טובה.

אבל תראו את רמת הטיעון: "אנשים לא אוהבים גורואים". "הם אומרים ככה וככה". "תכלס, זה בולשיט".

זהו. זה הטיעון. או במילותי שלי: אין טיעון. בסך הכל מישהו שצועק "לא נכון!"

תגידו משהו

כדאי לזכור: צעקות, כמו בגן, כמו בכיתה, כמו בכביש, לא פותרות שום דבר. הן בוודאי אינן כתיבה טובה או משכנעת. הן צעקות. זה הכל. רוצים לשכנע? למכור? להניע? לרגש? תגידו משהו. אל תצעקו.

ולא, "לא נכון" זו לא אמירה.

 

איך להביא גולשים מפייסבוק לבלוג

פייסבוק הרגה את הבלוגים. אחרי שהיא הרגה אותם, היא התעללה בגופותיהם. ודרסה אותם עם שופלדוזר. קדימה, רוורס, קדימה, רוורס. ושברה עליהם סיפולוקסים. הבנתם את הפרנציפ, נכון? אז איך להביא גולשים מפייסבוק לבלוג?

אם כולם בפייסבוק, אז אף אחד לא נמצא בבלוג. ולא רק זה, אם מנסים להוציא תנועה מפייסבוק לבלוג – פייסבוק מחביאה אותנו. אשכרה. מחביאה עמוק. ואני מתכוון שפעם, כשהייתי מעלה לינקים לבלוג, אפילו אשתי לא היתה רואה אותם.

אז מה עושים? איך להביא תנועה לבלוג? הרי בלוג כותבים כדי שאנשים יקראו.

פתרון מסוים לבעיה הוא לרמות את פייסבוק. איך? פשוט לפרסם בפייסבוק יותר. יותר סטטוסים, יותר פוסטים. לא קשורים. כאלה שפשוט ייצרו חשיפה לאורך זמן. ואז לנצל את החשיפה האישית הזו, ומעת לעת להעלות לינק לבלוג (או להבטיח לינק בתגובות).

לרמות את האלגוריתם

וככה, אתם "מעלים את הדירוג" הפייסבוקי שלכם. בבדיחות איומות, ציטוטים של אמא שלכם ותמונות של הילדים. אחר כך גם תשובו ותפגעו בדירוג הזה באמצעות פרסום פוסטים בבלוג. זה לא פתרון טוב במיוחד. הוא לא יקנה לכם חשיפה גדולה. אבל הוא עדיף בהרבה על רק לפרסם פוסטים, כי אם תפרסמו רק פוסטים, פייסבוק תחביא אתכם לחלוטין. 

בסופו של דבר, בלוגים הם ריצה לטווח ארוך. ממש ארוך. חודשים, שנים. ככל שהזמן עובר ואתם מייצרים, מתמידים, מתמחים – ככה התנועה תגיע ממקורות אחרים, ובעיקר תגדיל את מספר המנויים ותביא עוד ועוד גולשים (שיהפכו למנויים) דרך גוגל.

ופייסבוק? לפייסבוק יש את סל הבעיות שלה, ואלה בעיות קשות וחריפות. הבלוג שלכם לא נמצא בסדר העדיפויות שלה וגם לא יהיה. נסו לא להסתמך על פייסבוק – לא בטווח המיידי ולא הרחוק, אבל אם אתם מוציאים שם כסף, ודאו שהוא מפנה תנועה ולידים אליכם.

לא טוב, אבל זה מה יש.

תוספת מאוחרת: יונית צוק כתבה פוסט על העניין שהגיע לכאן במהלך סוף השבוע. השורה התחתונה שלו: הפצה של בלוג זה כאב ראש שאינלתאר. רשימת תפוצה עוזרת. וסבלנות של צב. אבל צב סבלני, לא אחד מהצבים העצבניים האלה שעפים עליך כשאתה מדבר איתם לפני הקפה.

ספקים מתים בסתר

לעסק הקטן יש כל כך הרבה לעשות. זה בזבוז זמן אפילו להתחיל לחזור על זה. הרגע, למשל, העברתי את ריכוז ההכנסות למי שמוציאה את חשבוניות העסקה בסוף החודש. מחר אעביר חשבוניות מס לרואה החשבון. והיום בטח יגיעו חשבוניות מאנשי דיגיטל, עיצוב, תכנות.

וזה עוד לפני העבודה. בעסק אחד של אדם אחד.

כשעובדים עם כל כך הרבה ספקים, מגלים שקשה נורא למצוא את הספק הנכון. שהרבה יותר קל להיכשל בתהליך האיתור שלו מאשר להצליח.

לא אשמתו

הנטייה הטבעית היא להאשים את הספקים. יש לי חבר שבילה את הניינטיז בלטעון שהוא "מוקף בערימה של אידיוטים". אבל אפילו הוא גילה אחרי מספיק זמן, שאם כל כך קשה למצוא ספקים טובים, ואם מתעוררים כל כך הרבה קשיים – אז הרבה פעמים האשם הוא בלקוח, ולאו דווקא בספק.

אנחנו ממהרים. אנחנו רוצים שכולם יתחילו לעבוד תוך כדי תנועה ויביאו תוצאות כאן ועכשיו. אשתי מקבלת פעם בשבוע טלפון מחברה, ומדובר על התאגידים הכי גדולים במשק, שחייבת שהיא תציל אותה כאן ועכשיו, כי "חייבים לתרגם את הדוחות הכספיים למחר. לרומנית. ולסינית. ולאוזבקית. ולא, אין גרסה אנגלית, אז גם לאנגלית". גם אני צריך את המתכנת שלי "עכשיו! דחוף!" וגם אתם מכירים את זה ש"חייבים לעדכן את האתר ולהעלות את עמוד המכירה לפסח היום! היוםםםם!!!!" #סליחה

זה כל הזמן ככה.

התוצאה היא כמובן בריף גרוע לספק, שמיתרגם לעבודה לא טובה. הלקוח אולי תמיד צודק, אבל הרבה פעמים הלקוח גם אשם לגמרי.

לא אשמת אף אחד

ויש עוד סיבות לתוצרים לא טובים. לפעמים אנחנו לא נותנים לספק מספיק זמן: לפעמים הוא צריך חודשיים כדי להתחיל להראות תוצאות. לפעמים קורה משהו לא צפוי בחיים שלו, בחיים שלנו. לפעמים יש תקופות עמוסות במיוחד. לפעמים סבתא שלו מתה. לפעמים יש לנו פערי קצב, או שהוא עובד בלילה ואנחנו ביום. לפעמים התחלף לו עובד או שהיה לו פנצ'ר באוטו.

יש המון סיבות לכישלון בעבודה עם ספקים. כדאי לחשוב רגע או שניים לפני שמפטרים אותם, כי למצוא ולהכשיר ספק חדש זו עבודה מייגעת, ואין שום ביטחון שזה יעבוד.

יאללה ביי

אבל יש מקרים שהספק צריך ללכת: אם יש לכם הערה לספק שלכם, ואתם חוזרים ומעירים את אותה הערה שוב ושוב, אבל לא מגיעים לתוצאה הרצויה – אז יש בעיה. אם אתם מחפשים את הספק שלכם שוב ושוב והוא לא עונה לטלפונים – אז יש בעיה. אם הספק שלכם לא מדווח על התקדמות, למרות שביקשתם ממנו שוב ושוב – אז יש בעיה.

הכל חוזר למשפט ההוא, שההגדרה לטירוף היא לעשות שוב ושוב את אותו דבר ולקוות לתוצאות אחרות. אם זה לא עובד, ואז זה לא עובד שוב ושוב ושוב, אז לא משנה כמה תתאמצו – זה לא יעבוד.

ואז, אין כבר מה לעשות. הספק חייב ללכת. וכל רגע שלא נעים לכם, הוא רגע שבו יש לכם יותר עבודה ואתם מפסידים כסף. שחררו.

למה כולם נשמעים אותו דבר

קודם כל: בשלישי הבא שיעור אונליין פתוח לציבור. מוזמנים להקליק פה ולהירשם. שיעור מיוחד, ספציפי, אותנטי. תבואו.

הבוקר, כמו שאני קורא איזה דיוור שאני קורא בימים אלה, ועובר משם לפוסט אחר של הבחור שכתב את הדיוור הזה, אני פתאום מוצא את עצמי מקשיב לפרסומת של ארבע דקות על קפה. נדמה לי שזה היה קפה. רגע, אני חושב לעצמי, מה קרה כאן, ומגלה שבבלי דעת מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך, לחצתי על לינק בפוסט, שהוביל אותי לבלוג אחר, שהוביל אותי לפודקאסט של מישהו שאני לא מכיר ושעומד לדבר על משהו שאני לא מבין, אבל קודם, פרסומת. ארבע דקות על קפה. 

זו חוויה מעט שונה בשבילי, כי דפוס הגלישה שלי מוגבל הרבה יותר. האמת היא שלרוב אני לא חורג מחמישה, שבעה או עשרה אתרים מרכזיים שמעניינים אותי, רובם אתרי חדשות בכלל. למה? אני מנחש שהגודש הוא קצת יותר מדי בשבילי. אולי אני לא יכול לקרוא פוסטים בלי ללחוץ על הלינקים, או שאני לא יכול לחוות את תחושת ההחמצה שכרוכה בלא ללחוץ על הלינקים. זה כנראה המנגנון שלי להתמודד עם עומס המידע: להצטמצם.

כלומר, מול העומס הזה, אני מרים ידיים אפריורי, הולך לוויינט סוגר את הזבל הזה בעצבים עוד לפני שהוא נטען. אחר כך אני הולך להארץ, ומשם לטוויטר. להתלונן על החשבון של הארץ.

.אבל בזמן האחרון יש לי צורך גדול ללמוד, לדעת יותר, להתרשם. אז אני חורג מההרגלים שלי, נחשף לעוד ועוד תוכן עצמאי, מרחיב דעת. וככה אני מתפתח, שותה מידע בצמא – ושומע ארבע דקות פרסומת לקפה.

אפילו בלי להעתיק

ולא יכולתי שלא לשים לב שלמרות שהתכנים האלה הם עצמאיים, למרות שלא מדובר באתרי חדשות, חלק ניכר מאוד מהתכנים שאפשר למצוא ברשת דומים זה לזה באופן מטריד. ואני לא מדבר על העתקה פרופר (יש הרבה גם מזה), אלא על רוח הדברים: איך כדאי להתנהג, מה צריך לעשות, עשר שיטות להתעלם מחתולים – רבים רבים מהדברים האלה נראים בדיוק אותו דבר.

הסיבה לכך היא כנראה המוטיבציה. בסופו של דבר, מה שעומד מאחורי אופרציות התוכן הקטנות, המתוחכמות, המהירות והעצבניות האלה, הם אנשים שרוצים לעשות כסף. הרבה פעמים אלה אנשים שממש ממש צריכים כסף. לפעמים אלה גם אנשים שהצליחו כבר לעשות המון כסף, אבל כותבים על מה שמעניין אותם – ולא מצליחים להתנער מהמוטיבציה הישנה. וככה הם עושים עוד המון כסף. נשמות אומללות. אבל מה שחשוב זה לא כמה כסף יש להם בארנק, אלא הזהות במוטיבציה, שמובילה לזהות הזו בתכנים.

לכאורה, אין עם זה בעיה של ממש. בטח לא אם אתה יצרן של התוכן הזה. אבל אם אתה צרכן שלו? הו, חביבי, אתה הולך לקרוא שוב ושוב את אותו תוכן. איך כדאי להתנהג, מה צריך לעשות, מה יזמים חייבים לזכור, עשרה דברים שלמדתי מיזמים מצליחים, עשר השיטות של היזם המצליח ו-11 שיטות להתעלם מחתולים.

כן כן.

גם אנחנו כאלה. גם אתה כזה. גם התוכן שלך כזה. כי המוטיבציה שלנו דומות. אנחנו פה כדי לעשות כסף. ואפילו כשיש לנו מספיק, בדרך כלל אנחנו ממשיכים לעשות את אותו דבר.

ואם ככה, אם התוכן אותו תוכן והמוטיבציה אותה מוטיבציה, הסיכוי היחיד שלך טו סטנד אאוט הוא להיות מסוגל להגיד את הדברים אחרת. כמו שאני ככה עושה אין אינגליש למשל. זה ייחודי. #לאבאמת

אם כל התוכן אותו התוכן וכל המוטיבציות אותן מוטיבציות, אז כדאי להציץ על מוטיבציה של מישהו אחר, לאו דווקא של הכותב. למשל, על המוטיבציה של הקורא. מה הקורא רוצה?

מה הקורא רוצה?

והקורא רוצה בית. הוא רוצה אהבה. הוא רוצה אינטימיות. הוא רוצה להרגיש שהטקסט הזה הוא עליו. או שהוא היה יכול לכתוב אותו, או שזה בדיוק בדיוק מה שהוא צריך עכשיו – ואיזה יופי שאומרים את הדברים ככה פשוט וברור. איזה יופי שהכל של הכותב מובהק. מיוחד. אותנטי. עוד פעם המילה הזאת

והנה עוד אחת מהסיבות החמקמקות האלה ללמה כדאי להיות אותנטי ואפקטיבי. אתה לא יכול להיות מיוחד אם אתה כמו מישהו אחר. וזה לא כי אתה אומר את הדברים שהוא אומר (כולנו אומרים את אותם הדברים), אלא כי אתה נשמע כמוהו. או ליתר דיוק, אתה נשמע כמו "לא אתה". ו"לא אתה" לא מעניין אף אחד. אפילו לא את אמא שלך.

רגע, אז איך לכתוב?

בסוף, אחרי שנדדתי בין פוסט לפוסט, בין פרסומת לקפה בפודקאסט לעוד כותב אחד שנשמע כמו כולם, חזרתי לסת גודין וקראתי שלושה פוסטים שלו מההתחלה עד הסוף (הם גם קצרים, כפרה עליו). בלי הפרעות. לזכותו ייאמר שהוא גם לא מרבה מדי בלינקים. ולמה דווקא אותו? כנראה כי הוא נשמע מספיק בטוח בעצמו. ומספיק מיוחד. כל כך מיוחד, שהוא מצליח להיות הכי פשוט והכי פחות מתוחכם והכי פחות מתאמץ שאפשר.

 

כנראה שככה זה כשאתה לא מנסה לחקות שום דבר, ונשמע בדיוק כמו עצמך.

==

ועוד פעם תזכורת מוטיבציה: ביום שלישי, 8.3, שיעור כתיבה אפקטיבית 1.0. אתם מוזמנים. אני אהיה שם, ואנסה לעזור לכם למצוא את עצמכם.

איך איבדתי עוד לקוח נחשק (ואיך לא לכתוב ללקוחות בשום אופן)

דירינג דירינג!

בשבוע שעבר הטלפון פה מצלצל. על הקו נמצאת מנהלת הדרכה של חברת ביטוח.

אני אוהב מנהלות הדרכה של חברות ביטוח. כשיש על הקו מנהלת הדרכה של חברת ביטוח, זה אומר שאני עומד להתפרנס יפה בחודש הקרוב. חוץ מזה, מדובר בנשים שמדברות את השפה שלי (שפה של למידה והדרכה), אז בכלל נחמד.

והמנהלת הדרכה הזו, היא מספרת לי שיש לה עורכי דין שיושבים במחלקת פניות הציבור, והם צריכים לענות ללקוחות שפונים אליהם.

– "אני צריכה מישהו שילמד אותם לכתוב בשפה משפטית ופורמלית, כדי שהם יעשו את העבודה שלהם כמו שצריך." ככה היא אומרת לי, מנהלת ההדרכה. ואני לא ממציא פה כלום. הכל קרה באמת.

– "את בטוחה שאת רוצה שהם יכתבו משפטי ופורמלי?"

– "בטוחה."

– "אבל הם כבר משפטנים. הם כבר כותבים משפטי ופורמלי."

– "כן, אבל לא מספיק טוב."

– "ואת יודעת שהלקוחות שלך, אלה שפונים לפניות הציבור, יש להם בעיה. והם לא מרוצים, נכון? בגלל זה הם פונים. את יודעת שהם רוצים שיתייחסו לבעיות שלהם. בעיות של בני אדם."

(נשבע לכם. השיחה הזאת היתה באמת. ממש ככה. לא ממציא כלום.)

– "כן, יודעת."

– "ואת יודעת שהם שונאים שכותבים להם משפטי ופורמלי, נכון? את מבינה שזו דרך מצוינת לאבד את הלקוחות האלה," שאלתי אותה בעצב, שומע את ההכנסות הנהדרות של החודש הבא הולכות ונמוגות.

– "אני לא בטוחה שאני מסכימה."

"כן, לא חשבתי שתסכימי," אמרתי לה בלב.

הרחק הרחק מאחור

בסוף אמרתי לה שכן, אני יכול ללמד את הנציגים המשפטיים שלה לכתוב משפטי ופורמלי, אבל לא אעשה את זה, כי אני חושב שזה רע ללקוחות שלה. ושזה רע לחברה שלה. ולא אמרתי לה שאני שונא ללמד כתיבה משפטית ופורמלית, אבל היא הבינה לבד. בגלל זה אני אוהב מנהלות הדרכה. הן מדברות את השפה שלי.

חברת הביטוח הזו נשארת הרחק הרחק מאחור. ויש עוד מאות חברות כאלה במשק – מכל המינים ומכל הגדלים. אלה חברות שמתעקשות לכתוב ללקוחות בשפה של אתמול, ונשארות במקרה הטוב – עם הלקוחות של אתמול. לקוחות צעירים, אפילו אם החברות האלו הצליחו להשיג אותם, לא יישארו איתן לאורך זמן. לקוחות צעירים לא אוהבים שמדברים איתם כאילו הם ההורים שלהם.

איך כותבים ללקוחות בעידן הזה? כמו האינטרנט. כמו האפליקציה. ואם אתם הרפתקנים, אתם יכולים לקחת סיכון של ממש ולכתוב להם אשכרה כאילו הם בני אדם.

המלצה

כשמדברים אתי אנשי שיווק, מומחי שיווק, גורואים לשיווק, מנטורים לשיווק, ישר מתלבש לי הפרצוף המשועמם הזה של "בחייאת רבקום. בן אדם דיבר עם 500 סמנכ"לי שיווק בחיים שלו, הקים וניהל חברת יחסי ציבור, היה סמנכ"ל שיווק בעצמו, עבד עם אלף עסקים, מה תחדשו לי? מה?"

(כן, אני יודע. אני בלתי נסבל לפעמים. עובד על זה.)

אז אני בא אתמול להרצאה אינטרנטית של אראלה כרסנטי שרמילה, עם האטיטיוד הזה של, "אוקיי, אז ניהלה פעילויות במאות מיליוני שקלים במיקרוסופט והיתה סמנ"כלית שיווק בכבלים. פחחח, מיקרוסופט. פחחח, כבלים."

ואז, ישבתי שם שעה וחצי, וכל שבע דקות כתבתי לעצמי עוד רעיון חדש ועוד משהו שאני לא יודע.

זה עולם של מנטורים, גורואים, דלאי למאים, דלאי ככאים, גאונים שיווקיים, מומחים, קוסמים, מכשפים ומלאן תלפים יועצים. מה אגיד לכם, מצאתי מישהי מליגה אחרת. ואני הולך לראות מה עוד אפשר ללמוד ממנה. כדאי לכם גם.

#אעדכן

עדכוני סדנאות:

בסדנת פייסבוק לעסקים של 18 במרץ נותרו שלושה מקומות אחרונים.

הסבב הבא של סדנת הבלוגריות ייפתח ב-10 באפריל. שני המפגשים שנערכו עד עכשיו בסדנה הנוכחית היו נפלאים. נכון להיום, הסדנה הזו היא פסגת ההכשרות הפרטיות שלי. אני גאה בה עד התקרה. ועוד קצת.

בשבוע הבא, 6 במרץ, 20:30 בערב, אני עורך שיעור כתיבה אפקטיבית 1.0 אונליין, שיכלול חוקי יסוד, כללי עשה ואל תעשה וסשן שאלות ותשובות. כל העניין ייארך כשעה וחצי. אפשר להירשם ישירות בעמוד הזה. השיעור ייערך בפלטפורמת zoom.us. הנרשמים יקבלו בתחילת השבוע הבא אימייל עם זימון וקוד גישה. אתם מוזמנים עד מאוד.

תודה

בשבוע שעבר קיבלתי המון המון תגובות. תודה רבה לכל מי שכתב לי. הרחבתם את לבי, ממש. אני מזכיר לכם שאפשר למצוא את הדיוור השבועי באתר, לשלוח לינק לחברים ולהזמין אותם לקבל את הדיוור או את הפוסט היומי בבלוג.

יאללה, נשיקות. אם יש לכם כאב, רמסוהו ברגליים. חג שמח. הרבה אהבה.