בלוגים Archives - Page 2 of 2 - כתיבה אפקטיבית

אמנות הלא להגיד יותר מדי

הבוקר עברתי על עוד טקסט אחד במסגרת סדנת הבלוגריות שלי. סשן העריכה הזה הפך לשיעור המרכזי של היום. המהות של השיעור  היתה איך לא להגיד יותר מדי במשפט אחד. איך להתרכז בעיקר.

אני הולך לכתוב את המשפט הראשון שוב. בשתי גרסאות. כדי להראות משהו:

גרסה ראשונה: הבוקר עברתי על עוד טקסט אחד במסגרת סדנת הבלוגריות הנהדרת שלי, שמסתמנת כפתיחה נפלאה לשבוע העבודה. סשן העריכה הזה הפך לשיעור המרכזי של היום.

גרסה שנייה: הבוקר עברתי על עוד טקסט אחד במסגרת סדנת הבלוגריות שלי. סשן העריכה הזה הפך לשיעור המרכזי של היום.

הסיבה שבחרתי להשתמש בסופו של דבר בגרסה השנייה בפתיחת הטקסט, היא שיש בה פחות. היא יותר קצרה, והיא לא מתעכבת על פרטים שאינם בלב העניין. שימו לב שהגרסה הראשונה חיה ובועטת ונחמדה, אבל כשכתבתי אותה ידעתי שהיא לוקחת את הפוקוס ממה שיש לי להגיד ועוברת לדבר על הסדנה. כשאני מנסה להסביר משהו שנוגע לכתיבה, אני מנסה להיות ממוקד ככל האפשר.

ירידה מהציר הראשי

יש המון המון סיבות לרדת מהציר הראשי של הכתיבה. אנחנו מתעכבים על פרטים כי הם חשובים לנו. או כי אנחנו רוצים להגיד עליהם עוד משהו. או כי הם מזכירים לנו בדיחה. או כי הם מזכירים לנו משהו שקרה לחבר.

תראו:

גרסה ראשונה: ברוך דילג על ארוחת הבוקר כי פשוט לא היה לו זמן. הוא הגיע לבית הספר רעב כמו זאב.

גרסה שנייה: ברוך דילג על ארוחת הבוקר המהבילה שאמא הכינה לו. לא היתה לו ברירה. שיעורי הבית עוד לא היו מוכנים והוא הרי הבטיח לענבל שהפעם יכין את המשימה המשותפת. כשהגיע לבית הספר, הוא שמע את בטנו מקרקרת.

אם הסיפור שלי הוא סבלותיו של ברוך, ברור שאני רוצה לספר על הבטן המקרקרת ועל הארוחה המהבילה. אבל אם הסיפור הוא במקום אחר – אני לא רוצה להתעכב על הפרטים האלה. אני רוצה להתרכז במה שחשוב. ואז, הגרסה השנייה, גם אם היא מעניינת ומלאה פרטים עסיסיים – פוגעת לי במטרה.

המקומות שאנחנו מתעכבים עליהם הם, למשל:

– דברים שאנחנו יודעים מצוין ומרגישים נוח לספר עליהם

– קונוטציות שמתעוררות לנו בדרך, כשאנחנו כותבים על אדם, מקרה, מקום ועוד.

– השוואות לדברים אחרים

– פרטים שוליים שאנחנו חשים צורך להוסיף

(יש עוד הרבה.)

מה שקורה במשפט קורה בטקסט כולו

שימו לב שהמון המון פעמים, אנחנו מנסים לדחוף את הפרטים הלא חשובים האלה לתוך המשפט. ואז, המשפטים שלנו הופכים להיות ארוכים מדי ולא ממוקדים.

ומה שיפה זה שבטקסט שלא התרכז בעיקר, שיש בו משפט לא ממוקד אחד, יהיו בדרך כלל הרבה משפטים לא ממוקדים אחרים. וכן, זה יהפוך את כל יחידת התוכן לארוכה מדי, לא ממוקדת ומפוספסת באופן כללי.

אז בפייסבוק, בבלוג, באימייל או בכל יחידת תוכן: אם זו לא ספרות, תתאפקו. אל תכתבו את כל מה שאתם יכולים לכתוב. אל תכתבו את כל מה שאתם יודעים. אל תכתבו את כל הקונוטציות שלכם.

ואם כתבתם, אז יופי. אין דבר.

תמחקו.

אה, נזכרתי

ככל שהדברים נוגעים לכתיבה מכירתית (שרבים מכנים אותה בטעות "כתיבה שיווקית"), אם הצלחתם לא להתרכז בעיקר, אז הצלחתם גם לא למכור. (*כפיים*). במילים אחרות, אם אתם כותבים דף מכירה, מוטב שתהיו סופר ממוקדים. אחרת, אתם מבזבזים זמן וכסף על עמוד שלא יעבוד.

 

קשה קשה קשה

החיים הם עניין מייגע. זה נכון כמעט עבור כולם. תסתכלו על ילד בן ארבע מתעורר: בדרך כלל זה פשוט לא מתאים לו. ואחר כך, בגיל 14 – זה מתאים להם עוד פחות. למי יש חשק לעוד יום של מאבק על סטטוס חברתי והתמודדות עם מורים שכל מה שהם רוצים זה לגמור את היום?

ולחשוב שאחר כך אתה מבלה חיים שלמים בלהתגעגע לגיל 14. ו-16. ו-25. כאילו היה בהם עוד משהו חוץ מבלבול, חששות, חוסר ביטחון ועור מתוח. וברכיים מתפקדות. ברכיים מתפקדות, הו! באמת היה נחמד.

וכמובן, זה רק מידרדר ככל שאתה מתבגר, כי אחריות וילדים ועבודה ופרנסה ופנסיה והורים זקנים וכל זה. ולעצמאים, הטיפוסים האלה שיכולים להישאר במיטה, לקחת יום חופש בשביל הנשמה, להיות רגע עם עצמם – להם זה אפילו יותר קשה. אנשים מדברים כל הזמן על דחיינות, אבל תכלס, מה אנחנו דוחים? עבודה. דברים שאנחנו לא רוצים לעשות. וכל הזמן כל הזמן כל הזמן אנחנו צריכים לעשות אותם.

הפוסט הזה, כמו שאתם רואים אותו ככה כתוב יפה ומתוקתק עם לא יותר מארבע-חמש שגיאות הגהה? מאתמול בצהריים אני לא כותב אותו. כן כן, כבר 24 שעות אני מבלה בלא לכתוב את הפוסט הזה. נכון, עשיתי כמה דברים מועילים בדרך, אבל הכל היה כדי לא לכתוב את הפוסט הזה.

שמש ובנות יפות בשדרה

השבוע, החבר הכי טוב שלי בארץ. אז הוא עבר פה בשכונה לפני כמה ימים, ואני ירדתי מבניין המשרדים לשדרה הירוקה, והתהלכתי איתו ועם הבנות הנחמדות שלו ככה בצהרי יום חרפי חמים ונעים. והטלפון שלי צלצל וצלצל, לא מבין שאני מבלה עכשיו זמן איכות עם החבר שלי מאמריקה. פעמיים בשנה יש לי את זה. שתוק טלפון, שתוק.

"כבר חוזר אלייך", אמרתי לעוד מישהי וניתקתי, והמשכתי: "קשים, החיים האלה קשים". ככה אמרתי לחבר שלי, שי, בשמש החורפית החמימה.

(בתשעים אחוז מהמקרים בן אדם לא קולט את האירוניה בסיטואציה. גם אני לא קלטתי.)

– "כן," הוא אמר לי. "בזמן האחרון אני יותר מתחבר לקונספט של אצולה. נראה לי הרבה יותר נוח. הרבה פחות דחיינות."

– "וואלה. אתמול היה טוב ויהיה גם מחר."

– "כן, כזה," הוא אמר. "רק בלי הלחן של שלמה ארצי".

אל תאכלו לעצמכם את הראש בגלל דחיינות. בטח, תשתמשו בכל הטקטיקות האלה של הניהול זמן והניהול משימות ותתחילו קטן ותמשיכו, ורק כותב משפט – והופה חצי פוסט מאחורינו. אל תיכנעו. ברור. להיכנע אי אפשר.

אבל גם אל תאכלו לעצמכם את הראש. אנחנו דוחים כי נורא נורא קשה להישאר כל הזמן על הפסים. נורא קשה ליזום עוד ועוד וליצור עוד ועוד ולמכור עוד ועוד ולכתוב ולכתוב ולכתוב. צריך להכיר בזה איזה פעם-פעמיים ביום. ככה גם תרוויחו גאווה ותחושת הצלחה וערך כשתתמודדו בפועל עם המשימות שלכם.

כמו שאני עכשיו, כשהפוסט הזה מאחורי.

(עשר דקות הפסקה ואני חוזר לערוך.)

 

הסוד נחשף: ערכת המחץ החשאית לחיסול התחרות שלכם

הייתם צריכים לראות אותי פעם כשהייתי קורא אתרים של אנשי תוכן מתחרים. ויותר גרוע מזה, של אנשים שמלמדים כתיבה שיווקית ועסקית. וקופי. אין מספיק ח' בעברית בשביל הפחחחחחחחחחחחחחחחחים שלי.

זה תמיד אותו דבר: מישהו היה ממליץ עלי (ומתייג אותי) באיזה קבוצה בפייסבוק, ואז אני מגלה שיש עוד אנשים. והאנשים האלה, לא תאמינו, הם המליצו על אנשים אחרים. לא יודע מה עבר עליהם. באמת שאני לא יודע.

פחחחחחח

ואז הייתי הולך לאתרים של המתחרים האלה. שאנשים אחרים ממליצים עליהם ולא עלי. ושם הייתי רואה שהם קוסמת,  מדען מיליםהופכת מציאות למילים וקופירייטר וחייט תוכן. יש עוד. יש אפילו קוברה. נשבע לכם. אני פרסי נחש ארסי.

פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.

וכהייתי מפסיק עם כל החחחחחח' הזה, הייתי עובר לצקצק: תראה את ההוא: אין לו נקודה בסוף משפט. וההיא טועה בזכר ונקבה. ולהוא יש כל כך הרבה יותר מדי מילים במשפט. ומההיא לא הייתי קונה סמרטוט רצפה.

וככה עוד ועוד.

עד שיום אחד

עד שהתעוררתי יום אחד (הו! המספר מתעורר יום אחד! סוף סוף!), וגיליתי שכל הפחחחחחחחחחח הזה לא כל כך טוב בשבילי. ולא כל כך קונסטרוקטיבי.

והאמת היא שהם לא כאלה גרועים, המתחרים שלי. ולא רק אידיוטים ממליצים עליהם. למעשה, נראה לי שממליצים עליהם בצדק. ושלפעמים הטקסטים שלהם לא לטעמי, אבל הרבה פעמים אני גם מסתכל על הטקסטים האלה וחושב לעצמי ש"וואלה, לא רע". ו"הטקסט הזה דווקא עובד". ו"אולי אני צריך ללכת לסדנה שלה". ואולי גם אני אהיה קוברה?

או לפחות אנקונדה.

והמתחרים, הם גם לא בדיוק מתחרים. כי הם עושים דברים קצת אחרת. וחושבים קצת אחרת. ומאמינים בדברים אחרים. ומבטיחים דברים אחרים.

ויש להם לקוחות שהם לא בדיוק הלקוחות שלי. כי הם מאמינים בדברים אחרים. ומשתכנעים מדברים אחרים. ואוהבים טקסטים אחרים. ועוד כל מיני סיבות. ואפילו אם הלקוחות שלהם היו בדיוק כמו הלקוחות שלי, הרי כמה אנשים כאלה יש? שכותבים תוכן מצוין ומלמדים מצוין? שניים? חמישה? עשרים? נגיד שחמישים.  

בכל שנה נפתחים בארץ יותר מ-50 אלף עסקים חדשים. זה אומר שאם נטפל בכל שנה באלף לקוחות – כל אחד מאיתנו – עדיין נספיק לעבוד רק עם העסקים החדשים. אז אולי אולי, בעצם, יש מקום לכולם.

ואפילו יותר חשוב מזה, אני לומד מהם דברים חדשים. וזה המפתח האמיתי להתקדמות. זו הנוסחה הסודית. זו ערכת המחץ. זה המתכון המטריף. זהו הארס בין עיני הלקוחות.

(טוב, סליחה. ככה זה כשאתה קורא יותר מדי אתרים של אנשי תוכן.)

ברצינות, הסוד הוא להפסיק להיות הילד הכי חכם בחדר. לא לחשוב את זה. לא להאמין בזה. כי אם אתה הכי חכם, איך תלמד? ממי תלמד? הדבר היחיד שיש לך לחדש לעצמך זה עוד ח' בפחחחחחחחח.

זהו. הלכתי לקרוא נוסחאות שיווק סודיות. תתפללו ששום דבר לא יתפוצץ לי בידיים ושערכת המחץ הסודית לא תמעך אותי.

ותאהבו את המתחרים שלכם. אחרת איך תלמדו?

ההפך מ-31 אלף שקל

יש ימים שבהם אתה לא מוכר כלום. זה לא כתוב בשום מקום בדרך כלל, אבל יש ימים כאלה. הרבה יותר מקובל לקרוא על המודעה שמכרה ב-31 אלף שקל. על הפוסט הראשון בשיטה החדשה שלך, שמכר ב-31 אלף שקל. על הדיוור הזה ששלחת בספונטניות, ומכר ב-31 אלף שקל.

(המון אנשים מפרסמים את הקטע הזה שהם מכרו ביום אחד ב-31 אלף שקל. אני, כאן ועכשיו אני אומר לכם את זה: בחיים לא מכרתי ביום אחד ב-31 אלף שקל.)

אבל יש ימים שלא רק ב-31 אלף שקל אתה לא מוכר. כלום, אני אומר לכם. אתה יושב, מסתכל על האתר, זה שהיה אמור לייצר לך הכנסה פאסיבית. אתה מסתכל עליו חזק. אקטיבית אתה מסתכל עליו. מה אקטיבית? פרו אקטיבית! פו זיטיבית! אולטי מטיבית!

נאדה.

הכנסה פאסיבית עאלק

ההוא בפאסיביות, נותן בך מבט פאסיבי (או אפילו זה לא) ואומר לך באדישות: אין, כלום לא ייצא לך ממני היום.

לימים כאלה יש פוטנציאל להיות מדכאים למדי. לא מדברים עליהם מספיק, עליהם ועל האפקט המייאש שלהם, אבל צריך לעשות איתם משהו. צריך לנצל את כל הפאסיבי הזה.

אי אפשר לשנות את זה שלא נכנסה היום עבודה, שלא נמכרו היום מוצרים, שלא הוזמנו היום שירותים. אולי זה יקרה גם מחר. אולי גם בעוד שבוע. מה שכן אפשר לעשות זה לייצר תשתית מספיק משמעותית בכמה שיותר רבדים – כדי שזה לא יקרה יותר מדי:

לייצר עוד מדריכים.

לכתוב עוד פוסטים.

לחשוב על עוד שיתופי פעולה.

ולהתקשר לאנשים ולארגונים האלה, שאיתם אולי תיצרו את שיתופי הפעולה האלה.

לקרוא עוד חומר מקצועי. לעשות איתו משהו

או חומר השראה. אנחנו צריכים השראה בימים מדכאים. במיוחד בימים מדכאים.

לפתח את המוצר הבא.

לעשות את כל הדברים שנרקבים בטו דו ליסט שלכם.

ואולי להמשיך להסתכל נורא חזק על המייל בוקס. אולי תבוא התראה מחברת האשראי על עסקה חדשה (לא עובד.)

איך לא לא למכור ב-31 אלף שקל

מה שימנע ימים כאלה בעתיד, מחר, בעוד שבוע, בעוד שנה, הוא העבודה על עוד ועוד תוכן. עוד ועוד עמודי נחיתה ונקודות גישה לעסק שלכם, עוד ועוד מוצרים ושירותים, כתיבה בעוד מעגלים, עוד קבוצות, עוד רשתות: לא על הצלחות עסקיות ועל "איך מכרתי אתמול ב-31 אלף שקל", אלא ערך אמיתי, שמועיל לעוד ועוד אנשים.

תזכרו, אם לא תשבו ותכתבו את הפוסט הזה, את המדריך הזה, את השירות הזה, לא רק שהיום הזה לא ייגמר, הוא יביא עוד כאלה.

אז שבו לכתוב. ככה מתחילים. כשתגמרו פוסט אחד כבר תדעו על מה הפוסט שאחריו, וותייצרו עוד נקודות גישה – ופחות ופחות ימים כאלה.

ולכו תדעו, אולי ייצא לכם פוסט ב-31 אלף שקל.

שלום, אני יעל ואני לא רוצה למכור לך כלום. אף פעם. בעצם, אני לא פה

טוב, תקשיבו לזה:

"שלום, אני יעל ויש לי עסק זעיר ל[#מהזהחשוב]".

שלוש פעמים קראתי את זה בשבוע האחרון. באמת. "יש לי עסק זעיר". ככה אנשים כותבים. אנשים (בעיקר נשים) אומרים (בעיקר אומרות) את זה. כל יום. וכותבות את זה.

לא ברור לי אם זה קמפיין של רשות המסים שמעודדת עוסקות פטורות לחזור לקרוא לעצמן עוסקות זעירות, או שאולי זה משהו שקשור לטיריון ממשחקי הכס ולהתחזקות הכללית של גמדים באוכלוסיה (אני לגמרי בעד זה). אבל בכל מקרה, להגיד "יש לי עסק זעיר" זה לירות לעצמך ברגל. אולי אפילו להוריד לעצמך את הראש.

לכתוב "יש לי עסק זעיר",

זה כמו לכתוב "זה לא באמת עסק".

זה כמו לכתוב "זה תחביב. אני לא ממש מעוניינת למכור".

זה כמו לכתוב "זה לא פרנסה, זה שעשוע".

זה כמו לכתוב "אני לא מסוגלת להתייחס לזה ברצינות".

זה כמו לכתוב "אני לא רוצה שתקנה. סתם מספרת".

זה כמו לכתוב "בחיים אני לא אראה מזה פרנסה".

תפסתם את הפרנציפ, נכון?

כתיבה ודיבור יוצרים הווייה. וכשהכתיבה מדברת על זעירות, היא יוצקת לך תא כלא זעיר. פצפון. קטנטן. שאת לא באמת רוצה להיחלץ ממנו. שלא יכול לייצר התמחות, מקצועיות, עניין, פרנסה. כי הוא זעיר.

הס פן תעיר.

יש לך עסק. הוא לא זעיר. ואם את זה מזעירה אותו (ואת עצמך), אף אחד לא יראה אותו. ואף אחד לא יקנה ממך.

המלצות תרבותיות:

רות עפרוני כותבת. אבל לא לעסקים. סיפורים היא כותבת. ככה, כמו שפעם. רק מה, היא ממש ממש טובה בזה. אתם יכולים להכניס פה רשימה ארוכה ארוכה של סופרלטיבים. אני מסתפק בזה שזה ממש מעצבן כמה היא טובה. ומטריד. ומעורר קנאה. רות הוציאה כרגע ספר סיפורים קצרים. קוראים לו שנת השועל, והוא תענוג (אני באמצע). לכו לקרוא. ותעקבו אחריה. כדאי לכם.

תיאטרון עלמא הוא מהמיזמים המדאיגים האלה שמפגישים ילדים עם איכות. וכישרון. וטוב טעם. אז אם אתם רוצים יומולדת או אירוע אחר לילדים קטנים – בספרייה או בחברה, בוועד או בעירייה – דברו איתם. כאלה תשעה קבין של חן ונועם הליכות וקסם לא רואים כל יום. מה אכפת לכם לפזר קצת מזה על הילדים שלכם? לכו תדעו מה יקרה.

וגם: נפתחה ההרשמה למחזור הבא של סדנת האונליין מחולמת לבלוגרית בשישה מפגשים. הסדנה תיערך הפעם בשעות הערב. הקודמת התמלאה צ'יק צ'ק, אז אל תחכו.

ותעשו דברים טובים. כדאי.

אף אחד לא מספר

אצלנו הכל טוב מה טוב? מעולה! הכל מדהים ועוצר נשימה. העסק מעולם לא היה טוב כל כך. בקרוב פותחים משרד באוסטרליה. ואצל כולם זה ככה. זיקוקי די-נור והכל. אף אחד לא מספר שהוא נכשל.

אף אחד לא מספר על הסדנה הראשונה שלו, שהיתה כל כך גרועה שאשתו לא ידעה איך להסביר לו את זה ושהחברים שלו העדיפו לסנן את הטלפונים שלו ולא להגיד לו את האמת. או על הפעם ההיא שהוא הזמין אולם של 60 איש והגיעו שמונה. ושניים הלכו באמצע. על איך מרגישים מול כיתה כזו.

אף אחד לא מספר על לקוחות לא מרוצים. על איך זה לעמוד מול כיתה של 50 איש ולהרגיש שאמרת את המשפט הלא נכון בזמן הלא נכון. שעד לפני רגע הם היו שלך ועכשיו הם רק רוצים שזה ייגמר.

אף אחד לא מספר על משוב גרוע. על איך הוא החליט שזהו, את זה הוא לא עושה יותר לעולם. שהוא לא מתחיל עוד פעם. שהוא לא מוכן לעבור את זה שוב.

אף אחד לא מספר. אצל כולם זה ככה.

 

**

 

היום נפתח המחזור הראשון של סדנת בלוגריות אונליין. המחזור הבא ייפתח ב-10.4 בשמונה בערב.

אוצר מילים ועוני קוגניטיבי

"אל תהיה שיפוטי לגבי אוצר המילים של אנשים, אל תהיה שיפוטי לגבי אומר המילים של אנשים, אל תהיה שיפוטי לגבי אוצר המילים של אנשים".

(אני, בעיקר בין השנים 1976 ל-2018, רק 94 אחוז מהזמן. 95 אחוז גג.)

מצד אחד  

אני יכול לכתוב פוסט יומי על מילים וביטויים שמוציאים אותי מדעתי ("תגיד עוד פעם אחת לדייק את זה ואני מדייק לך כזאת בעיטה מדויקת לישבן, בדיוק כשאתה באמצע הבדיוק"). יש לי פוסטים כאלה מעכשיו עד אמצע 2091. וממילא, כשאגמור להתעצבן על העברית המדוברת של הישראלי הסביר, אם אי פעם אגמור, אעבור להתרגז על טעויות באנגלית. אתם יכולים לסמוך עלי.

אבל אני משתדל לא לכתוב את הטרוניות האלו. בטח לא בעמוד המקצועי או בקבוצה. יש דברים כל כך הרבה יותר מעניינים להתעסק בהם בכל הנוגע לכתיבה. ויש גם כל כך הרבה רוטנים מקצועיים. חוץ מזה, אם אני רוצה לרטון, יש לי המון נושאים אחרים: פוליטיקה וביטחון וכסף והילדים. הו, הילדים, דונט גט מי סטארטד אפילו.

ותמיד יש לי לנגד עיני את הטיפוסים האלה מלהעיף את הי' מפועל בעתיד בגוף ראשון, שמעלים ביקורת יומית על טקסטים מנוקדים. "תקשיבו, לאנשים אין בושה. סגול במקום צירה!" זה לגמרי מסוג המשפטים שאתם יכולים למצוא שם. וגם "חטף-פתח במקום קמץ! אני משתגעת! מילא אם היא היתה כותבת פתח, שזו סתם בורות, אבל חטף פתח!! לאן עוד נידרדר מפה!!" (סימני הקריאה במקור. צ.ב) (וממילא, אי אפשר לצפות לכתיבה סבירה בקבוצה עם שם מזעזע כל כך. זה כאילו שהרגישות ללשון באה על חשבון קופירייטינג).

כלומר, צריך קצת מודעות עצמית. כשאתה מנג'ס על העברית של אנשים, ציבור מסוים תמיד יניח (בצדק מסוים) שאין לך חיים.

וגם, צריך לומר שהשפה היא ממזרה גדולה, ויש לה נטייה לאמץ חידושים בקצב שהבת שלי מאמצת חתולים. ואתמול, כששמעתי שדר רדיו בן קרוב לשבעים "זה אחד השירים", או "אחד היפים", נזכרתי איך הייתי יוצא מדעתי כששמעתי צירופים כאלה לפני כמה שנים.

לסיום: אנשים מדברים. אין מה להתרגש מזה.

מצד שני

לאוצר מילים מוגבל ויכולת ורבלית דלה יש מחירים. ואלה לא מחירים קלים.

הבעיה ב"בא לי", למשל, היא הביטול של "אני רוצה" ו"אני מקווה" ו"אני שואף" ו"אני מתאווה" ו"אני חושק" ו"אני מייחל" ו"מתחשק לי" ועוד כמה. ואז "בא לי במבה" דר בכפיפה אחת עם "בא לי שתאהבי אותי" "בא לי סובארו" ו"בא לי שיהיה שלום".

כלומר, הכל מרודד, שטוח, ללא פערים של ממש בכמה אתם רוצים, או כמה זה חשוב לכם, או אפילו כמה זה בדמכם. וזו דוגמה קטנה. מהמם היא דוגמה דומה. הכל מהמם. כבר אין "נחמד" או "יפה", "חמוד", "משגע", "עוצר נשימה", "לא רע".

הכל. הכל מהמם.

ויש גם רגשות. כשאין אוצר מילים, אז בטווח שבין אוהב ושונא כבר אין מחבב, מסוקרן, מעוניין, נמשך. אין "מיואש מ", או "מותש מ" או אפילו "נמאס מ". אם אין את המילים האלה אז קשה מאוד לתאר התחושות האלה, ועולה השאלה: אם אתה לא יכול לקרוא לזה בשם, האם אתה יכול להבין שאתה חש את זה? האם אתה בכלל יכול להרגיש את זה?

וזו בעיני הבעיה הבאמת קשה של אוצר מילים דל: היא כופה על הבעלים שלה הווייה דלה מאוד וגשמית מאוד. טווחים שלמים של רגשות ותארים וניואנסים זרים לו לחלוטין. אולי הוא בכלל לא יודע עליהם. וזה ממש ממש לא מהמם. לא בא לי טוב. בכלל לא בא לי טוב.

מקווה שדייקתי את זה.

#סליחה

סטורי טלר הולך לסדנת מספרי סיפורים, ופתאום…

אחד, מומחה סטורי טלינג, העביר בוקר אחד הרצאה. שמה, הוא המליץ לכולם לספר סיפורים. שמעה הסטורי טלרית שישבה בהרצאה שלו וניגשה ללקוחה שלה ואמרה לה, תקשיבי את חייבת להיות מקורית וטו טל א סטורי. הלקוחה שלה, היועצת השיווקית, הלכה לדבר עם הלקוח שלה והסבירה לו שהוא חייב להיות ייחודי ומקורי ולספר סיפורים.

והלקוח של היועצת? ברוך השם עובד יפה. הלך בבוקר, פגש שני לקוחות ואמר להם שהם חייבים לספר סיפור, ובסוף ישב לסשן עם מנכ"ל ואמר לו שהוא חייב להיות יחיד ומיוחד ולספר את הסיפור שלו, אז המנכ"ל ישב עם הסמנכ"לים והרצה להם ככה עם האצבע, שאין, הם חייבים לספר סיפור. ותפסתם את הפרנציפ, נכון? כי אני יכול להמשיך ככה כל היום.

למרות שאתמול, כשהבת שלי חזרה ב-11 בלילה והסבירה לי שהאוטובוס איחר, אמרתי לה שתפסיק לספר לי סיפורים.

הבנתם, צריך לספר סיפורים. טוב. עכשיו, למה הם מתכוונים, כל המייבינים האלה?

הם מתכוונים שלהבדיל ממידע ומתוכן וכאלה מילים קשות שצריך לצרוך, אנחנו, בני אדם, אוהבים סיפורים. ולכן, כדאי ללוות את החברה שלכם, השירות שלכם, המוצר, המותג, הקונצפט, האנגינה שלכם – בסיפור.

מעשה שהיה, כך היה

רוב הסיפורים של עסקים הולכים בערך ככה: "פעם הייתי נורא עצוב ולא מצליח, אבל אז נדלקה לי הנורה של ההארה והתחלתי לנשום לבפנים של הצ'אקרה של היעדים העסקיים שלי, והיום אני מוכר פי חמישה, ממלא סדנאות, יוצא להפלגות, מחלק חתימות, מממן יתומים – ואול אין אול אתם חייבים להיות כמוני, כי להיות אני זה שוס שאין לתאר".

יש לכם סיפור בדיוק כזה, נכון?

אחלה. תזרקו אותו לפח. לא אמין.

ובמקום זה, תחשבו בקטן. תחשבו על כל הפעמים ביום שאתם מספרים סיפורים. כשאתם מגיעים לעבודה (על הפקקים), כשאתם מגיעים הביתה (על הפקקים), כשאתם עוזרים לילדה עם השיעורי בית ומספרים לה איך שאול הלך לחפש אתונות (ונתקע בפקקים).

תחשבו על הסיפור על הלקוח הסיני שעושה גרעפסים ועל הספק שתמיד מאחר לפגישות ועל העובד החדש עם הקעקועים. תחשבו על הסיפורים עם השקרים הקטנים והגדולים. תחשבו על כל הסיפורים ששמעתם מחברים שלכם. אתם יכולים לגנוב אותם.

סטורי טלר טוב הוא גנב סיפורים. ואני אומר את זה בביטחון של אדם שגנב את המשפט הזה.

ולפני שאתם מוצאים את סיפור המסגרת של החברה שלכם, העסק שלכם, המותג, השירות, השפעת שלכם (תהיו בריאים!) ספרו סיפור קטן בכל חתיכת תוכן. שני משפטים. זה הכל. ככה אולי לא יהיה לכם הסיפור הנהדר הזה שכולם מספרים, על איך הם היו עצובים ומסכנים (עד שהם מצאו את ההארה ונפתחה להם הצ'אקרה ועכשיו הם תורמים לילדים עניים), אבל יהיו לכם המון סיפורים טובים. בכל חתיכת תוכן.

ואנשים יקראו אתכם בהנאה. כי לא תמיד חייבים מוסר השכל והארה והשראה וצ'אקרה וילדים עניים והכנסות. לפעמים מספיק משהו קטן שגנבתם מחבר. או איזה עלילת פקקים קטנה (צפריר תזמן 45 דקות! בוקר טוב צפריר!)

זהו.

המלצה

סיפור אחרון ודי:

האישה האחרונה שראתה אותי מעשן היתה רונית ביטון. כבר שלושה חודשים לא נגעתי. הייתי אצלה יום אחד בשיעור פרטי על קידום ממומן ואוטומציה של תהליכים, וגנבתי סיגריה בכניסה.

מה עשתה? הכינה לי דף נחיתה ממש נהדר, נתנה לי איזה 200 טיפים על שיווק (ביצעתי שבעים אחוז בערך) – ולונג סטורי שורט, הארה, צ'אקרה, הכנסות, תרומה לילדים רעבים. בצחוק. 🙂

לונג סטורי שורט באמת, עזרה לי להכפיל את רשימת התפוצה שלי בשלושה חודשים. אנד קאונטינג. ונתנה לי טיפים מעולים. ואני אומר את זה בתור אחד שעושה מרקטינג לעסקים 15 שנה. השיפור פה ניכר, ברור ומיידי. ועשתה את זה בנדיבות נהדרת, כולל לענות על טלפונים מטרידים שלי ואימיילים מציקים שלי ולתקן וכל זה. היה תענוג של ממש לעבוד איתה, וזו לא הפעם האחרונה שלי.

תנו לה צלצול, תשלחו לה אימייל, פייסבוק, לינקדאין – אנא עארף. דברו איתה. כדאי לכם.

 

יאללה, חברים, תאספו את המשפוחה, עוזבים את פייסבוק

חברים, קדימה, לארוז. עוזבים את פייסבוק. אין לנו מה לעשות שם יותר.

טוב, לא באמת. אבל קצת. בטח אם יש לכם עמוד עסקי בפייסבוק. כי בימים אלה, נראה כאילו מה שיש לפייסבוק לתת לעסק שלכם הופך פחות ופחות אטרקטיבי.

פעם, פייסבוק החביאה את התכנים בעמוד שלכם והכריחה אתכם להוציא כסף רק כדי שאנשים יקראו. אחר כך היא הורידה את החשיפה והעלתה את המחירים. ושוב. ועוד פעם. המגמה הזו נמשכה ונמשכה עד כדי כך, שהיום אתם צריכים לשלם כסף טוב רק כדי שאמא שלכם תקרא את העמוד שלכם בפייסבוק.

(אגב, אני מכיר אנשים שהיו משלמים כסף טוב כדי שאמא שלהם לא תקרא את העמוד שלהם, אבל זה עניין אחר לגמרי.)

ועכשיו, צוקי הודיע שהחשיפה של העמודים העסקיים תרד עוד יותר, לטובת עוד משפחה ועוד חברים. עכשיו, דונט גט מי רונג: משפחה וחברים זה יופי. אבל מסתבר שמשפחה וחברים זה רע מאוד לעסק. כאילו לא הספיק שהם רוצים תשומת לב וארוחת ערב, עכשיו הם גם באים במקום השיווק של העסק. וזה כבר נהיה בעייתי למדי, כי אם אין שיווק, איך נאכיל אותם?

ואני מזכיר לכם, השיטה הזו, שלוקחים לנו עוד ועוד כסף תמורת פחות ופחות חשיפה – היא שיטה שלא נותנת לנו לקוחות. הלקוחות הם לא שלנו, אלא של פייסבוק, שבסך הכל מאפשרת לנו לכתוב להם פה ושם. כמה זה רע? לי, למשל, יש 13 אלף עוקבים בעמוד העסקי בפייסבוק. נשמע מעולה, נכון? אתם יודעים כמה אימיילים של העוקבים האלה יש לי?

נכון, אף אחד.

למעשה, אין לי אפילו רשימה של האוהדים של העמוד העסקי שלי. פייסבוק מראה לי את המאות הבודדים האחרונים שהצטרפו – וזהו. וגם אותם היא מראה רק אחרי שהפכתי את העמוד העסקי ומצאתי את הפינה הנסתרת שבה הם מוחבאים.

אבל בעצם, אתם יודעים את כל זה. גם אצלכם זה ככה.

קצת מצחיק שבדיוק קבעתי תאריך לסדנת פייסבוק אפקטיבי לעסקים קטנים, שכבר כמעט התמלאה, אבל זה בסדר. חוקי הכתיבה האפקטיבית עובדים גם בפלטפורמות אחרות. מה שברור הוא שככל שנוקף הזמן, אני מגלה שמרבית התקציב של מפרסמים נבונים בפייסבוק מוקדש להוצאת פרטי הלקוחות מפייסבוק, כדי שהמפרסם יוכל לדבר איתם בפלטפורמות כמו בלוגים ורשימת תפוצה.

שהן שלנו. לא של פייסבוק.

רוצו לפתוח בלוג

מזכיר לכם שבשבוע שעבר קראתי לכם לפתוח בלוגים. לנתב את התנועה בחזרה אל הנכסים שלכם. ככה אני, לעת זקנה נהייתי מהפכן. אם זה עוזר, אז לא רק לכם אני אומר את זה. ובעניין זה, תזכורת גם לסדנת הבלוגריות ההולכת ומתמלאת שתיפתח בעוד שבועיים.

בשבוע שעבר ישבתי בחברת מזון גדולה מול תקציב שיווק של מאות אלפי שקלים בפייסבוק ועמוד של מאות אלפי עוקבים, ושאלתי את סמנכ"לית השיווק, "נו, וכמה כתובות אימייל של לקוחות יש לך?"

"אף אחת," היא אמרה לי.

"יופי," אמרתי לה. "אז תמשיכי לשלם לפייסבוק על הזכות להיראות, כמו שאת משלמת לשופרסל על הזכות להימכר. ובכל פעם שיש לפלטפורמות האלה גחמה חדשה תשברי את הראש מחדש איך את שומרת על העסק. או שבמקום זה תקחי חצי מהכסף, ותבני רשימת תפוצה של עשרות אלפים בתוך שנה, ותתחילי לדבר ישירות עם הלקוחות שלך".

"כן, אבל לאן אני לוקחת אותם משם?" היא שאלה.

"לבלוג. את לא קוראת את רשימת התפוצה שלי?"

"לא," היא אמרה לי. "ארוך מדי."

המלצות:

  • התחלתי לקרוא בשבועות האחרונים אתר בשם תוכניסט. הכתיבה שם לא רעה אם כי טעונה שיפור מסוים. אבל אני ממליץ בפה מלא על התכנים. הם מצוינים: יסודיים, מעוררי מחשבה והכי חשוב, מקוריים. ותאמינו לי, להיות מקורי בימים אלה זו חתיכת עבודה קשה.

  • עוד לא הייתי בסדנה של כנרת יפרח מנמלה. אני לגמרי מתכוון להגיע לשם כשאתפנה. מה שכן, את הספר המצוין  שלה קניתי,  והקבוצה שהיא הקימה בפייסבוק היא יופי של מרכז ידע על מיקרו קופי. חוץ מזה, ואת זה אני כן יודע ממקור ראשון: היא בחורה נהדרת עם קארמה טובה. בקיצור, אני סומך את ידי על כל מפעלותיה, מהרצאה ועד אפיון שפה ארגונית. דברו איתה. היא נהדרת.

 

==

 

אחרון ודי: אני מעריך (ומקווה) שההרשמה לסדנה של 18.3 תיגמר בקרוב, אז אל תחכו.

 

יאללה, שיהיה שבוע חמאת בוטנים. ושמתם לב שהחמאה המלוחה של תנובה חזרה? איזה אושר, הא?

 

תבלו,

 

השמן