בלוג Archives - כתיבה אפקטיבית

אוצר מילים ועוני קוגניטיבי

"אל תהיה שיפוטי לגבי אוצר המילים של אנשים, אל תהיה שיפוטי לגבי אומר המילים של אנשים, אל תהיה שיפוטי לגבי אוצר המילים של אנשים".

(אני, בעיקר בין השנים 1976 ל-2018, רק 94 אחוז מהזמן. 95 אחוז גג.)

מצד אחד  

אני יכול לכתוב פוסט יומי על מילים וביטויים שמוציאים אותי מדעתי ("תגיד עוד פעם אחת לדייק את זה ואני מדייק לך כזאת בעיטה מדויקת לישבן, בדיוק כשאתה באמצע הבדיוק"). יש לי פוסטים כאלה מעכשיו עד אמצע 2091. וממילא, כשאגמור להתעצבן על העברית המדוברת של הישראלי הסביר, אם אי פעם אגמור, אעבור להתרגז על טעויות באנגלית. אתם יכולים לסמוך עלי.

אבל אני משתדל לא לכתוב את הטרוניות האלו. בטח לא בעמוד המקצועי או בקבוצה. יש דברים כל כך הרבה יותר מעניינים להתעסק בהם בכל הנוגע לכתיבה. ויש גם כל כך הרבה רוטנים מקצועיים. חוץ מזה, אם אני רוצה לרטון, יש לי המון נושאים אחרים: פוליטיקה וביטחון וכסף והילדים. הו, הילדים, דונט גט מי סטארטד אפילו.

ותמיד יש לי לנגד עיני את הטיפוסים האלה מלהעיף את הי' מפועל בעתיד בגוף ראשון, שמעלים ביקורת יומית על טקסטים מנוקדים. "תקשיבו, לאנשים אין בושה. סגול במקום צירה!" זה לגמרי מסוג המשפטים שאתם יכולים למצוא שם. וגם "חטף-פתח במקום קמץ! אני משתגעת! מילא אם היא היתה כותבת פתח, שזו סתם בורות, אבל חטף פתח!! לאן עוד נידרדר מפה!!" (סימני הקריאה במקור. צ.ב) (וממילא, אי אפשר לצפות לכתיבה סבירה בקבוצה עם שם מזעזע כל כך. זה כאילו שהרגישות ללשון באה על חשבון קופירייטינג).

כלומר, צריך קצת מודעות עצמית. כשאתה מנג'ס על העברית של אנשים, ציבור מסוים תמיד יניח (בצדק מסוים) שאין לך חיים.

וגם, צריך לומר שהשפה היא ממזרה גדולה, ויש לה נטייה לאמץ חידושים בקצב שהבת שלי מאמצת חתולים. ואתמול, כששמעתי שדר רדיו בן קרוב לשבעים "זה אחד השירים", או "אחד היפים", נזכרתי איך הייתי יוצא מדעתי כששמעתי צירופים כאלה לפני כמה שנים.

לסיום: אנשים מדברים. אין מה להתרגש מזה.

מצד שני

לאוצר מילים מוגבל ויכולת ורבלית דלה יש מחירים. ואלה לא מחירים קלים.

הבעיה ב"בא לי", למשל, היא הביטול של "אני רוצה" ו"אני מקווה" ו"אני שואף" ו"אני מתאווה" ו"אני חושק" ו"אני מייחל" ו"מתחשק לי" ועוד כמה. ואז "בא לי במבה" דר בכפיפה אחת עם "בא לי שתאהבי אותי" "בא לי סובארו" ו"בא לי שיהיה שלום".

כלומר, הכל מרודד, שטוח, ללא פערים של ממש בכמה אתם רוצים, או כמה זה חשוב לכם, או אפילו כמה זה בדמכם. וזו דוגמה קטנה. מהמם היא דוגמה דומה. הכל מהמם. כבר אין "נחמד" או "יפה", "חמוד", "משגע", "עוצר נשימה", "לא רע".

הכל. הכל מהמם.

ויש גם רגשות. כשאין אוצר מילים, אז בטווח שבין אוהב ושונא כבר אין מחבב, מסוקרן, מעוניין, נמשך. אין "מיואש מ", או "מותש מ" או אפילו "נמאס מ". אם אין את המילים האלה אז קשה מאוד לתאר התחושות האלה, ועולה השאלה: אם אתה לא יכול לקרוא לזה בשם, האם אתה יכול להבין שאתה חש את זה? האם אתה בכלל יכול להרגיש את זה?

וזו בעיני הבעיה הבאמת קשה של אוצר מילים דל: היא כופה על הבעלים שלה הווייה דלה מאוד וגשמית מאוד. טווחים שלמים של רגשות ותארים וניואנסים זרים לו לחלוטין. אולי הוא בכלל לא יודע עליהם. וזה ממש ממש לא מהמם. לא בא לי טוב. בכלל לא בא לי טוב.

מקווה שדייקתי את זה.

#סליחה

סטורי טלר הולך לסדנת מספרי סיפורים, ופתאום…

אחד, מומחה סטורי טלינג, העביר בוקר אחד הרצאה. שמה, הוא המליץ לכולם לספר סיפורים. שמעה הסטורי טלרית שישבה בהרצאה שלו וניגשה ללקוחה שלה ואמרה לה, תקשיבי את חייבת להיות מקורית וטו טל א סטורי. הלקוחה שלה, היועצת השיווקית, הלכה לדבר עם הלקוח שלה והסבירה לו שהוא חייב להיות ייחודי ומקורי ולספר סיפורים.

והלקוח של היועצת? ברוך השם עובד יפה. הלך בבוקר, פגש שני לקוחות ואמר להם שהם חייבים לספר סיפור, ובסוף ישב לסשן עם מנכ"ל ואמר לו שהוא חייב להיות יחיד ומיוחד ולספר את הסיפור שלו, אז המנכ"ל ישב עם הסמנכ"לים והרצה להם ככה עם האצבע, שאין, הם חייבים לספר סיפור. ותפסתם את הפרנציפ, נכון? כי אני יכול להמשיך ככה כל היום.

למרות שאתמול, כשהבת שלי חזרה ב-11 בלילה והסבירה לי שהאוטובוס איחר, אמרתי לה שתפסיק לספר לי סיפורים.

הבנתם, צריך לספר סיפורים. טוב. עכשיו, למה הם מתכוונים, כל המייבינים האלה?

הם מתכוונים שלהבדיל ממידע ומתוכן וכאלה מילים קשות שצריך לצרוך, אנחנו, בני אדם, אוהבים סיפורים. ולכן, כדאי ללוות את החברה שלכם, השירות שלכם, המוצר, המותג, הקונצפט, האנגינה שלכם – בסיפור.

מעשה שהיה, כך היה

רוב הסיפורים של עסקים הולכים בערך ככה: "פעם הייתי נורא עצוב ולא מצליח, אבל אז נדלקה לי הנורה של ההארה והתחלתי לנשום לבפנים של הצ'אקרה של היעדים העסקיים שלי, והיום אני מוכר פי חמישה, ממלא סדנאות, יוצא להפלגות, מחלק חתימות, מממן יתומים – ואול אין אול אתם חייבים להיות כמוני, כי להיות אני זה שוס שאין לתאר".

יש לכם סיפור בדיוק כזה, נכון?

אחלה. תזרקו אותו לפח. לא אמין.

ובמקום זה, תחשבו בקטן. תחשבו על כל הפעמים ביום שאתם מספרים סיפורים. כשאתם מגיעים לעבודה (על הפקקים), כשאתם מגיעים הביתה (על הפקקים), כשאתם עוזרים לילדה עם השיעורי בית ומספרים לה איך שאול הלך לחפש אתונות (ונתקע בפקקים).

תחשבו על הסיפור על הלקוח הסיני שעושה גרעפסים ועל הספק שתמיד מאחר לפגישות ועל העובד החדש עם הקעקועים. תחשבו על הסיפורים עם השקרים הקטנים והגדולים. תחשבו על כל הסיפורים ששמעתם מחברים שלכם. אתם יכולים לגנוב אותם.

סטורי טלר טוב הוא גנב סיפורים. ואני אומר את זה בביטחון של אדם שגנב את המשפט הזה.

ולפני שאתם מוצאים את סיפור המסגרת של החברה שלכם, העסק שלכם, המותג, השירות, השפעת שלכם (תהיו בריאים!) ספרו סיפור קטן בכל חתיכת תוכן. שני משפטים. זה הכל. ככה אולי לא יהיה לכם הסיפור הנהדר הזה שכולם מספרים, על איך הם היו עצובים ומסכנים (עד שהם מצאו את ההארה ונפתחה להם הצ'אקרה ועכשיו הם תורמים לילדים עניים), אבל יהיו לכם המון סיפורים טובים. בכל חתיכת תוכן.

ואנשים יקראו אתכם בהנאה. כי לא תמיד חייבים מוסר השכל והארה והשראה וצ'אקרה וילדים עניים והכנסות. לפעמים מספיק משהו קטן שגנבתם מחבר. או איזה עלילת פקקים קטנה (צפריר תזמן 45 דקות! בוקר טוב צפריר!)

זהו.

המלצה

סיפור אחרון ודי:

האישה האחרונה שראתה אותי מעשן היתה רונית ביטון. כבר שלושה חודשים לא נגעתי. הייתי אצלה יום אחד בשיעור פרטי על קידום ממומן ואוטומציה של תהליכים, וגנבתי סיגריה בכניסה.

מה עשתה? הכינה לי דף נחיתה ממש נהדר, נתנה לי איזה 200 טיפים על שיווק (ביצעתי שבעים אחוז בערך) – ולונג סטורי שורט, הארה, צ'אקרה, הכנסות, תרומה לילדים רעבים. בצחוק. 🙂

לונג סטורי שורט באמת, עזרה לי להכפיל את רשימת התפוצה שלי בשלושה חודשים. אנד קאונטינג. ונתנה לי טיפים מעולים. ואני אומר את זה בתור אחד שעושה מרקטינג לעסקים 15 שנה. השיפור פה ניכר, ברור ומיידי. ועשתה את זה בנדיבות נהדרת, כולל לענות על טלפונים מטרידים שלי ואימיילים מציקים שלי ולתקן וכל זה. היה תענוג של ממש לעבוד איתה, וזו לא הפעם האחרונה שלי.

תנו לה צלצול, תשלחו לה אימייל, פייסבוק, לינקדאין – אנא עארף. דברו איתה. כדאי לכם.

 

בדיחה טובה

רוצים לדעת מהי בדיחה טובה במאמר?

אתם עשויים לחשוב עכשיו שאני מדבר על בדיחות שלא מעליבות אף אחד; או על בדיחות תקינות פוליטית; או להפך: בדיחות ששמות קצוץ על מוסכמות חברתיות.

אבל לא. בדיחה טובה היא בדיחה שאף אחד לא יזכור. היא בדיחה שסייעה להמחיש נקודה – עשתה את שלה – והמשיכה לדרכה. כמו עדכון שיורד לכם לטלפון בלילה בלי שתדעו מזה. כזו היא הבדיחה הטובה עבור הפוסט שלכם: באה, עשתה את העבודה, שלום ותודה.

ולמה זה?

כי בדיחות טובות מדי מסיטות את תשומת הלב של הקורא מהעיקר. אם אני אספר עכשיו בדיחה שתהרוג אתכם מצחוק, אתם עשויים לזכור את הפוסט (או אותי), אבל מהסיבות הלא נכונות. ובעצם, אתם לא באמת תזכרו את הפוסט. במקום זה, תזכרו את הבדיחה.

ובגלל זה הומור יתר יכול להזיק למטרות שאתם רוצים לקדם או לאמירות שאתם רוצים להעביר, אבל לא רק הומור. גם כל מה שאתם רוצים להוסיף ושלא משרת את המסר המרכזי. כל הדוגמאות האדירות של וודי אלן וסטיבן ספילברג וזלמן שושי, שממחישות מצוין את המסר שלכם, עלולות להאפיל על התוכן שבאמת חשוב לכם.

במילים אחרות: אם זה לא משרת את התוכן שלכם, זה מזיק לתוכן שלכם.

טוב, חיכיתם כל כך יפה עד פה, אז הנה:

שר האוצר נכנס למסעדה רומנית ומבקש צ'ורבה. פתאום קופץ עליו אחד עם לום, שובר לו את שתי הרגליים, רוכן ומסנן לו באוזן: "ספר עוד פעם אחד את הבדיחה הזאת. נראה אותך."

#סליחה

 

לחשוב מיך אוץ לקוף (סע!)

טוב, אז ככה:

אם אי פעם היה ביטוי שהוא דבר והיפוכו, הרי זה "לחשוב מחוץ לקופסה".

כל פעם שמישהו אומר "תחשבו מחוץ לקופסה", מה הוא אומר בעצם? הנה, אני, עומד פה ואומר לכם להיות מקוריים, לחשוב אחרת – ואני עושה את זה בדרך הכי בנאלית, מקובעת וחלולה ששמעתם אי פעם.

לא כל כך משכנע.

מי אומר "לחשוב מחוץ לקופסה"? מנטורים, מאמנים, ידענים, מומחים (אני אוהב במיוחד "מומחים בינלאומיים". לאחרונה ראיתי גם לפחות "מומחית בינלאומית בכירה" אחת). למה הם אומרים את זה? ובכן, כי הם באוטומט. הם לא חושבים. הם עמוק עמוק עמוק, אין דרך יפה להגיד את זה: בתוך הקופסה.

אז אם אתם מנטורים כאלה, או מאמנים, או יועצים עסקיים, או מומחים לחשיבה חיובית, אל תבינו לא נכון. אני לא לועג, חלילה. בטוח שרבים רבים מכם מביאים המון ערך ותועלת לאנשים שסביבם. אני גם מאמין באמת ובתמים שאתם אנשים שרוצים טוב ועושים טוב. אבל בהנחה שאתם רוצים לעבוד עם קהל נבון, חושב, מודרני, מתקדם – רוצו לנכסים הדיגיטליים שלכם, לאתרי האינטרנט, דפי הנחיתה, הבלוגים, עמודי הפייסבוק, המודעות בגוגל – כל אלה.

ותתחילו למחוק, לשכתב, להגיד דברים אחרת. אם תצליחו להעיר את עצמכם, אולי תעירו גם את הקהלים והלקוחות שלכם. שבו קצת בתוך הקופסה ותחשבו על דרך אחרת להגיד את זה.

נו, אתם יודעים צאו מה… צאו מה… צאו מהקומפורט זון שלכם, או משהו.

ותביאו סביח כשאתם חוזרים.

המלצה

אירה חרקובסקי יודעת לעשות דברים שאני לא מבין בהם. ואני מתכוון, אשכרה לא מבין כלום. אין לי יכולת לתפוס שום דבר ממה שהיא עושה, אבל אני יודע שזה טוב.

אירה עושה אינסטגרם ומלמדת אינסטגרם. על פי העדויות מהסדנאות שלה שנערמות על שולחני, היא מעולה. וממה שאני רואה (אני מציץ בעמוד שלה מעת לעת) היא עושה את זה יפה להפליא. העמוד שלה כל כך אסתטי. שאי אפשר לטעות באיכות שלו. חוץ מזה, ממעט המפגשים שהיו לי איתה, ובכן, היא פשוט נהדרת.

ממליץ בחום לעקוב אחריה, להקשיב לה, ללכת לסדנאות שלה וללמוד ממנה.

ושיהיה לכם שבוע, יו קנואו, אחד הטובים. שתהיו פחות באימייל ובפייסבוק ויותר מול הוורד והאקסל. וגם מול אנשים. אבל אמיתיים.

ודברו אתי. הנה, אני פה.

איך ה-SEO השתלט לי על החיים

לפני כמה ימים כתבתי שכולם כולם צריכים לפתוח בלוג. בניסיון לתת דוגמה ולהקשיב לעצמי, התחלתי לעשות מעשה ולחזק את הבלוג שלי: גם לשפר טיפה את התכנים שזרקתי אליו בשנה האחרונה – וגם לעדכן אותו על בסיס קבוע.

מצאתי 42 פוסטים בבלוג. שזה לא מעט. חשבתי להוסיף להם קצת תמונות ואולי טיפה כותרות ביניים. אני לא אוהב אותן, אבל אני קורא הרבה עדויות שהן מקלות על הקריאה של אנשי העידן הזה, וזה לא נשמע תלוש מדי. וכמו שאני לוקח לי שבת ועובר פוסט אחרי פוסט כדי לשבץ אותם במה שחסר, אני פתאום רואה את התוסף הזה שאיזה מתכנת זרק לי בבלוג, ושמדרג את רמת ה-SEO וה-Readability שלי.

הנה, אני ממלא הוראות

קוראים לתוסף הזה yoast. זה די פשוט: אתה מקבל ציון בצבעים: אם אין צבע, אין ציון, אם הצבע הוא אדום, נכשלת, כתום – ככה ככה, ירוק – אתה תותח SEO. וגם עם ה-readability ככה. נקודות והכל. באה מכונה ואומרת לי מה רמת ה"נקראות" שלי.

יש לי הרבה עבודה.

#קללה ברוסית

בהתחלה, הניסיון לעמוד בחוקים הוא קצת ממכר. אתה מוסיף מילת פוקוס ותגים ועוד תקציר למנועי חיפוש. ואז אתה מזרזף מלמעלה טיפת כותרות ביניים ואיזה תמונה, ומדי פעם הצבע מתחלף. לפעמים אתה אשכרה מגיע לירוק. וכל הזמן אתה יכול לקרוא את ההוראות של התוסף הזה, שמסביר לך מה מומלץ לך לעשות ומה חסר ומה עשית מצוין.

לא אפקטיבי. אני

ואם ה-SEO זה צרה, אז מדד ה-Readability הוא ממש ברוך. הוא אשכרה יושב שם ואומר לי שהטקסט שלי לא קריא. ולא יודע איך אתם, אבל אני קצת רגיש לעניין הזה. כלומר, אני חושב שאני כותב בסדר גמור. אולי אפילו טוב. אבל המכונה הזאת יושבת שם ומספרת לי באיזה אחוז מהמשפטים שלי יש יותר מ-20 מילים. ושאני לא משתמש במילות קישור. ושלוקח לי זמן להגיע לעניין והקוראים שלי לא יודעים על מה אני כותב.

בקיצור, נראה לי שהתוסף רומז לי שאני לא אפקטיבי.

מה המשמעות של כל זה?

יש תובנה מאוחרי העניין המשעשע הזה: אם אתם מטייבים את ה-SEO של הבלוג שלכם (ואני לגמרי ממליץ שתעשו את זה כדי להגיע ליותר אנשים), תקשיבו לתוסף – אבל אל תשכחו של מי הבלוג. אם זה להוסיף לינק או תקציר או תמונה מדי פעם – זה אחלה. אבל אם אתם צריכים לשנות תוכן, להוסיף מילים שלא רציתם בכותרת או בפסקה הראשונה או משהו דומה – אז ה-SEO שלכם מנהל לכם את הבלוג. זה הזמן להרגיע.

ואם הוא רוצה את מילת הקוד או הפוקוס או התגיות שלו בפסקה הראשונה? אין בעיה. שיפתח בלוג משלו.

גם בפוסט הזה הנקראות שלי לא משהו. שייחנק התוסף.

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות