דחיינות Archives - כתיבה אפקטיבית

קשה קשה קשה

החיים הם עניין מייגע. זה נכון כמעט עבור כולם. תסתכלו על ילד בן ארבע מתעורר: בדרך כלל זה פשוט לא מתאים לו. ואחר כך, בגיל 14 – זה מתאים להם עוד פחות. למי יש חשק לעוד יום של מאבק על סטטוס חברתי והתמודדות עם מורים שכל מה שהם רוצים זה לגמור את היום?

ולחשוב שאחר כך אתה מבלה חיים שלמים בלהתגעגע לגיל 14. ו-16. ו-25. כאילו היה בהם עוד משהו חוץ מבלבול, חששות, חוסר ביטחון ועור מתוח. וברכיים מתפקדות. ברכיים מתפקדות, הו! באמת היה נחמד.

וכמובן, זה רק מידרדר ככל שאתה מתבגר, כי אחריות וילדים ועבודה ופרנסה ופנסיה והורים זקנים וכל זה. ולעצמאים, הטיפוסים האלה שיכולים להישאר במיטה, לקחת יום חופש בשביל הנשמה, להיות רגע עם עצמם – להם זה אפילו יותר קשה. אנשים מדברים כל הזמן על דחיינות, אבל תכלס, מה אנחנו דוחים? עבודה. דברים שאנחנו לא רוצים לעשות. וכל הזמן כל הזמן כל הזמן אנחנו צריכים לעשות אותם.

הפוסט הזה, כמו שאתם רואים אותו ככה כתוב יפה ומתוקתק עם לא יותר מארבע-חמש שגיאות הגהה? מאתמול בצהריים אני לא כותב אותו. כן כן, כבר 24 שעות אני מבלה בלא לכתוב את הפוסט הזה. נכון, עשיתי כמה דברים מועילים בדרך, אבל הכל היה כדי לא לכתוב את הפוסט הזה.

שמש ובנות יפות בשדרה

השבוע, החבר הכי טוב שלי בארץ. אז הוא עבר פה בשכונה לפני כמה ימים, ואני ירדתי מבניין המשרדים לשדרה הירוקה, והתהלכתי איתו ועם הבנות הנחמדות שלו ככה בצהרי יום חרפי חמים ונעים. והטלפון שלי צלצל וצלצל, לא מבין שאני מבלה עכשיו זמן איכות עם החבר שלי מאמריקה. פעמיים בשנה יש לי את זה. שתוק טלפון, שתוק.

"כבר חוזר אלייך", אמרתי לעוד מישהי וניתקתי, והמשכתי: "קשים, החיים האלה קשים". ככה אמרתי לחבר שלי, שי, בשמש החורפית החמימה.

(בתשעים אחוז מהמקרים בן אדם לא קולט את האירוניה בסיטואציה. גם אני לא קלטתי.)

– "כן," הוא אמר לי. "בזמן האחרון אני יותר מתחבר לקונספט של אצולה. נראה לי הרבה יותר נוח. הרבה פחות דחיינות."

– "וואלה. אתמול היה טוב ויהיה גם מחר."

– "כן, כזה," הוא אמר. "רק בלי הלחן של שלמה ארצי".

אל תאכלו לעצמכם את הראש בגלל דחיינות. בטח, תשתמשו בכל הטקטיקות האלה של הניהול זמן והניהול משימות ותתחילו קטן ותמשיכו, ורק כותב משפט – והופה חצי פוסט מאחורינו. אל תיכנעו. ברור. להיכנע אי אפשר.

אבל גם אל תאכלו לעצמכם את הראש. אנחנו דוחים כי נורא נורא קשה להישאר כל הזמן על הפסים. נורא קשה ליזום עוד ועוד וליצור עוד ועוד ולמכור עוד ועוד ולכתוב ולכתוב ולכתוב. צריך להכיר בזה איזה פעם-פעמיים ביום. ככה גם תרוויחו גאווה ותחושת הצלחה וערך כשתתמודדו בפועל עם המשימות שלכם.

כמו שאני עכשיו, כשהפוסט הזה מאחורי.

(עשר דקות הפסקה ואני חוזר לערוך.)

 

מי שדחה לו ונשכח לו החלום

הבוקר קמתי עם טיפ מושלם. באמת. כזה שאף אחד לא ישכח. כזה שידברו איתי עליו עוד הרבה זמן. אני תמיד מחפש את היהלומים האלה, רעיונות טובים באמת. וכשאחד כזה מזדמן לי בדרך, אני קצת יוצא במחולות ומברך את מזלי הטוב.

אז הלכתי להכין סנדוויצ'ים לילדים ואחורי זה שילחתי אותם בזה אחר זה אל בתי הספר, והכנתי לי קפה והעמדתי מים לאשתי ופתחתי פייסבוק וקראתי אימיילים. והתיישבתי לכתוב את הטיפ המושלם, את הגביע הקדוש של הטיפים לכתיבה אפקטיבית (כן, אני יודע. אני חי בעולם פנימי מטריד. לא חייבים להזכיר לי את זה.)

ופוף, הוא לא היה שם יותר, הממזר. הלך, נעלם, התפוגג. עכשיו באה עוד קללה. הרבה יותר גרועה מ"ממזר".

תקשיבו לי טוב טוב: הדחיינות היא האויבת הגרועה ביותר של הכתיבה. היא גרועה אפילו יותר מביקורת עצמית, וביקורת עצמית היא הדאעש של הכתיבה. אז כן, יותר גרוע מדאעש.

איך הלך הרעיון

ואלה לא רק הרעיונות הטובים שלא רשמתם לעצמכם בצד והלכו בדרך כל טיפ. אלה גם הרעיונות שכתבתם במילה אחת ואחר כך לא הבנתם למה בדיוק התכוונתם. או הרעיונות שרשמתם בשלושה משפטים ושנראים אחרי שבוע כמו גיבוב בנאלי של משהו שכל אחד יודע. המקרה הזה הוא אפילו עוד יותר מרגיז: היה לכם רעיון, התחלתם לכתוב אותו אבל לא עד הסוף, וגם הוא נמוג. איזה עולם!

עוד פעם אני אגיד את זה. תקשיבו לי טוב טוב: רעיונות הם יהלומים בתוך סלע. אם לא תשמרו את הסלע, הלך היהלום. אבל גם אם לא תחצבו את היהלום מתוך הסלע בזמן ובמקום שבו אתם רואים אותם – גם אז הלך היהלום.

יש לכם רעיון טוב? שבו ותכתבו אותו. עד הסוף. אל תפסיקו. סתתו, שייפו, דייקו והבריקו את היהלום שלכם. כאן ועכשיו. אחרת תישארו אם זיכרון של יהלום, וזיכרון של יהלום זה דרעק. אין מה לעשות עם זה.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות