הכשרות כתיבה Archives - כתיבה אפקטיבית

אני רק כתיבה שיווקית בבקשה

אהלן אהלן,

טוב, שמעו. עכשיו בא משהו חשוב.

הנה אמת שלא סופרה. כמה אמיתות אפילו. כי אם אני פה בעניין של חשיפות, אני אלך עד הסוף. אני אסיט את הווילון, אשים קץ להסתרה, אשפוך את אור השמש על האמת שהוטמנה, הוכמנה, הושתקה והוסלקה שנים רבות כל כך. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר.

זה ולובן קלין.

(מוכנים? עכשיו זה הסוד. בשביל זה אתם כאן. עכשיו באה ההתגלות שתמיד חיכיתם לה, בגלל זה קראתם עוד ועוד פוסטים. כדי לדעת את מה שמגיע עכשיו.)

מייקל ג'ורדן היה בן שנתיים וחצי כשאבא שלו העלה אותו למגרש. הוא היה בקושי מטר שמונים ונעליים 49. הוא לקח את הכדור בידיים בפעם הראשונה, עלה לדאנק – וריסק את הקרש.

כן כן. כך זה היה.

בשנת 1717, בנג'מין פרנקלין האיר את רמת גן בנורת לד בודדת. ככה, הדליק, הסתכל מסביב, ראה שאין כלום – וכיבה.

באמת.

ודוסטויבסקי, כפרה עליו, למד לכתוב בגיל שלושה חודשים. את האחים קרמזוב הוא כתב בגיל שנה וחצי בשלושה לילות רצופים של ניקוטין, וודקה וקולה. ורד בול. היה מאפר בחיתול. ואז נתן לו לנוח בבוידעם לפני שפרסם את הרומן בגיל שש וזכה לפרסום עולמי.

נשבע לכם באדושם.

איך לומדים כתיבה שיווקית?

עכשיו, תגיד, שואלים אותי, איך אני לומד כתיבה שיווקית? תראה לי כאן ועכשיו איך אני כותב עמוד נחיתה שימכור ב-109,376 שקל בשלושה ימים. איך אני כותב פוסט שכל העולם ישתף ויכניס לי כל כך הרבה לידים, שיהיה פה בעסק כמו, כמו, כמו בית ליד. את זה אתה מלמד?

לאט. לאט לאט אתה לומד.

אם הייתי חכם סיני והייתם באים אלי למערה לשאול רק שאלה אחת, הייתם שואלים: "תגיד, הו צ'י-אל, איך לכתוב?"

"לאט," הייתי עונה לכם. לאט. כמו פיאט 124, שקודם היא זוחלת, אחר כך היא עוצרת ואז היא מתפחמת. לאט תלמדו. ולאט תכתבו. וככה גם יצליח. קודם לא יצליח, אחר כך יצליח קצת, אחר כך עוד פעם לא יצליח. בסוף ישתפר. מבטיח.

רק אל תשכחו אותי כשתהיו כמו תשובה. אל תשכחו את הו צ'י-אל החכם. חשוך פה לבד במערה. (כן, גם סיני זקן הוא לפעמים קצת קצת פולני.)

זהו. שיהיה לכם שבוע מור וקינמון כל מיני בשמים אור לי בלילות ופצצה לי בימים.

ואיך יודעים שזה טוב?

אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה, מישהי נחרה לעברי ואמרה "בעצם, לא אמרת כלום". מה יעזור לי להתאמן? איך אני יודעת על מה? ואיך אני יודעת מה טוב?

אז חוץ מזה שאני ממליץ לכם לא לנחור, היא צודקת. ויש לי דבר אחד להוסיף חוץ מהלינק לסדנה שלי למטה: אתם צריכים משוב. ולא, המשוב בפייסבוק ("מהמם", "מדהימה", "גאון" וכו') לא שווה כלום. אתם צריכים מישהו שיגיד לכם לא רק טוב או לא טוב, אלא גם למה, ומה כדאי לשנות, ולמה. ואז ייתן לכם עוד משוב. מישהו שאתם סומכים עליו, שלא יעליב וידבר לעניין. חפשו אחד כזה בין החברים שלכם. בטח יש כזה.

שלכם,

צפרירכם

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

עשרה טיפים לכותבים ולבני אדם

קודם כל, אנשים שאומרים לכם איך לכתוב או לדבר הם אנשים מעצבנים. קחו אותם (ואותי) ברצינות מוגבלת. אני, למשל, מתעקש להגיד "עשר שקל" ו"אחורי זה", והכי הכי אני אוהב שהילדה שלי "יושנת בספה". ומה עם חוקים? אני עושה להם כבוד במסמכים רשמיים יותר. בקיצור, גם היום: עשרה טיפים לכתיבה. אבל חדשים.

החוקים

1. בניגוד להנחה המקובלת, העברית כוללת יותר משני שורשים. צורות של "לשים" ו"להביא" אינן הכרחיות בכל משפט. למשל, אפשר לחבוש כובע במקום לשים אותו. ואפשר להרכיב משקפיים במקום לשים אותם. אפשר להוסיף חומוסצ'יפסלט במקום לשים אותם. גם להביא אינו פועל חובה. בדרך כלל עדיף להשתמש בצורות של לתת במקום. יש לזה גם ניחוח טיפה יותר תרבותי.

לגבי "הביא לי את הקריזה" – מותר.

2. אתם לא רושמים, אלא כותבים. כלומר, אם אתם מאיירים אז אתם כן רושמים. או אם אתם עורכים רשימה. ביתר הזמן אתם כותבים. כ.ת.ב הוא שורש נהדר, מכובד ויפה. תעשו לו כבוד.

3. יש אנשים שכותבים ביטויים כמו "לא זו אף זו", "ברחל בתך הקטנה", "לאור זאת", "לא מני ולא מקצתי" ועוד כל מני כאלה. כן, בדרך כלל הם עורכי דין, אבל לפעמים הם סתם חושבים שעורכי דין כותבים כראוי.

אז ככה: ראשית, עורכי דין כותבים רע בדרך כלל; שנית, לא פעם הם טועים בשימוש בביטויים האלה, מה שהופך את העניין למביך ("עשה ימים כלילות" חביב עלי במיוחד, אבל "לסדר את ההדורים" הוא גם נהדר); שלישית (והכי חשוב), ביטויים במשפטית מסבכים את המשפט ופוגעים בהבנתו. רוצים לכתוב אפקטיבי? כתבו פשוט.

או, כמו שאמרה לי פעם חיילת אחת: "סייג לשתיקה – עדיף!" (נשבע לכם.)

4. האנשים מהסעיף הקודם טועים כשהם כותבים במידה ו- (יש לכתוב במידה ש- ועדיף לכתוב "אם" במקום), מאחר ו- (אומרים מאחר ש-) ונוקט בעמדה (נוקטים עמדה, או שנוקטים אמצעים).

5. כשאתם כותבים בכדי ובאם, אתם עושים את זה כדי לעצבן, נכון? כדי זה מצוין. אם זה לגמרי נכון. היפטרו בבקשה מהבי"ת בהתחלה.

לגבי "באם-אמא שלך" – זה בסדר.

וקצת על מסמכים שלמים

עד כאן עברית. עכשיו קצת על מבנה של טקסט ואיך לשפר אותו.

6. טקסט לא אוהב יותר מנושא אחד. אם יש בו יותר מנושא אחד, הוא מאבד מהאפקטיביות שלו. בגלל זה, הפוסט שלי כולל עשרה טיפים על כתיבה, ולא עשרה טיפים על כתיבה וארבעה טיפים על בישול. ברגע שאתם מוסיפים נושא, אתם פוגעים במסר של הנושא המרכזי.

7. כותבי מאמרים מקצועיים (ולא מעט "רושמי מאמרים") מעירים לא פעם ש"התוכן הוא המלך", או שהם ממליצים "להתחבר לטבע". או ללב. או לרגש. או למטען. הם נוטים גם לכתוב "ללא כל התראה מוקדמת", "כל אחד מכיר את זה", "זה קורה לכולם", "אין ספק ש" ועוד ועוד ועוד קלישאות. ואם מקלפים את הקלישאות מהטקסטים שלהם, נשארים בלי כלום.

חוק אצבע: אם אתם משתמשים בקלישאות או בתבניות קבועות, אז או שאין לכם מה להגיד, או שאתם עלולים להיות ממש ממש משעממים. אם טקסט אינו מקורי, רוב הסיכויים שהוא לא שווה קריאה.

8. כתבתם "מדהים", "מרגש", "נוגע ללב", "ייחודי", "עוצר נשימה", "חד פעמי", "מהמם"? ברכות, נלכדתם במלכודת הסופרלטיבים הטוטאלית, ממש כמו "מספרת משה", "מני פדי מינה", "פיצה זבל", "בורגרפיכס" ומאה אלף עסקים אחרים.

החדשות הרעות הן שקשה לצאת מהמערבולת הזו. החדשות הטובות? מקוריות וכתיבה על תחושות ורגשות אמיתיים יוציאו אתכם ממנה.

9. אל "תעבו" את הטקסט שלכם. אם אתם כותבים מילים מיותרות כדי שהוא יהיה יותר ארוך, אתם מחרבשים. טקסט מחורבש הוא פחות אפקטיבי.

10. בסוף, קראו את עצמכם טוב טוב. רק אחוז אחד מהכותבים מצליחים לכתוב בלי טעויות בטיוטה הראשונה, ואני עוד לא פגשתי אף אחד מהאחוז הזה. ככל שהטקסט חשוב יותר, כך מוטב שתקדישו לו זמן לקריאה חוזרת וביקורתית ולעריכה. אם תוכלו להתרחק ממנו לדקות, שעה, יום, או שבוע לפני שאתם משגרים אותו לעולם, תגיעו בסופו של דבר לטקסט טוב בהרבה.

 

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

המקום הסודי שבין האדם לעצמו

אני מבלה כבר משהו שנראה כמו חיים שלמים סביב שאלות שנוגעות לכתיבה: איך לכתוב, מה לכתוב, למה לכתוב, למי לכתוב, כמה לכתוב, איך להעלות את המודעות לטקסטים שלי, איך להתגבר על טקסטים איומים שקראתי על כתיבה.

כתיבה היא עניין מתעתע. היא אומנות אבל היא לא רק אומנות. היא מלאכה אבל היא לא רק מלאכה. כתיבה היא גם משהו אחר לגמרי. היא גם כלי לניקוי התודעה, כלי רוחני, לא עלינו, שהופך את האדם הכותב למישהו טוב יותר. אפשר לדבר על זה מפה ועד בכלל, אבל לדבר על זה לא נותן כלום. לכתוב את זה, מנגד, עובד כמו הוקוס פוקוס. קסם. והקסם הזה מתעתע במיוחד, כי למרות שאי אפשר להסביר אותו, בהחלט אפשר לצפות אותו. הוא קורה כל פעם מחדש.

אדם ומסמך

איך זה קורה? מה התהליך האלכימי שקורה ושהופך אותנו לאנשים קצת יותר טובים ומודעים באמצעות הכתיבה? אין לי צל צלו של מושג. אני גם לא לגמרי מבין איך אדם יכול ללמוד תוך כדי כתיבה, איך עצם הכתיבה על נושא כלשהו מפתחת רעיונות חדשים לגמרי לגבי הנושא, שלפעמים הם מטופשים לחלוטין, אבל לעתים הם גם פריצות דרך וגאונות צרופה. והכל הכל בזכות המפגש הזה של אדם ומסמך. שוב, אני לא יודע למה, אבל אני יודע שזה יקרה.

יש לי התלבטות גדולה וארוכת שנים על איך לקחת את הקסמים האלה ולהפוך אותם לכלי עבודה. איך להשתמש בהם לטובת האנשים שאני כותב עליהם, הנושאים שאני כותב עליהם, הגופים שאני כותב עליהם. איך אנשים יוכלו להרוויח מזה, איך אני אוכל להרוויח מזה, איך אוכל ללמד אנשים לשכפל את האלכימיה הזאת שהיא התוצר של כותב שיודע מה הוא עושה.

(כותבים טובים יודעים מה הם עושים גם כשהם לא יודעים מה הם עושים. זה פשוט יושב שם בקצות האצבעות שלהם ומחכה.)

וכדי שזה יקרה גם לכם, כדי שגם אתם תהפכו לאנשים קצת יותר טובים, קצת יותר מפותחים רגשית ותודעתית, קצת יותר מוארים (כן, אני יודע, אולי נסחפתי פה. ובאלוהים, אם זה יצא אינספיריישנל כמו "הסוד" או משהו, אז שאלוהים יסלח לי), כדי שגם לכם יתפלק לפעמים משפט כזה שגורם לאנשים לחשוב, להתרגש, לעשות אוווו (גם אם הם לא עושים אוווו בדרך כלל), יש לי עצה קטנה בשבילכם.

לא רק עבודה

לפעמים לפעמים, או הרבה הרבה, פעם בשבוע או בימי שני וחמישי, מעת לעת או כל הזמן – תכתבו גם לעצמכם. וכשאני אומר "תכתבו לעצמכם", אני מתכוון, תכתבו בלי לקוח. בלי בוס. בלי "יוצר" שמחכה לחומר מהתסריטאי שלו. בלי מישהו שעומד בקצה ואומר לך, "וואלה, מצוין, אבל הייתי שמח אם היית מוסיף גם על…", או "תשמע, זה לא בדיוק מה שחיפשנו", או אפילו "אתה גאון! זה בדיוק מה שחיפשנו!"

רק לעצמכם. לבלוג שלכם, לטוויטר או לפייסבוק שלכם, למגירה, לארון, לבוידעם, למיכל פלסטיק של סבתא ציפורה. רק לא בשביל מישהו אחר. אפשר להראות. אפשר לפרסם. אפשר לקבל פידבקים ("אתה גאון!" "אתה מפגר" וכל העומד ביניהם, לפניהם ומאחוריהם ומצידיהם), אבל זה לא העיקר. העיקר שהערתם את האיש הקטן שכותב אצלכם בראש. הרצתם אותו קצת. אימנתם אותו טיפה. השארתם אותו פעיל. הוא הגאון שלכם. הוא ההשראה שבכם. הוא הנקבה שבכם והזכר שבכן. היא הנותנת והמקבלת והמרגיזה והמתפלפלת. כשהשריר הזה עובד, יקרו דברים טובים בטקסטים שלכם.

 

אני לא יודע למה, אני לא יודע כמה ואיך ומתי – אבל אני יודע בביטחון מוחלט שיש קסם בכתיבה, ויש לי יסוד להאמין שהקסם הזה נמצא בדיוק שם, במקום שבין האדם לעצמו. במקום שאין בו חובות ומחויבויות ולקוחות ומשקולות. רק את הבתוך עצמו.

תסמכו עלי. כדאי לכם לנסות את זה בבית.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

עשרה דברים שלא כדאי לעשות כשאתם כותבים

והיום, מתי לא לכתוב:

 

1. אל תדברו בטלפון כשאתם כותבים.

2. אל תראו האח הגדול כשאתם כותבים. בכלל אל תראו האח הגדול, אם אתם שואלים אותי.

3. אל תנהגו כשאתם כותבים.

4. אל תבשלו כשאתם כותבים.

5. אל תעשו סקס כשאתם כותבים. כתיבה זה לא עד כדי כך חשוב.

 

6. אל תחצו כבישים בזמן שאתם כותבים.

7. אל תכתבו כשאתם שוחים.

8. אל תכתבו כשאתם מחתלים את התינוק. (ואם בכל זאת כתבתם, אל תשתמשו בטיפקס.)

9. אל תצביעו לדונאלד טראמפ כשאתם כותבים.

10. ולמען השם, תקראו את מה שכתבתם לפני שאתם לוחצים על "שלח", "שגר", "צייץ" וכל היתר.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

חמש חתונות ולוויה אחת

(או: איך לכתוב פתיחות נפלאות)

תשעה מתוך עשרה קוראים לא חוצים את הפסקה הראשונה של טקסט שהם קוראים. מחציתם לא מגיעים אפילו למשפט השני. הייתי עוצר ונפרד מהם עכשיו, אבל הם כבר לא קוראים את המאמר הזה.

כלומר, לא משנה בכלל מה יש לכם להגיד במאמר; אם לא תשכילו למשוך את הקוראים פנימה בפסקה הראשונה, במשפט הראשון – הם פשוט לא יישארו כדי להקשיב. יש להם דברים יותר טובים לעשות, יש להם מאמרים יותר טובים להפסיק לקרוא, יש להם כותבים טובים יותר להעליב.

אז הנה, בלי יותר מדי מלל מיותר, חמש פתיחות טובות (יכולתי לכתוב כאן גם על פתיחות רעות, אבל אז אף אחד לא היה נשאר לסיום):

סיפור

(או, יום אחד עלה יוהאן קרויף למשחק גמר גביע אירופה בכדורגל ובדקה ה-24 גילה לפתע שהוא שכח את הנעליים בחדר ההלבשה). סיפור הוא מקרה מנצח, כי יש בו שורה ארוכה של חכות שיכולות לתפוס את הקוראים שלכם: הם יכולים להתעניין בגיבור הסיפור או בנושא הסיפור, הם יכולים להסתקרן ולתהות מה קורה בהמשך, הם יכולים להתרתח כי מה פתאום אתה כותב על כדורגל במאמר על כתיבה – ולהמשיך לקרוא רק מהעצבים.

אמירה מופרכת לחלוטין

(או, שיעור גדול יותר של עגבניות מעדיפות לקרוא את הגארדיאן, מאשר מלפפונים הבוחרים לקרוא את הטיימס). בואו נודה על האמת: הקורא הוא אויב, והמטרה היא לבלבל את האויב. אם תכתבו אמירה מטופשת מספיק, סביר להניח שתצליחו לעניין חלק ניכר מהקוראים שלכם, ולו רק בשאלה "מה בעצם האידיוט שכתב את הדברים האלה התכוון להגיד?"

בדיחה

(או: מכירים את הסיפור על הדוב והארנב? לא, אין סיכוי שאני מספר את הסדיחה הזו פה בבלוג. רוצים את ההמשך? שלחו לי אימייל). בדיחות זה תמיד טוב: בדיחות שוברות את הקרח, בדיחות מעלות חיוך או מוציאות פרצי צחוק, בדיחות טובות לבריאות, לכלכלה ולחיי מין סדירים. בדיחות זה שיגעון המוזיקה. רק תזכורת: בדיחה היא גם הדרך הטובה ביותר להעליב ציבור שלם, אז בזהירות.

ציטוט של ברנרד שואו

(או: "השאלה היא לא כמה זמן חיית, אלא מה הספקת לעשות בחייך"). טוב, לא חייבים ציטוט של ברנרד שואו, שבינינו, היה אנגלי שוביניסט ואנטישמי (אולי. זה העניין עם אנשים שאתה מצטט. מישהו תמיד יאשים אותם באנטישמיות, שוביניזם, הומופוביה או משהו אחר). מה שכן, משפט טוב – ולא משנה את מי אתם מצטטים – מרחיב את הלב, מרחיב את הדעת ושומר את הקורא אצלכם. ובינינו, זה כל מה שאנחנו רוצים, נכון? להשאיר אותו כאן במשפט הזה, כדי שיוכל להפסיק לקרוא במשפט הבא.

סטטיסטיקה

(או: תשעה מתוך עשרה קוראים לא חוצים את הפסקה הראשונה של טקסט שהם קוראים). סטטיסטיקה היא הכל: היא סיפור, היא שקר, היא הלצה. היא כל מה שאתם (או הקורא) בוחרים לעשות ממנה, ובלבד שאתם כותבים אותה בצורה מספיק מעניינת. אני ממליץ במיוחד על סטטיסטיקות הזויות לחלוטין, כמו 67% מדובי הקוטב בחצי הכדור הדרומי מעדיפים לנשנש צ'יריוס לפני שהם נרדמים. אין לך סם מעורר קריאה אפקטיבי יותר מדובי קוטב שמנשנשים צ'יריוס.

ולסיום, סיום: ברצינות, איך לעזאזל אתם מצפים להסבר על סיום באייטם על פתיחות? והאם בכלל יש צורך לכתוב לו סיום? האם יש צורך לכתוב סיום למאמרים בכלל? האם הכל מתמצא במסקנה? בשורה תחתונה? אני לא בטוח. אני נגד סיומים.

ובכל זאת, מילה אחת: הסיום חשוב, כי הרבה פעמים הוא זה שמניע לפעולה. זו יכולה להיות מכירה או שיתוף או לייק או תגובה, אבל הרבה יותר חשוב מהפעולות האלה, הסיום נשאר בלב של הקורא. הסיום נוגע בו. הוא יכול להניע אותו גם בפעם אחרת: לקרוא אייטם אחר שלכם, לחשוב על משהו שאמרתם ואולי אפילו להתכופף ולעזור לאבא שלו לשרוך את הנעליים.

אף פעם לא תדעו איזה תהליכים נהדרים הנעתם בעצמכם, אבל תמיד כדאי לכם לנסות. זה יעשה לכם טוב על הלב. מבטיח.

==

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות