כתיבה Archives - כתיבה אפקטיבית

על כתיבה ומסוגלות

הקשר בין כתיבה למסוגלות הוא קשר פלאי ממש. קשר בלתי ניתן להסבר, לא הגיוני, לא סביר – אבל גם בלתי ניתן להתרה. קשר גורדי טוטאל. קשר מובהק, עם קורלציה שמזכירה את הקשר בין שני גלגלים של טרקטור.

ככל שתכתבו יותר על משהו, תדעו עליו יותר, תבינו אותו יותר, תוכלו להסביר אותו יותר. לעצמכם ולאחרים. ככל שתכתבו יותר, תהיו מרוצים יותר, מסופקים יותר. והכי חשוב, ככל שתכתבו יותר – תרגישו מסוגלים יותר, יכולים יותר, מוכשרים יותר, מוצלחים יותר.

יש בבית

תסתכלו על הילדים שלכם. ילד שגמר להכין שיעורי בית הוא רמבו. יש לו אנרגיה, יש לו חשק, יש לו מוטיבציה, הוא גאה בעצמו ומרוצה מעצמו.

גם אנחנו ככה. את גומרת לכתוב שניים-שלושה פוסטים בלוג, ואת מוכנה לטרוף את החיים. איפה המשימה הבאה? הביאוה לכאן! מה שנראה כמו עוד דד ליין מתקרב ועוד מטלה מייגעת רק לפני שעה, הוא עכשיו פיס אוף קייק.

קדימה. צאו לדרך. מה עוצר אתכם?

אפשר גם היום

יש רק דבר אחד שבאמת עומד בינינו לבין כתיבה יומיומית בבלוג: האימה. הראייה של  הכתיבה הזו כאיזו התחייבות מונומנטלית שאי אפשר לעמוד בה, שצריך לשנות את החיים ולהתאים אותם אליה. אבל אתם יכולים.

תקראו לזה כתיבה יומיומית לבלוג או לפייסבוק, תקראו לזה התחייבות למדיטציה או כושר או זמן עם עצמכם או עם הילדים. או עם החתול, לצורך העניין. בסופו של דבר ההימנעות הזו תמיד יושבת על אותה בלטה. תקראו לה אימה, תקראו לה חרדה, תקראו לה פחד ממחויבות. מה זה משנה. תקראו לה דוד. היא פה. היא לא הולכת.

הנה, כבר הצלחתם

ובכל זאת, אנשים עומדים במטלות האלה. אנשים קמים בוקר אחד ועושים מעשה. המון אנשים. המון אנשים עושים ספורט, עושים מדיטציה, כותבים דפי בוקר או פוסט יומי. וגם אתם עושים את זה. אתם קמים כל בוקר, מטפלים בילדים, הולכים לעבודה. יש לכם מחויבויות מסוימות שקיבלתם על עצמכם. חלקן גם מהנות. וכולן כולן ממלאות את החיים שלכם באיזשהו ערך.

ההבנה שאתם כבר עושים את זה היא צעד נהדר בדרך להתגבר על האימה, על החרדה, על השיתוק המתסכל הזה, על הפחד ממחויבות.

צריך להתחיל, אתם יודעים. אפשר בעוד שנה, בעוד חודש, בעוד שבוע. אפשר מחר. לכו תדעו, אולי אפשר גם היום.

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

חמישה דברים שלא ידעתם על כתיבה בפייסבוק

הנה חמישה דברים שלא ידעתם. או שכן ידעתם וסתם יצאה יופי של כותרת. אני לא אומר שהשימוש בטיפים האלה תמיד תמיד מומלץ או אסור לעד.  מה שכן, לאורך זמן, הם ישפיעו באורח משמעותי על מי שקוראים אתכם ומה שהם חושבים עליכם, אז הנה, אל תשכחו, חמישה טיפים לכתיבה בפייסבוק:

תפסיקו לדבר על עצמכם

כתיבה בגוף ראשון היא לא רעיון טוב. אני ואני ואני מעיף לאנשים את הפיוז. אם לא לכולם, אז לפחות לחלק ניכר מהם. ואפילו אם האני ואני ואני הזה עובד לכם מעת, תזכרו שהוא עולה לכם בקוראים. הרבה קוראים. אם תתחילו את הפוסט בסיפור על חבר שלכם או על לקוח שלכם, רוב הסיכויים שתקבלו הרבה יותר אמפתיה מהקוראים. ותשמעו קטע: רובם אפילו לא יבינו למה.

(רמז: כי זה סיפור. וכי הכותב לא חושב שהוא מרכז היקום. )

***שתפו בכל הכוח*** לא עובד

אנטי ביבי, אנטי לפיד, אנטי גבאי, אנטי שוברים שתיקה ואנטי שוקולד השחר מצמצם אתכם בסופו של דבר לאנשים שהדעות שלהם הן בדיוק, אבל בדיוק כמו שלכם. הלייקים, התגובות, השיתופים – כמעט תמיד יגיעו מאנשים שחושבים כמוכם. האחרים יפסיקו לקרוא אתכם.

גם אתם כותבים את הפוסטים האלה? המלצה: לכו לשכנע נמלה שהיא נמלה. זה בערך אותו דבר, והערך הוא אותו ערך.

ארוך זה דווקא מאה אחוז

יש איזשהי הנחה, אולי זו כבר קביעה של ממש – שפוסטים קצרים עדיפים על פוסטים ארוכים. שמוטב להגיד הכל בשתיים או שלוש פסקאות. שלא טוב לאכול לקוראים את הראש.

אז נכון שפוסטים קצרים הם קלים יותר לעיכול ובאופן כללי הרבה פעמים עובדים טוב יותר. אבל האמת היא שחלק ניכר מהפוסטים הנקראים, הזכירים, המשותפים והמוצלחים ביותר הם ארוכים. כי אין פוסטים שהם ארוכים מדי. אלה פשוט פוסטים שלא כתובים טוב מספיק.

אז אם יש לכם את היכולת והכישרון, אל תפחדו מהאנשים שמשאירים לכם בתגובות "אמ;לק", כמו כלב שלא אספו אחריו. האמ;לק מעיד עליהם, לא עליכם. ותכתבו מדי פעם גם ארוך. בטח אם יש לכם משהו משמעותי להגיד.

(עם זאת, אם כולם כולם כותבים "אמ;לק", הייתי שוקל שינוי של האסטרטגיה הזו.)

אם לא תניעו לפעולה לא יקרה שום אסון

"רגע, אבל איפה פה ההנעה לפעולה," שואלים המוני בעלי עסקים ויועצים עסקיים. איפה הקריאה לקנות, להגיע לחנות, להירשם לסדנה, להצטרף למועדון? אם אין את זה אז מה הטעם?

הטעם הוא במערכת יחסים. תחשבו רגע על טיפוס, שבכל פעם שהוא מדבר אתכם – מנסה למכור לכם משהו. ולעומתו, תחשבו על מישהי שמדברת איתכם ומספרת לכם על בסיס קבוע, אבל רק בכל שיחה שנייה או שלישית מציעה לכם לקנות. יותר נוח להקשיב לה, לא ככה?

(בטח ככה.)

פשוט הכי טוב

הנקודה הזאת שווה פוסט עצמה. פוסט ארוך.

"עבורך" לא יותר טוב מ"בשבילך", "רושם" לא יותר טוב מ"כותב". "הינו" לא יותר טוב מ"הוא", "יש ברשותך" לא יותר טוב מ"יש לך", "במידה ו" לא יותר טוב מ"אם". למעשה, בחלק מהדוגמאות האלה, לא רק שהאפשרות ה"פשוטה" טובה יותר, האפשרות ה"גבוהה" היא שגיאה בעברית.

תכתבו כמו בני אדם למען השם. כמו שאתם מדברים. העניין הזה שאנשים מגיעים למקלדת ופתאום מרגישים שהם צריכים להיות סופרים או עורכי דין יכול להוציא לקורא הסביר את העין.

תזכרו, רוב הזמן הכי טוב לכתוב כמו שמדברים עם ההורים: בכבוד, בטח שבכבוד – אבל למה לסבך? דברו פשוט. ככה יותר אנשים יבינו אתכם והרבה פחות אנשים יתעצבנו מכם. לא עדיף ככה? בטח שעדיף.

יאללה, תהיו טובים. ושיהיה שבוע ציף ציף מעל הרציף.

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

סיפור אמיתי שהיה באמת

אני מספר

יום אחד פגשתי איש מתוך תמונה. הוא היה אדום שיער, כחול עיניים, לבש בלייזר מכופתר יפה וליפף בעדינות שפם מפואר שהתעקל מעלה מעלה. גם לימין וגם לשמאל. הוא נראה כאילו כרגע זינק מתמונה ערב מלחמת העולם הראשונה. אולי היה פרוסי. אולי היה מהפכן בולשביק. אולי בן אצילים צרפתי.

"מי אתה ומה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו. וזה, שתדעו לכם, זה סיפור אמיתי באמת. באמת באמת. וכך הוא ענה לי: "אני איש שנולד במאה שהיתה כלא היתה במדינה שהיתה ואיננה עוד."

עכשיו, זו חתיכת חווייה, ככה להכיר איש ירוק בסיפור כחול, איש מאיר עיניים ביום סגרירי. ואהבתי גם את הרגע וגם את האיש. עד מאוד אהבתי. אבל אחרי שעות אחדות של עבודה משותפת, הרגע נגמר ונפרדנו האיש ואני, בלחיצת יד אמיצה ו"הלוואי שנתראה שוב". נפרדנו. היה כלא היה.

ובדרך חזרה חשבתי לעצמי שכל כמה מיוחד שהיה הרגע, תכף יחלוף גם הוא. כמו המאה שהיתה כלא היתה. כמו המדינה שהיתה ואיננה עוד. וכל כך היה חבל לי, שעצרתי להתנחם בפחמימה ריקה. ורגע לפני הבמבה, הסתכלתי על הטלפון שלי והוא הסתכל עלי, השתקתי רגע את ספרינגסטין כפרעליו והפעלתי את הרשמקול – וסיפרתי לעצמי את הסיפור הזה. הסיפור על המהפכן הבולשביק. או שאולי היה זה בן אצילים צרפתי?

סיפרתי כדי שאשוב ואכתוב עליו כאן.

ונזכרתי שזהו האדם הכותב. האדם הכותב חי חיים משעממים ככולנו, קם ונרדם ושוכב ומתעורר, אוכל ובוכה, צוחק ומגדל ילדים, עובד ועובד ומבטל את זמנו. אבל מה שהופך אותו לכותב הוא לא המקלדת, לא הלשון החלקלקה, לא עולם הדימויים העשיר שלו.

לא לא. כדי לכתוב היטב, יש לתפוס את הרגע. לתפוס אותו בכל הכוחות. להתעקש. לתת לו עם נבוט בראש שככה יאבד את ההכרה – וישר ישר לכתוב אותו. או לכלוא אותו בגוגל דרייב. שיישב שם. ונראה אותך בורח עכשיו, טרוצקיסט מלוכלך!

אם אתם פוגשים אותו, עשו אתי חסד קטן. תמסרו לו ד"ש, ובחייאת, בעדינות עם הנבוט. כבר אין הרבה כאלה. כאלה שנולדו במאה שהיתה כלא היתה, במדינה שהיתה ואיננה עוד.

ושתדעו לכם שזה סיפור אמיתי על איש אמיתי. באמת.

 

ההטייה השלילית יימח שמה

אחת הקללות המרגיזות ביותר בחייו של כותב, יוצר ויזם היא ההטיה השלילית.

לא, זו פתיחה גנרית מדי. בואו נתחיל מחדש: הטיה שלילית היא השטן.

מהי הטיה שלילית? זו הנטייה שלנו לזכור מכל הביקורות דווקא את השליליות. קיבלתם 100 חיזוקים חיוביים? אמרו לכם שהתוצרים שלכם מעולים? הביקורות מהללות את העבודה שלכם?

אז למה אנחנו זוכרים דווקא את הביקורת הגרועה הבודדת מבין כל היתר? בטוח יש לזה תשובה. יש אנשים שמצליחים לצטט את דן אריאלי או כהנמן או התנהגותיסטים אלופים אחרים שיודעים להסביר את הלמה של זה. אני ממש לא איש כזה. אבל בינינו, הלמה פחות חשוב.

מספיק לזכור שהיא קיימת, ההטיה הזאת, כדי להצליח לחרוק שיניים ולתת לה לעבור. כמו כלבים נובחים, כמו מים מתחת לגשר. כל כך הרבה השגים, הצלחות וביקורות חיוביות אנחנו מצליחים לשכוח, שעם קצת מאמץ בטח נצליח להתגבר גם על ביקורת רעה פה ושם.

או שלא.

#קללהברוסית

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

איך להתחיל לכתוב

"אני כל כך לא טובה בזה," סיפרה לי אתמול מישהי. "אני טובה בארגון ובניהול ובקמפיינים ובלהזיז אנשים ובשירות לקוחות, אבל כל פעם שאני צריכה לכתוב, הכל קורס לי. אני יושבת ובוהה במסך שעות, ועד שאני מצליחה להוציא מעצמי משהו – יוצא לי פח."

זה חתיכת קטע מטריד, העידן הזה, שבו כולם צריכים לעשות הכל ולהיות טובים בהכל. שאם אתה לא מבין דיגיטל ודיזיין ותוכן ושיווק, אז איך לעזאזל אתה אמור למצוא עבודה או לנהל עסק משלך? זה קצת מזכיר לי ג'אגלינג, אבל עם עשרה כדורים באוויר. כזה שאי אפשר באמת להצליח בו.

אבל פה, פה מדברים על כתיבה וזהו. בלי הכדורים האחרים. זו בעיה של מישהו אחר.

אז ככה: את כן טובה בזה. את פשוט פוחדת. (טוב, אולי את לא דוסטוייבסקי, אבל לכתוב אימייל? פוסט לבלוג? מודעה? עמוד נחיתה? בטח שאת יכולה. באבו-אבוה יכולה.)

מאיפה מתחילים

עכשיו, תסלחי לי בבקשה, בלי הקדמות מיותרות ופסיכולוגיה בשנקל, תחשבי מה בעצם את רוצה להגיד. במשפט אחד. וואטס און יור מיינד? ותכתבי את המשפט הזה. זה הפנס שלך, שיזכיר לך מה את עושה. אולי זו גם תהיה כותרת או שורה ראשונה, אבל את זה תחליטי בסוף. אחורי זה.

הנה, מתחילים.

אחרי זה תכתבי לך את הנקודות העיקריות. אם זה אירוע, אז מה יהיה בו, מתי הוא קורה, למי הוא מיועד, איפה? השאלות האלו עונות על השאלה הזו של "אפשר לקבל פרטים?" אם את רוצה לכתוב על איך את מרגישה, תכתבי לך בנקודות את עיקרי הדברים: אני עצובה כי: א', ב', ג'. אני מאושרת כי: 1, 2, 3. ככה. הכי הכי פשוט. קיפ איט ורי ורי פשוט. פשוט זה טוב. פשוט זה פצצה. פשוט זה החמצן של כתיבה טובה.

נסי לייצר היררכיה. את הדברים החשובים מקמי בראש הרשימה. את הפחות חשובים תמחקי. אם הם לא מעניינים ומהותיים, ממילא אף אחד לא באמת צריך לקרוא אותם. הם סתם תופסים זמן ושטח ותשומת לב.

כשגמרת את הרשימה, תתחילי לדבר (אם יש אנשים בחדר, דברי בלב. אל תעשי בושות).

לדבר את יודעת, נכון?

דברי את הסעיפים שלך, אחד אחד. ותכתבי את הדיבור הזה. בלדבר את הרי כן טובה. בקול רם אולי. בלב בטוח. כל סעיף הוא פסקה. ככה, שלושה, ארבעה, חמישה משפטים. לא ארוכים מדי. וגם לא קצרים מדי. ותכתבי את זה בדיוק כמו שאת אומרת. בלי לחשוב פעמיים. בלי לעצור למחוק. בלי לתקן את עצמך. בלי לחשוב על מילים. בלי לחשוב שזה לא מספיק טוב.

כשגמרת לדבר סעיף, תלחצי על אנטר ותעברי לדבר את הסעיף הבא, הפסקה הבאה.

הנה, יש לך משהו. כתבת את הבלתי אפשרי. תנשמי נשמה, תנשמי. ברגע שיש לך משהו, כבר יש לך עם מה לעבוד: נגר צריך חתיכת עץ. סנדלר צריך נעל. שף צריך תוכנית ריאליטי. כותב צריך תוכן. ופחמימות. ברגע שיש לך חומר, כבר חצית את התהום. מפה זה כבר תיקונים וקוסמטיקה.

כתיבה היא לא האמנות לסדר את המילים בסדר הנכון, אלא היכולת להקשיב לעצמך ולאפשר לעצמך להתבטא. לדחות את תהליך הביקורת לאחר כך. לדבר לעצמך. ולהקשיב.

אז תדברי. ותקשיבי. ותכתבי. ייצא לך נהדר. מבטיח.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

דברים שגורמים לך לעשות אווו

אהלן אהלן. והיום, ארוך ורוחני,

#סליחה #קחואוויר

כתיבה היא עסק מתעתע. היא אומנות אבל היא לא רק אומנות. היא מלאכה אבל היא לא רק מלאכה. כתיבה היא גם משהו אחר לגמרי. היא גם כלי לניקוי התודעה, כלי רוחני, לא עלינו, שהופך את האדם הכותב למישהו טוב יותר. אפשר לדבר על זה מפה ועד בכלל, אבל לדבר על זה לא נותן כלום. לכתוב את זה, מנגד, עובד כמו הוקוס פוקוס. זה קסם שאי אפשר להסביר אותו, אבל לגמרי אפשר לצפות אותו. הוא קורה כל פעם מחדש.

איך זה קורה? מה התהליך האלכימי שקורה ושהופך אותנו לאנשים קצת יותר טובים ומודעים באמצעות הכתיבה?

אין לי צל צלו של מושג.

אני גם לא לגמרי מבין איך אדם יכול ללמוד תוך כדי כתיבה, איך עצם הכתיבה על נושא כלשהו מפתחת רעיונות חדשים לגמרי לגבי הנושא, שלפעמים הם מטופשים לחלוטין, אבל לעתים הם גם פריצות דרך וגאונות צרופה. והכל הכל בזכות המפגש הזה של אדם ומסמך.

יש לי התלבטות גדולה וארוכת שנים על איך לקחת את הקסמים האלה ולהפוך אותם לכלי עבודה. איך להשתמש בהם לטובת האנשים שאני כותב עליהם, הנושאים שאני כותב עליהם, הגופים שאני כותב עליהם. איך אנשים יוכלו להרוויח מזה, איך אני אוכל להרוויח מזה, איך אוכל ללמד אנשים לשכפל את האלכימיה הזאת שהיא התוצר של כותב שיודע מה הוא עושה.

כדי שזה יקרה גם לכם, כדי שגם אתם תהפכו לאנשים קצת יותר טובים, קצת יותר מפותחים רגשית ותודעתית, קצת יותר מוארים (כן, אני יודע, אולי נסחפתי פה. ובאלוהים, אם זה יצא אינספיריישנל כמו "הסוד" או משהו, אז שאלוהים יסלח לי), כדי שגם לכם יתפלק לפעמים משפט כזה שגורם לאנשים לחשוב, להתרגש, לעשות אוווו (גם אם הם לא עושים אוווו בדרך כלל), יש לי עצה קטנה בשבילכם:

רק בשבילכם

לפעמים, או הרבה, פעם בשבוע או בימי שני וחמישי, מעת לעת או כל הזמן – תכתבו גם לעצמכם. וכשאני אומר "תכתבו לעצמכם", אני מתכוון, תכתבו בלי לקוח. בלי בוס. בלי "יוצר" שמחכה לחומר מהתסריטאי שלו. בלי מישהו שעומד בקצה ואומר לך, "וואלה, מצוין, אבל הייתי שמח אם היית מוסיף גם על…", או "תשמע, זה לא בדיוק מה שחיפשנו", או אפילו "אתה גאון! זה בדיוק מה שחיפשנו!"

רק לעצמכם. לבלוג שלכם, לטוויטר או לפייסבוק שלכם, למגירה, לארון, לבוידעם, למיכל פלסטיק של סבתא ציפורה. רק לא בשביל מישהו אחר. אפשר להראות. אפשר לפרסם. אפשר לקבל פידבקים, אבל זה לא העיקר. העיקר שהערתם את האיש הקטן שכותב אצלכם בראש. הרצתם אותו קצת. אימנתם אותו טיפה. השארתם אותו פעיל. הוא הגאון שלכם. הוא ההשראה שבכם. הוא הנקבה שבכם והזכר שבכן. היא הנותנת והמקבלת והמרגיזה והמתפלפלת. כשהשריר הזה עובד, יקרו דברים טובים בטקסטים שלכם.

אני לא יודע למה, אני לא יודע כמה ואיך ומתי – אבל אני יודע בביטחון מוחלט שיש קסם בכתיבה, ויש לי יסוד להאמין שהקסם הזה נמצא בדיוק שם, במקום שבין האדם לעצמו. במקום שאין בו חובות ומחויבויות ולקוחות ומשקולות. רק את הבתוך עצמו.

תסמכו עלי. כדאי לכם לנסות את זה בבית.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

נשגה מעט ביחד

אני רוצה להגיד שגיאות בעברית ועל אהבתי אליהן. קחו למשל את המשפט: "היום זה זמן פצצה להירשם" שכתבתי קודם, שהוא לא עברית מי יודע כמה. או ביטויים אחרים שאני מרבה להשתמש בהם, כמו "הייתי יושנת בספה", "אחורי זה", "בפנוכו" ועוד כהנה וכאלה, מיני מילים וביטויים שליקטתי או המצאתי או רקחתי או שכחתי.

זה כל הטעם

תראו, בגדול, אני נגד טעויות בשפה. זה ברור וזה ידוע וזה מובן. אבל אבל אבל. אם אתם יודעים עברית, והקורא שלכם מבין שאתם יודעים עברית – ואפילו לא רע, הרי שהוא יראה בשגיאות המכוונות שלכם בדיוק את מה שהן: מפגן של שעשוע, הומור ומקוריות. ככאלה, הן מפסיקות להיות שגיאות ומתחילות להיות תבלינים. ואם הטקסט שלכם הוא פוסט בפייסבוק, למשל, או בבלוג, או אפילו פוסט שיווקי שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי – הרי שלתבלינים האלה שאתם בוזקים על הטקסט יש ערך של ממש. לפעמים, הם מכניסים את כל הטעם לתוכן.

אבל לא להתאמץ

רק תזכרו: אלה תבלינים. ואם אתם לא בעניין של קומדיה, אין טעם לכתוב טקסט רק כדי להצחיק. טקסטים שנכתבו רק כדי להראות כמה אתם מצחיקים, נראים בדרך כלל מתאמצים מדי. אז נסו להשתמש בתבלינים שלכם בתבונה. אל תגזימו.

טה טה. נדבר בשבוע הבא. או אחורי זה.

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

הדבר השני הכי גרוע

הדבר השני* הכי גרוע לעשות בזמן כתיבה הוא לקרוא את עצמכם תוך כדי.

לקרוא בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – זה אשכרה קטסטרוף. אתם ממש לא רוצים לעשות את זה. כשאתם קוראים בסוף כל משפט, בסוף כל פסקה – אתם מעקרים ומסרסים את עצמכם. אתם מפעילים את חוש הביקורת שלכם במצב טורבו, ובדיוק בדיוק כשצריך לכבות אותו.

לכתוב עכשיו

אתם מבינים, כתיבה היא מלאכה שונה מיתר המלאכות. היא מיוחדת כי היא יותר מכתיבה: היא גם תהליך חשיבה. הרבה פעמים, כשאנחנו כותבים ללא עכבות ועיכובים מיותרים, אנחנו מגלים דברים חדשים, מדליקים נורות במוח המרופט והאפלולי שלנו, מוצאים תשובות לשאלות (לפעמים אפילו לשאלות שאף אחד לא שאל!) עולים על כיווני חשיבה חדשים ועוד.

לקרוא אחר כך

בקיצור, כשכותבים בשקט, בלי להפריע, המוח והיצירתיות יוצאים במחולות. ואז, ממש לא כדאי שהמבקר הפנימי האכזרי יגיד למוח שיש לו שתי רגליים שמאליות. המבקר יכול לחכות בשקט בחוץ עד שיבקשו את דעתו. מחר או עוד שעה. יש לו תפקיד חשוב: הוא מסנן את הרע ומשביח את הטוב, אבל אל תתנו לו להתערב בכתיבה עצמה. אחרת, הכתיבה תישאר מדוכאת: משעממת, לא מקורית, בנאלית, רצופת קלישאות. אפילו אם היא נכונה לשונית, הרבה פעמים אין בה אפילו קליפה של ערך, כי הביקורת הפנימית שלנו הרגה את הכל.

אז כשאתם כותבים, אל תשכחו: לא לקרוא!   

* הדבר הכי הכי גרוע לעשות כשכותבים הוא כמובן לנהוג. כן כן. לנהוג ולכתוב זה איום ונורא. לנהוג ולכתוב זה יותר גרוע מקינוח פרווה. זה רע לדקדוק, זה רע לכתיב וזה רע מאוד להישרדות. אל תכתבו ותנהגו. עדיף כבר לשתות ולנהוג. לפחות נהנים לפני שהכל מידרדר.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

המקום הסודי שבין האדם לעצמו

אני מבלה כבר משהו שנראה כמו חיים שלמים סביב שאלות שנוגעות לכתיבה: איך לכתוב, מה לכתוב, למה לכתוב, למי לכתוב, כמה לכתוב, איך להעלות את המודעות לטקסטים שלי, איך להתגבר על טקסטים איומים שקראתי על כתיבה.

כתיבה היא עניין מתעתע. היא אומנות אבל היא לא רק אומנות. היא מלאכה אבל היא לא רק מלאכה. כתיבה היא גם משהו אחר לגמרי. היא גם כלי לניקוי התודעה, כלי רוחני, לא עלינו, שהופך את האדם הכותב למישהו טוב יותר. אפשר לדבר על זה מפה ועד בכלל, אבל לדבר על זה לא נותן כלום. לכתוב את זה, מנגד, עובד כמו הוקוס פוקוס. קסם. והקסם הזה מתעתע במיוחד, כי למרות שאי אפשר להסביר אותו, בהחלט אפשר לצפות אותו. הוא קורה כל פעם מחדש.

אדם ומסמך

איך זה קורה? מה התהליך האלכימי שקורה ושהופך אותנו לאנשים קצת יותר טובים ומודעים באמצעות הכתיבה? אין לי צל צלו של מושג. אני גם לא לגמרי מבין איך אדם יכול ללמוד תוך כדי כתיבה, איך עצם הכתיבה על נושא כלשהו מפתחת רעיונות חדשים לגמרי לגבי הנושא, שלפעמים הם מטופשים לחלוטין, אבל לעתים הם גם פריצות דרך וגאונות צרופה. והכל הכל בזכות המפגש הזה של אדם ומסמך. שוב, אני לא יודע למה, אבל אני יודע שזה יקרה.

יש לי התלבטות גדולה וארוכת שנים על איך לקחת את הקסמים האלה ולהפוך אותם לכלי עבודה. איך להשתמש בהם לטובת האנשים שאני כותב עליהם, הנושאים שאני כותב עליהם, הגופים שאני כותב עליהם. איך אנשים יוכלו להרוויח מזה, איך אני אוכל להרוויח מזה, איך אוכל ללמד אנשים לשכפל את האלכימיה הזאת שהיא התוצר של כותב שיודע מה הוא עושה.

(כותבים טובים יודעים מה הם עושים גם כשהם לא יודעים מה הם עושים. זה פשוט יושב שם בקצות האצבעות שלהם ומחכה.)

וכדי שזה יקרה גם לכם, כדי שגם אתם תהפכו לאנשים קצת יותר טובים, קצת יותר מפותחים רגשית ותודעתית, קצת יותר מוארים (כן, אני יודע, אולי נסחפתי פה. ובאלוהים, אם זה יצא אינספיריישנל כמו "הסוד" או משהו, אז שאלוהים יסלח לי), כדי שגם לכם יתפלק לפעמים משפט כזה שגורם לאנשים לחשוב, להתרגש, לעשות אוווו (גם אם הם לא עושים אוווו בדרך כלל), יש לי עצה קטנה בשבילכם.

לא רק עבודה

לפעמים לפעמים, או הרבה הרבה, פעם בשבוע או בימי שני וחמישי, מעת לעת או כל הזמן – תכתבו גם לעצמכם. וכשאני אומר "תכתבו לעצמכם", אני מתכוון, תכתבו בלי לקוח. בלי בוס. בלי "יוצר" שמחכה לחומר מהתסריטאי שלו. בלי מישהו שעומד בקצה ואומר לך, "וואלה, מצוין, אבל הייתי שמח אם היית מוסיף גם על…", או "תשמע, זה לא בדיוק מה שחיפשנו", או אפילו "אתה גאון! זה בדיוק מה שחיפשנו!"

רק לעצמכם. לבלוג שלכם, לטוויטר או לפייסבוק שלכם, למגירה, לארון, לבוידעם, למיכל פלסטיק של סבתא ציפורה. רק לא בשביל מישהו אחר. אפשר להראות. אפשר לפרסם. אפשר לקבל פידבקים ("אתה גאון!" "אתה מפגר" וכל העומד ביניהם, לפניהם ומאחוריהם ומצידיהם), אבל זה לא העיקר. העיקר שהערתם את האיש הקטן שכותב אצלכם בראש. הרצתם אותו קצת. אימנתם אותו טיפה. השארתם אותו פעיל. הוא הגאון שלכם. הוא ההשראה שבכם. הוא הנקבה שבכם והזכר שבכן. היא הנותנת והמקבלת והמרגיזה והמתפלפלת. כשהשריר הזה עובד, יקרו דברים טובים בטקסטים שלכם.

 

אני לא יודע למה, אני לא יודע כמה ואיך ומתי – אבל אני יודע בביטחון מוחלט שיש קסם בכתיבה, ויש לי יסוד להאמין שהקסם הזה נמצא בדיוק שם, במקום שבין האדם לעצמו. במקום שאין בו חובות ומחויבויות ולקוחות ומשקולות. רק את הבתוך עצמו.

תסמכו עלי. כדאי לכם לנסות את זה בבית.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות