סיפור Archives - כתיבה אפקטיבית

סיפור אמיתי שהיה באמת

אני מספר

יום אחד פגשתי איש מתוך תמונה. הוא היה אדום שיער, כחול עיניים, לבש בלייזר מכופתר יפה וליפף בעדינות שפם מפואר שהתעקל מעלה מעלה. גם לימין וגם לשמאל. הוא נראה כאילו כרגע זינק מתמונה ערב מלחמת העולם הראשונה. אולי היה פרוסי. אולי היה מהפכן בולשביק. אולי בן אצילים צרפתי.

"מי אתה ומה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו. וזה, שתדעו לכם, זה סיפור אמיתי באמת. באמת באמת. וכך הוא ענה לי: "אני איש שנולד במאה שהיתה כלא היתה במדינה שהיתה ואיננה עוד."

עכשיו, זו חתיכת חווייה, ככה להכיר איש ירוק בסיפור כחול, איש מאיר עיניים ביום סגרירי. ואהבתי גם את הרגע וגם את האיש. עד מאוד אהבתי. אבל אחרי שעות אחדות של עבודה משותפת, הרגע נגמר ונפרדנו האיש ואני, בלחיצת יד אמיצה ו"הלוואי שנתראה שוב". נפרדנו. היה כלא היה.

ובדרך חזרה חשבתי לעצמי שכל כמה מיוחד שהיה הרגע, תכף יחלוף גם הוא. כמו המאה שהיתה כלא היתה. כמו המדינה שהיתה ואיננה עוד. וכל כך היה חבל לי, שעצרתי להתנחם בפחמימה ריקה. ורגע לפני הבמבה, הסתכלתי על הטלפון שלי והוא הסתכל עלי, השתקתי רגע את ספרינגסטין כפרעליו והפעלתי את הרשמקול – וסיפרתי לעצמי את הסיפור הזה. הסיפור על המהפכן הבולשביק. או שאולי היה זה בן אצילים צרפתי?

סיפרתי כדי שאשוב ואכתוב עליו כאן.

ונזכרתי שזהו האדם הכותב. האדם הכותב חי חיים משעממים ככולנו, קם ונרדם ושוכב ומתעורר, אוכל ובוכה, צוחק ומגדל ילדים, עובד ועובד ומבטל את זמנו. אבל מה שהופך אותו לכותב הוא לא המקלדת, לא הלשון החלקלקה, לא עולם הדימויים העשיר שלו.

לא לא. כדי לכתוב היטב, יש לתפוס את הרגע. לתפוס אותו בכל הכוחות. להתעקש. לתת לו עם נבוט בראש שככה יאבד את ההכרה – וישר ישר לכתוב אותו. או לכלוא אותו בגוגל דרייב. שיישב שם. ונראה אותך בורח עכשיו, טרוצקיסט מלוכלך!

אם אתם פוגשים אותו, עשו אתי חסד קטן. תמסרו לו ד"ש, ובחייאת, בעדינות עם הנבוט. כבר אין הרבה כאלה. כאלה שנולדו במאה שהיתה כלא היתה, במדינה שהיתה ואיננה עוד.

ושתדעו לכם שזה סיפור אמיתי על איש אמיתי. באמת.

 

תשמעו סיפור

תשמעו סיפור:

כשהשתחררתי מהצבא הלכתי לעבוד בתור מאבטח של מוסדות חינוך. הייתי עומד בהקשב מתוח שמונה שעות ביום ומחכה לביקורת של האחראי האזורי. הוא היה סמ"פ משוחרר ומשועמם שבדק שאני ערני ומגולח ומצוחצח, שיש לי מים בבקבוק ושלא חסרים לי כדורים במחסנית.

בקיצור, לא כל כך השתחררתי מהצבא. הייתי אומלל.

אחרי כמה שבועות כאלה, אמא שלי אמרה אמרה שאי אפשר ככה, ושאני צריך לעשות משהו שקשור לעריכה וכתיבה ונדמה לה שאולי היא מכירה מישהו באיזה עיתון שאולי יוכל להציע לי עבודה. אז היא התקשרה לאבא שלי, שבמקרה היה עורך עיתון, ואמרה לו "או שאתה לוקח את הילד לעבוד אצלך, או שאל תחזור הביתה". וככה התחלתי לעבוד בעיתון.

ללמדכם שכישרון נטו באמת יעזור לכם להגיע לייעוד שלכם, אבל קשרים גם כן לא יזיקו.

למה אני מספר לכם את הסיפור הזה?

כי הוא סיפור.

וסיפור זה נעים

וכי רציתי להזכיר לכם שלא משנה מה אתם כותבים, פוסט או עמוד אינטרנט, דף נחיתה או מחברת המראה, אנשים אף פעם לא ימהרו לקרוא את זה. אתם נותנים להם מידע, ואנשים לא באמת רוצים לצרוך מידע. הם רוצים קולה. ועוגת גבינה. ובלונים. וסקס. מידע? לא תודה.

אבל אם אתם מספרים להם להם סיפור משהו אחר לגמרי קורה. כי זה כבר לא מידע. ואנשים אולי לא רוצים מידע, אבל סיפור הם נורא רוצים.

אז המלצונת קטנטונת: לפני שאתם נותנים מידע, לפני שאתם מספקים ערך, לפני שאתם מציעים שירות או שוטחים את הסחורה שלכם על הדף, ספרו סיפור.

תתחילו ב"יום אחד הארנב יצא אל האחו" או ב"משה סמנכ"ל השיווק חייג אל מנהל תיק הלקוחות אבל הגיע ליורם מהמוסך שאמר לו, 'אדוני, הלקסוס שלך מוכנה' (למרות שמשה בכלל נהג בסובארו)". או שתתחילו ב"יום אחד חטפתי קרייביינג מטורף לסביח".

תעשו להם חשק. זה יעשה פלאים לעסק שלכם.

(והפייסבוק שלנו יהיה נורא מעניין).

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות