פייסבוק Archives - כתיבה אפקטיבית

שמישהו יזמין את חברה קדישא. פייסבוק מתה

בשבת התקשרה אלי רונית, מנהלת הדיגיטל שלי, והציעה לכבות את כל הקמפיינים. "ערב פסח", היא אומרת לי. "הקמפיינים יקרים נורא, ואנשים קונים חולצות לבנות לסדר. חולצות לבנות וחומרי ניקוי." לכו תילחמו נגד קסטרו וסאנו ז'אוול על נדל"ן פייסבוקי.

אמרתי לה לכבות. מה שלא אמרתי לה זה שהבעיה היא לא פסח, לא קסטרו, לא סאנו ז'אוול ולא הצרבת של פסח. הבעיה היא שפייסבוק מתה. אנשים לא יודעים את זה עדיין. הם מתנהגים כאילו הכל כרגיל, כאילו שום דבר לא השתנה פה מאז שא.ד גורדון ייבש ביצות והקים את הרשת החברתית, אבל זה לא בדיוק ככה. פייסבוק היא כמו כוכב שאנחנו רואים בשמיים למרות שהוא כבר מת מזמן: היא הולכת כמו רשת חברתית, מתנהגת כמו רשת חברתית, אבל למעשה היא נבלה שהולכת ומרקיבה מתחת קצות האצבעות שלנו.

(וסליחה על הדימוי.)

לא עוד היפסטר

כשג'ים קארי קרא לאנשים לסגור את חשבון הפייסבוק שלהם, הוא עדיין נראה כמו היפסטר מטורלל כי הוא ג'ים קארי, אבל כשאילון מאסק סוגר את העמודים של טסלה ו-SpaceX רק כי מישהו צייץ לו בטוויטר "נראה אותך עושה את זה", זה כבר עניין אחר. מאסק הוא אחת מאושיות החדשנות והעסקים המובילות בעולם. הוא לא עוד בדרן.

 

וזו לא רק שערוריית כריית המידע של גולשים בפייסבוק שהרגה את הרשת. זה בסך הכל עוד סימפטום לעובדה שפייסבוק כבר לא בטוחה שהיא רוצה להיות פייסבוק. החבר'ה שמה באמריקה התעוררו בוקר אחד והבינו שאם אתה לא מוכן לחשוף את הילדים שלך למוצר, אז אולי גם לא ראוי לדחוף אותו למיליארדי גולשים ברחבי העולם. הם גילו שיש להם מצפון.

 

(ולי זה מזכיר את המערכון של דב נבון בתור שחקן כדורגל שעומד מול שער ריק וחושב בקול רם: "בעצם, בשביל מה אני עושה את זה? בשביל מה זה חשוב?")

 

עכשיו, אפשר להסכים או לא להסכים אם מה שאני אומר. זה בטח גם לא מתיישב עם העובדה שכרגע פרסמתי סטטוס ושמחר יש לי סדנת פייסבוק לעסקים, אבל התהליך יצא לדרך, וספק רב מאוד אם אפשר לשנות את מהלך ההיסטוריה: אנשים הולכים ופוקחים את העיניים לנגד המצב שבו הם והפרטים האישיים שלהם הפכו למוצר עובר לסוחר. וכן, משווקים קטנים וגדולים מבינים שמה שפייסבוק הציעה להם ועד לא מזמן היה מאוד מאוד כדאי – פשוט כבר לא עובד.

גם קסטרו.

גם סאנו ז'אוול.

אפילו אני.

אז מה עושים?

מה זה אומר? בטווח המיידי, כדאי להוציא הרבה פחות כסף בפייסבוק, במיוחד בתקופות של ערב חג ומבצעים גדולים. בטווח הבינוני והארוך זה אומר שנמצא משהו אחר. פייסבוק כנראה לא תיעלם, אבל הכוח שלה בחיים שלנו יילך ויפחת. משהו אחר יבוא במקומה.

ועצה קטנה לאנשי דיגיטל: חפשו את המשהו האחר הזה בשבע עיניים. אולי הוא כבר פה ואולי יגיע בקרוב. גם כי תצטרכו אותו כדי להישאר בביזנס וגם כי בשנים הראשונות תעשו שם טונות של כסף ללקוחות שלכם (ולעצמכם) בקמפיינים. ואם יש לכם עצות טובות על ערוצי הפצה אחרים און ואופליין, שתפו אותי. מבטיח להעביר הלאה את מה שעובד.

בינתיים, הטלגרם שלי נמצא פה. לא יודע אם טלגרם זה הערוץ הבא, ולא, עוד אין לי שום מושג מה לעשות עם זה (חוץ מלהתחיל להעלות לשם פוסטים), אבל זה קצת כמו שאמא שלי אמרה לי פעם על עוד סט של סכו"ם לקראת פסח:

"נו, יותר טוב שיהיה בבית".

==

קוד הקופון לסדנה של מחר: new

למה לבוא: כי בשנה, שלוש השנים או חמש השנים שייקח עד שפייסבוק תשקע אל המצולות, אתם, החברים שלכם, המעסיקים שלכם, העובדים שלכם וכל הלקוחות שלכם – כולם עדיין שם. אלא אם אתם מוכרים לטסלה. ולג'ים קארי. ואת מה שתלמדו מחר, תנצלו כל יום בשנה, שלוש השנים או חמש השנים הבאות.

וכנראה גם ברשת הבאה.

איך נתקעתי על 95 קילו מאז אפריל

כל כך הרבה פוסטים, אתרים, בלוגים, דפים, ספרים וכאלה מספרים על איך ירדתי חמישה קילו, עשרה קילו וחמישים קילו. אנחנו מדברים על אלפי טונות של "איך ירדתי". ויש גם אלפים על אלפים של פוסטים על איך רצתי מרתון. ואיך טיפסתי על האוורסט, איך חציתי את הסהרה, איך יצרתי הכנסה פאסיבית של 12,000 דולר בזמן שאני טס לקפריסין על אווזה. פאסיבית. איך אילפתי את הג'מבו שרימפס שלי, גוסטבו, לשרוק את האינטרנציונל.

פוסטים על איך נשארתי תקוע על 95 קילו מאז אפריל יש הרבה פחות. וחסרים גם פוסטים על איך רצתי לשירותים ועוד פעם נפצעתי. וגם על איך נכשלתי בניסיון ללמד את גוסטבו לשרוק את האינטרנציונל (הממזר ברון שודד). יש הרבה הרבה פחות כאלה.

מי זוכר את המפסידים?

כשאנשים מתעדים, הם לרוב מתעדים את ההצלחות שלהם. או שאלה פשוט התיעודים שנשמרים. אומרים שההיסטוריה מסופרת על ידי המנצחים. ככה גם ההשגים והכישלונות שלנו. תכלס, אף אחד לא מספר על הכישלונות שלו. ולא, פאק אפ נייטס לא נחשבים. אני מתכוון לכישלונות קטנים.

סיפרתי לכם כבר על איך נתקעתי על 95 קילו מאז אפריל?

נו באמת, מה יש לספר? שארטיק בננה שוקו זה 162 קלוריות של רוצח שקט (ארבע בעשר. 648 קלוריות, 28 דקות של גן עדן מהול בגהינום של רגשי האשמה + מינימום שלוש שעות צרבת)? שאם יש גהינום, אז הלוואי שממציא הקרמבו תקוע בו, טוחן את הביסקוויטים שלמטה 24/7 365 יום בשנה? באלוהים, מגיע לו.

כרגיל, בהכל אשמה פייסבוק

הקקופוניה החברתית הכחולה הזו, פייסבוק וטוויטר ואינסטאין ופינטגרם, גוזרת עלינו לספר שוב ושוב סיפורי הצלחה ועוד סיפורי ועוד סיפורי הצלחה. כי אנחנו משווקים את עצמנו לדעת. מספרים סיפור של הצלחה ושל חיים טובים וילדים יפים ומנות מצולחתות להפליא. מילא שכל זה חרטא. זה גם משעמם נורא.

רוצים פוסטים חיים? נושמים? מעניינים? אחרים? ספרו על הכישלונות שלכם. ולא, לא על איך שרפתם 30 מיליון דולר וסגרתם סטרט-אפ ועכשיו פתחתם חדש ותראו איזה מנה מדהימה אני אוכל עכשיו על צב בגלפגוס. לא כאלה.

על איך אתם תקועים על 95 קילו מאז אפריל. כאלה. על איך פסח מסתכל עליכם בעיניים כמו אור של רכבת שדוהרת אליכם במנהרה.

זהו.

הזמנתי אתכם כבר לסדנת פייסבוק אפקטיבי לעסקים קטנים? הנה אני מזמין. היא תתרחש בתל אביב ב-27 בחודש, שזה בדיוק בעוד 12 יום. בואו. ולכו תדעו, אולי כבר אהיה 94 קילו.

שיהיה לכם סופשבוע נפלא. ושבת שלום. רק מנשנש משהו וחוזר.

 

איך להביא גולשים מפייסבוק לבלוג

פייסבוק הרגה את הבלוגים. אחרי שהיא הרגה אותם, היא התעללה בגופותיהם. ודרסה אותם עם שופלדוזר. קדימה, רוורס, קדימה, רוורס. ושברה עליהם סיפולוקסים. הבנתם את הפרנציפ, נכון? אז איך להביא גולשים מפייסבוק לבלוג?

אם כולם בפייסבוק, אז אף אחד לא נמצא בבלוג. ולא רק זה, אם מנסים להוציא תנועה מפייסבוק לבלוג – פייסבוק מחביאה אותנו. אשכרה. מחביאה עמוק. ואני מתכוון שפעם, כשהייתי מעלה לינקים לבלוג, אפילו אשתי לא היתה רואה אותם.

אז מה עושים? איך להביא תנועה לבלוג? הרי בלוג כותבים כדי שאנשים יקראו.

פתרון מסוים לבעיה הוא לרמות את פייסבוק. איך? פשוט לפרסם בפייסבוק יותר. יותר סטטוסים, יותר פוסטים. לא קשורים. כאלה שפשוט ייצרו חשיפה לאורך זמן. ואז לנצל את החשיפה האישית הזו, ומעת לעת להעלות לינק לבלוג (או להבטיח לינק בתגובות).

לרמות את האלגוריתם

וככה, אתם "מעלים את הדירוג" הפייסבוקי שלכם. בבדיחות איומות, ציטוטים של אמא שלכם ותמונות של הילדים. אחר כך גם תשובו ותפגעו בדירוג הזה באמצעות פרסום פוסטים בבלוג. זה לא פתרון טוב במיוחד. הוא לא יקנה לכם חשיפה גדולה. אבל הוא עדיף בהרבה על רק לפרסם פוסטים, כי אם תפרסמו רק פוסטים, פייסבוק תחביא אתכם לחלוטין. 

בסופו של דבר, בלוגים הם ריצה לטווח ארוך. ממש ארוך. חודשים, שנים. ככל שהזמן עובר ואתם מייצרים, מתמידים, מתמחים – ככה התנועה תגיע ממקורות אחרים, ובעיקר תגדיל את מספר המנויים ותביא עוד ועוד גולשים (שיהפכו למנויים) דרך גוגל.

ופייסבוק? לפייסבוק יש את סל הבעיות שלה, ואלה בעיות קשות וחריפות. הבלוג שלכם לא נמצא בסדר העדיפויות שלה וגם לא יהיה. נסו לא להסתמך על פייסבוק – לא בטווח המיידי ולא הרחוק, אבל אם אתם מוציאים שם כסף, ודאו שהוא מפנה תנועה ולידים אליכם.

לא טוב, אבל זה מה יש.

תוספת מאוחרת: יונית צוק כתבה פוסט על העניין שהגיע לכאן במהלך סוף השבוע. השורה התחתונה שלו: הפצה של בלוג זה כאב ראש שאינלתאר. רשימת תפוצה עוזרת. וסבלנות של צב. אבל צב סבלני, לא אחד מהצבים העצבניים האלה שעפים עליך כשאתה מדבר איתם לפני הקפה.

יאללה, חברים, תאספו את המשפוחה, עוזבים את פייסבוק

חברים, קדימה, לארוז. עוזבים את פייסבוק. אין לנו מה לעשות שם יותר.

טוב, לא באמת. אבל קצת. בטח אם יש לכם עמוד עסקי בפייסבוק. כי בימים אלה, נראה כאילו מה שיש לפייסבוק לתת לעסק שלכם הופך פחות ופחות אטרקטיבי.

פעם, פייסבוק החביאה את התכנים בעמוד שלכם והכריחה אתכם להוציא כסף רק כדי שאנשים יקראו. אחר כך היא הורידה את החשיפה והעלתה את המחירים. ושוב. ועוד פעם. המגמה הזו נמשכה ונמשכה עד כדי כך, שהיום אתם צריכים לשלם כסף טוב רק כדי שאמא שלכם תקרא את העמוד שלכם בפייסבוק.

(אגב, אני מכיר אנשים שהיו משלמים כסף טוב כדי שאמא שלהם לא תקרא את העמוד שלהם, אבל זה עניין אחר לגמרי.)

ועכשיו, צוקי הודיע שהחשיפה של העמודים העסקיים תרד עוד יותר, לטובת עוד משפחה ועוד חברים. עכשיו, דונט גט מי רונג: משפחה וחברים זה יופי. אבל מסתבר שמשפחה וחברים זה רע מאוד לעסק. כאילו לא הספיק שהם רוצים תשומת לב וארוחת ערב, עכשיו הם גם באים במקום השיווק של העסק. וזה כבר נהיה בעייתי למדי, כי אם אין שיווק, איך נאכיל אותם?

ואני מזכיר לכם, השיטה הזו, שלוקחים לנו עוד ועוד כסף תמורת פחות ופחות חשיפה – היא שיטה שלא נותנת לנו לקוחות. הלקוחות הם לא שלנו, אלא של פייסבוק, שבסך הכל מאפשרת לנו לכתוב להם פה ושם. כמה זה רע? לי, למשל, יש 13 אלף עוקבים בעמוד העסקי בפייסבוק. נשמע מעולה, נכון? אתם יודעים כמה אימיילים של העוקבים האלה יש לי?

נכון, אף אחד.

למעשה, אין לי אפילו רשימה של האוהדים של העמוד העסקי שלי. פייסבוק מראה לי את המאות הבודדים האחרונים שהצטרפו – וזהו. וגם אותם היא מראה רק אחרי שהפכתי את העמוד העסקי ומצאתי את הפינה הנסתרת שבה הם מוחבאים.

אבל בעצם, אתם יודעים את כל זה. גם אצלכם זה ככה.

קצת מצחיק שבדיוק קבעתי תאריך לסדנת פייסבוק אפקטיבי לעסקים קטנים, שכבר כמעט התמלאה, אבל זה בסדר. חוקי הכתיבה האפקטיבית עובדים גם בפלטפורמות אחרות. מה שברור הוא שככל שנוקף הזמן, אני מגלה שמרבית התקציב של מפרסמים נבונים בפייסבוק מוקדש להוצאת פרטי הלקוחות מפייסבוק, כדי שהמפרסם יוכל לדבר איתם בפלטפורמות כמו בלוגים ורשימת תפוצה.

שהן שלנו. לא של פייסבוק.

רוצו לפתוח בלוג

מזכיר לכם שבשבוע שעבר קראתי לכם לפתוח בלוגים. לנתב את התנועה בחזרה אל הנכסים שלכם. ככה אני, לעת זקנה נהייתי מהפכן. אם זה עוזר, אז לא רק לכם אני אומר את זה. ובעניין זה, תזכורת גם לסדנת הבלוגריות ההולכת ומתמלאת שתיפתח בעוד שבועיים.

בשבוע שעבר ישבתי בחברת מזון גדולה מול תקציב שיווק של מאות אלפי שקלים בפייסבוק ועמוד של מאות אלפי עוקבים, ושאלתי את סמנכ"לית השיווק, "נו, וכמה כתובות אימייל של לקוחות יש לך?"

"אף אחת," היא אמרה לי.

"יופי," אמרתי לה. "אז תמשיכי לשלם לפייסבוק על הזכות להיראות, כמו שאת משלמת לשופרסל על הזכות להימכר. ובכל פעם שיש לפלטפורמות האלה גחמה חדשה תשברי את הראש מחדש איך את שומרת על העסק. או שבמקום זה תקחי חצי מהכסף, ותבני רשימת תפוצה של עשרות אלפים בתוך שנה, ותתחילי לדבר ישירות עם הלקוחות שלך".

"כן, אבל לאן אני לוקחת אותם משם?" היא שאלה.

"לבלוג. את לא קוראת את רשימת התפוצה שלי?"

"לא," היא אמרה לי. "ארוך מדי."

המלצות:

  • התחלתי לקרוא בשבועות האחרונים אתר בשם תוכניסט. הכתיבה שם לא רעה אם כי טעונה שיפור מסוים. אבל אני ממליץ בפה מלא על התכנים. הם מצוינים: יסודיים, מעוררי מחשבה והכי חשוב, מקוריים. ותאמינו לי, להיות מקורי בימים אלה זו חתיכת עבודה קשה.

  • עוד לא הייתי בסדנה של כנרת יפרח מנמלה. אני לגמרי מתכוון להגיע לשם כשאתפנה. מה שכן, את הספר המצוין  שלה קניתי,  והקבוצה שהיא הקימה בפייסבוק היא יופי של מרכז ידע על מיקרו קופי. חוץ מזה, ואת זה אני כן יודע ממקור ראשון: היא בחורה נהדרת עם קארמה טובה. בקיצור, אני סומך את ידי על כל מפעלותיה, מהרצאה ועד אפיון שפה ארגונית. דברו איתה. היא נהדרת.

 

==

 

אחרון ודי: אני מעריך (ומקווה) שההרשמה לסדנה של 18.3 תיגמר בקרוב, אז אל תחכו.

 

יאללה, שיהיה שבוע חמאת בוטנים. ושמתם לב שהחמאה המלוחה של תנובה חזרה? איזה אושר, הא?

 

תבלו,

 

השמן

חמישה דברים שלא ידעתם על כתיבה בפייסבוק

הנה חמישה דברים שלא ידעתם. או שכן ידעתם וסתם יצאה יופי של כותרת. אני לא אומר שהשימוש בטיפים האלה תמיד תמיד מומלץ או אסור לעד.  מה שכן, לאורך זמן, הם ישפיעו באורח משמעותי על מי שקוראים אתכם ומה שהם חושבים עליכם, אז הנה, אל תשכחו, חמישה טיפים לכתיבה בפייסבוק:

תפסיקו לדבר על עצמכם

כתיבה בגוף ראשון היא לא רעיון טוב. אני ואני ואני מעיף לאנשים את הפיוז. אם לא לכולם, אז לפחות לחלק ניכר מהם. ואפילו אם האני ואני ואני הזה עובד לכם מעת, תזכרו שהוא עולה לכם בקוראים. הרבה קוראים. אם תתחילו את הפוסט בסיפור על חבר שלכם או על לקוח שלכם, רוב הסיכויים שתקבלו הרבה יותר אמפתיה מהקוראים. ותשמעו קטע: רובם אפילו לא יבינו למה.

(רמז: כי זה סיפור. וכי הכותב לא חושב שהוא מרכז היקום. )

***שתפו בכל הכוח*** לא עובד

אנטי ביבי, אנטי לפיד, אנטי גבאי, אנטי שוברים שתיקה ואנטי שוקולד השחר מצמצם אתכם בסופו של דבר לאנשים שהדעות שלהם הן בדיוק, אבל בדיוק כמו שלכם. הלייקים, התגובות, השיתופים – כמעט תמיד יגיעו מאנשים שחושבים כמוכם. האחרים יפסיקו לקרוא אתכם.

גם אתם כותבים את הפוסטים האלה? המלצה: לכו לשכנע נמלה שהיא נמלה. זה בערך אותו דבר, והערך הוא אותו ערך.

ארוך זה דווקא מאה אחוז

יש איזשהי הנחה, אולי זו כבר קביעה של ממש – שפוסטים קצרים עדיפים על פוסטים ארוכים. שמוטב להגיד הכל בשתיים או שלוש פסקאות. שלא טוב לאכול לקוראים את הראש.

אז נכון שפוסטים קצרים הם קלים יותר לעיכול ובאופן כללי הרבה פעמים עובדים טוב יותר. אבל האמת היא שחלק ניכר מהפוסטים הנקראים, הזכירים, המשותפים והמוצלחים ביותר הם ארוכים. כי אין פוסטים שהם ארוכים מדי. אלה פשוט פוסטים שלא כתובים טוב מספיק.

אז אם יש לכם את היכולת והכישרון, אל תפחדו מהאנשים שמשאירים לכם בתגובות "אמ;לק", כמו כלב שלא אספו אחריו. האמ;לק מעיד עליהם, לא עליכם. ותכתבו מדי פעם גם ארוך. בטח אם יש לכם משהו משמעותי להגיד.

(עם זאת, אם כולם כולם כותבים "אמ;לק", הייתי שוקל שינוי של האסטרטגיה הזו.)

אם לא תניעו לפעולה לא יקרה שום אסון

"רגע, אבל איפה פה ההנעה לפעולה," שואלים המוני בעלי עסקים ויועצים עסקיים. איפה הקריאה לקנות, להגיע לחנות, להירשם לסדנה, להצטרף למועדון? אם אין את זה אז מה הטעם?

הטעם הוא במערכת יחסים. תחשבו רגע על טיפוס, שבכל פעם שהוא מדבר אתכם – מנסה למכור לכם משהו. ולעומתו, תחשבו על מישהי שמדברת איתכם ומספרת לכם על בסיס קבוע, אבל רק בכל שיחה שנייה או שלישית מציעה לכם לקנות. יותר נוח להקשיב לה, לא ככה?

(בטח ככה.)

פשוט הכי טוב

הנקודה הזאת שווה פוסט עצמה. פוסט ארוך.

"עבורך" לא יותר טוב מ"בשבילך", "רושם" לא יותר טוב מ"כותב". "הינו" לא יותר טוב מ"הוא", "יש ברשותך" לא יותר טוב מ"יש לך", "במידה ו" לא יותר טוב מ"אם". למעשה, בחלק מהדוגמאות האלה, לא רק שהאפשרות ה"פשוטה" טובה יותר, האפשרות ה"גבוהה" היא שגיאה בעברית.

תכתבו כמו בני אדם למען השם. כמו שאתם מדברים. העניין הזה שאנשים מגיעים למקלדת ופתאום מרגישים שהם צריכים להיות סופרים או עורכי דין יכול להוציא לקורא הסביר את העין.

תזכרו, רוב הזמן הכי טוב לכתוב כמו שמדברים עם ההורים: בכבוד, בטח שבכבוד – אבל למה לסבך? דברו פשוט. ככה יותר אנשים יבינו אתכם והרבה פחות אנשים יתעצבנו מכם. לא עדיף ככה? בטח שעדיף.

יאללה, תהיו טובים. ושיהיה שבוע ציף ציף מעל הרציף.

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

איך הגענו עד לכאן עם כל הריבועים האדומים האלה?

לפעמים יש לומר את המובן מאליו. ואמר כבר במאה ה-16 הבעל שם טוב, שאם נאמר את המובן מאליו פעם אחר פעם אחר פעם, אולי אולי גם נקשיב פעם למה שאנחנו אומרים. טוב, הוא לא אמר. ואולי טוב שלא אמר, כי ממילא לא היינו מקשיבים.

אז אני אומר את המובן מאליו: ביער ביער, ביער השחור של המכשפות ועכבישי הענק והחלזונות הטורפים והמרמיטות הארסיות וזאבי האדם גדומי הפנקריאס והעוד כל מיני חיות עם יחסי ציבור ממש מחורבנים, שם ביער שוכנות גם הנוטיפיקציות.

יש להן שיניים ארוכות, יש להן צבעים רעילים מזעזעים, יש להן קוץ אכזרי בזנב ואטיטיוד מהגיהנום. ויש להן משימה. המשימה שלהן היא לחרבן לכם את החיים.

יו, שנייה! נוטיפיקציה בפייסבוק! כבר חוזר!

טינק!

איפה הייתי? הו, איזה חתול מקסים.

הלך הפוסט. הלכה חצי שעה עבודה.

 

*חצי שעה, סטטוס אחד שלא מצחיק אף אחד  ו-12 לייקים אחר כך*

 

שבתי. מה העניינים? איך אתם? למה אנחנו כאן? על מה אנחנו מדברים לעזאזל?

אם כל רע, הנוטיפיקציות האלה. הן הורגות לנו את הריכוז, הן הורגות לנו את האפקטיביות והן הורגות לנו את היצירתיות. והן גם עושות חשק לפחמימות. הן מכהות אותנו. הן הופכות אותנו ליצורים חיוורים, לאים ומשועממים שרק מחפשים את המנה הבאה.

אתם לא מצליחים לכתוב? לא מצליחים להתרכז?

תשתיקו אותן. שימו אותן בהולד. תבטיחו לעצמכם שעכשיו חצי שעה בלי. סגרו את כל הטאבים המיותרים, הגיפו את התריסים ואת הטלפון היאורה השליכון. הממזר ממילא יחזור תכף. ככל שתתרחקו ממנות הסם הקטנות ונטולות כל הערך האלה, כך גדלים הסיכויים שתצליחו לכתוב. אין אפס. ככל שתתרחקו לזמן רב יותר, תכתבו טוב יותר, מעניין יותר, חי יותר.

תזכרו. נוטיפיקציות זה אלכוהול. נוטיפיקציות זה ניקוטין. נוטיפיקציות הן גושים קטנים ומכוערים של נרקוטיקה שיש בהם אפס שמחה, שינקו מכם את לשד היכולת, את חלב התבונה, את ניצוץ הגאונות.

השיבו אליכם את כל הילדים האבודים האלה. יש לכם אותם. או שאולי יהיה. תכף. עוד מעט. רק תכבו קודם את רעש הרקע הכל כך כל כך מסוכן הזה.

==

ההרשמה לעדכונים מהבלוג נמצאת בתחתית העמוד הזה. אתם מוזמנים להירשם. אבל בזהירות, זה לא הטיפ השבועי: יש הרבה עדכונים.

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות