פתיחה Archives - כתיבה אפקטיבית

כולם יודעים ופתיחות גרועות אחרות

באינטרנט כותבים. בלי סוף. ולא סתם כותבים. כותבים מאמרים, כותבים טיפים, כותבים סטטוסים ארוכים ומפורטים על ענייני היום, מביעים דעות. לפעמים אני חושד שיש יותר כותבים מקוראים באינטרנט. ואיך מתחילים טקסט באינטרנט? "כולם יודעים", "לכולנו ברור", מובן לכל", "אין ספק ש", "כל אחד יודע". למה?

לא יודע. ככה כל אחד עושה.

לא כולם יודעים

האמת המרגיזה היא שלא כולם יודעים, לא לכולם ברור, ותכלס: יש ספק. אבל ראבאק, קשה להתחיל מאמר. באמת שקשה. כמה קשה? נסו לכתוב 100 טיפים בלי להתחיל אף אחד מהם ב"כולם יודעים". קשה זה לא מילה. לפעמים אני מורט את שערותי כדי לא לכתוב כולם יודעים.

 כי כולם יודעים ודומיו הם קיצורי דרך לא ראויים – קפיצת דרך לוגית לא לגיטימית, שמניחה הנחה לא מבוססת. ואם אתם מתחילים את הטקסט שלכם בהנחה לא מבוססת, ובכן, איך להגיד את זה בזהירות, לא משנה מה יבוא אחר כך – הערך שלו מוגבל. אי אפשר לבנות טיעון בלי להניח תשתית מסוימת: עובדתית, הלכתית, ראייתית.

 "כולם יודעים" משמעו בעצם "התשתית הנורמטיבית היא", אבל שוב, מדובר ברוב המקרים בנורמה של הכותב, או בנורמה של הכותב לצורך המאמר הספציפי הזה. קחו את הכולם יודעים הזה ותורידו אותו בבית שימוש, ועכשיו תחשבו רגע למה רציתם להגיד את זה. בשתי הדקות שתפעילו את הגלגלים במוח, הטקסט שלכם יטפס לפחות שלוש-ארבע קומות.

 ואת זה לא כולם יודעים.

תוספת מאוחרת לפוסט הזה

 

צמד המילים הזה ודומיו (כולל, "מכירים את זה ש…") הם פתיחה רעה, לא רק בגלל הבעיה העובדתית, אלא גם בגלל חוסר המקוריות: יותר מדי אייטמים, פוסטים, מאמרים וסטטוסים מתחילים ככה. ואם קראתי יותר מדי אייטמים שהחילו ככה, אין לי שום עניין להתחיל עוד אחד.

אז מה שאני מציע זה שתכתבו. תכתבו כולם יודעים אם זה עוזר לכם. תשתמשו בכל הפתיחות המחרידות שיש בעולם, אבל תזכרו שהשתמשתם. ממילא, השורה הכי חשובה בתוכן שלכם היא השורה הראשונה. ממילא תחזרו לזירת הפשע. ממילא תמחקו ותכתבו שם משהו שיעיף את הסכך.

 

נכון?

 

==

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות

חמש חתונות ולוויה אחת

(או: איך לכתוב פתיחות נפלאות)

תשעה מתוך עשרה קוראים לא חוצים את הפסקה הראשונה של טקסט שהם קוראים. מחציתם לא מגיעים אפילו למשפט השני. הייתי עוצר ונפרד מהם עכשיו, אבל הם כבר לא קוראים את המאמר הזה.

כלומר, לא משנה בכלל מה יש לכם להגיד במאמר; אם לא תשכילו למשוך את הקוראים פנימה בפסקה הראשונה, במשפט הראשון – הם פשוט לא יישארו כדי להקשיב. יש להם דברים יותר טובים לעשות, יש להם מאמרים יותר טובים להפסיק לקרוא, יש להם כותבים טובים יותר להעליב.

אז הנה, בלי יותר מדי מלל מיותר, חמש פתיחות טובות (יכולתי לכתוב כאן גם על פתיחות רעות, אבל אז אף אחד לא היה נשאר לסיום):

סיפור

(או, יום אחד עלה יוהאן קרויף למשחק גמר גביע אירופה בכדורגל ובדקה ה-24 גילה לפתע שהוא שכח את הנעליים בחדר ההלבשה). סיפור הוא מקרה מנצח, כי יש בו שורה ארוכה של חכות שיכולות לתפוס את הקוראים שלכם: הם יכולים להתעניין בגיבור הסיפור או בנושא הסיפור, הם יכולים להסתקרן ולתהות מה קורה בהמשך, הם יכולים להתרתח כי מה פתאום אתה כותב על כדורגל במאמר על כתיבה – ולהמשיך לקרוא רק מהעצבים.

אמירה מופרכת לחלוטין

(או, שיעור גדול יותר של עגבניות מעדיפות לקרוא את הגארדיאן, מאשר מלפפונים הבוחרים לקרוא את הטיימס). בואו נודה על האמת: הקורא הוא אויב, והמטרה היא לבלבל את האויב. אם תכתבו אמירה מטופשת מספיק, סביר להניח שתצליחו לעניין חלק ניכר מהקוראים שלכם, ולו רק בשאלה "מה בעצם האידיוט שכתב את הדברים האלה התכוון להגיד?"

בדיחה

(או: מכירים את הסיפור על הדוב והארנב? לא, אין סיכוי שאני מספר את הסדיחה הזו פה בבלוג. רוצים את ההמשך? שלחו לי אימייל). בדיחות זה תמיד טוב: בדיחות שוברות את הקרח, בדיחות מעלות חיוך או מוציאות פרצי צחוק, בדיחות טובות לבריאות, לכלכלה ולחיי מין סדירים. בדיחות זה שיגעון המוזיקה. רק תזכורת: בדיחה היא גם הדרך הטובה ביותר להעליב ציבור שלם, אז בזהירות.

ציטוט של ברנרד שואו

(או: "השאלה היא לא כמה זמן חיית, אלא מה הספקת לעשות בחייך"). טוב, לא חייבים ציטוט של ברנרד שואו, שבינינו, היה אנגלי שוביניסט ואנטישמי (אולי. זה העניין עם אנשים שאתה מצטט. מישהו תמיד יאשים אותם באנטישמיות, שוביניזם, הומופוביה או משהו אחר). מה שכן, משפט טוב – ולא משנה את מי אתם מצטטים – מרחיב את הלב, מרחיב את הדעת ושומר את הקורא אצלכם. ובינינו, זה כל מה שאנחנו רוצים, נכון? להשאיר אותו כאן במשפט הזה, כדי שיוכל להפסיק לקרוא במשפט הבא.

סטטיסטיקה

(או: תשעה מתוך עשרה קוראים לא חוצים את הפסקה הראשונה של טקסט שהם קוראים). סטטיסטיקה היא הכל: היא סיפור, היא שקר, היא הלצה. היא כל מה שאתם (או הקורא) בוחרים לעשות ממנה, ובלבד שאתם כותבים אותה בצורה מספיק מעניינת. אני ממליץ במיוחד על סטטיסטיקות הזויות לחלוטין, כמו 67% מדובי הקוטב בחצי הכדור הדרומי מעדיפים לנשנש צ'יריוס לפני שהם נרדמים. אין לך סם מעורר קריאה אפקטיבי יותר מדובי קוטב שמנשנשים צ'יריוס.

ולסיום, סיום: ברצינות, איך לעזאזל אתם מצפים להסבר על סיום באייטם על פתיחות? והאם בכלל יש צורך לכתוב לו סיום? האם יש צורך לכתוב סיום למאמרים בכלל? האם הכל מתמצא במסקנה? בשורה תחתונה? אני לא בטוח. אני נגד סיומים.

ובכל זאת, מילה אחת: הסיום חשוב, כי הרבה פעמים הוא זה שמניע לפעולה. זו יכולה להיות מכירה או שיתוף או לייק או תגובה, אבל הרבה יותר חשוב מהפעולות האלה, הסיום נשאר בלב של הקורא. הסיום נוגע בו. הוא יכול להניע אותו גם בפעם אחרת: לקרוא אייטם אחר שלכם, לחשוב על משהו שאמרתם ואולי אפילו להתכופף ולעזור לאבא שלו לשרוך את הנעליים.

אף פעם לא תדעו איזה תהליכים נהדרים הנעתם בעצמכם, אבל תמיד כדאי לכם לנסות. זה יעשה לכם טוב על הלב. מבטיח.

==

סדנת כתיבה לעסקים קטנים ובינוניים.

סדנאות כתיבה ארגוניות