ריצה Archives - כתיבה אפקטיבית

רשמים מטיול בנהר האנא עארף

בשבוע שעבר היה לזאתי יומולדת. היא ואני, אנחנו ביחד כבר 34 שנה. מתוכן, ב-38 ימי הולדת כבר פישלתי. בהתאם לכך, היא מגיעה לימי הולדת עם ציפיות מוגבלות וסט של הוראות. ככה אני יכול לפשל באופן גרנדיוזי פחות וספציפי יותר.

  • "אני רוצה טיול מים משפחתי," הודיעה לי השנה.
  • "אני על זה!"

חיפשתי, חיפשתי. מה הבעיה? טיול מים באזור המרכז, אוגוסט 2018, התחממות גלובלית בטורבו. וואט קוד פוסיבלי גו רונג? בסוף מצאתי את השלולית המתייבשת של מקורות הירדן, אתם יודעים, פאתי ראש העין, ירכתי פתח תקוה.

  • "יש שם צל, כן?" ההיא שואלת.
  • "כבר חוזר אלייך," אמרתי לה והתקשרתי לאחי.

 

  • "מים וצל, אחי! מהר, איפה? בין הרצליה לבת ים."

ההוא קיבל התקפת צחוק. "כשתמצא תגיד לי. ואבא עליו השלום מוסר שעזבנו את אירופה לפני 70 שנה. לא נגמר שם כל כך טוב".

וככה לקחתי לילה בבית הלל, על גדות נהר האנא עארף.

(טיפ כתיבה: אם יש לכם סיפור נחמד, ספרו סיפור נחמד ואז תעברו לעניין עצמו)

העיקר התכנון

הזאתי ואני תמיד אומרים שהבעיה שלנו זה שאנחנו לא מצליחים לתכנן, אז פתחתי מפה בלילה שלפני הבוקר וסימנתי לעצמי שאני יוצא על גדר המערכת של בית הלל ומשם צפונה ומנסה לפלס ככה דרך לכיוון מטולה עד שאתעלף ואחזור.

תכננתי!

בערך.

קמתי בבוקר בבוקר, כי כשטיפוסים מפוקפקים וקומפולסיביים מצליחים לגרור את עצמם לטיול בצפון, הם מטיילים פעמיים: פעם אחת עם כולם ועד פעם אחת בבוקר בבוקר, לפני שכולם מתחילים.

סחבק באפלה. מפחיד ילדים.

ויצאתי לדרך. היה קריר ונעים וחינני וסימפטי, והבחילה מהפיצה (הנהדרת!) של אתמול בערב נשארה איתי בקושי ארבעה-חמישה ק"מ. נדבקתי לגדר המערכת ופניתי צפונה, כמו בתכנון, אבל מהר מאוד היא המשיכה מערבה ונפרדנו. אני טיפסתי צפונה. ניסיתי להיפרד מהכביש ולרוץ קצת בשדות, אבל הם שבו וחסמו אותי.

אולי הייתי צריך לתכנן טוב יותר.

את הפנייה צפונה ליובל וכפר גלעדי גם פספסתי. הייתי עסוק בלהתפעל מהטבע. כל כך עסוק, שהגעתי לפאתי קריית שמונה. ולמרות הבטון של אזור התעשייה, הצלחתי למצוא ציר ממזרח לעיר וסוף סוף חזרתי לשבילים החומים.

"אחח, איזה יופי. איזה שקט! איזה חופש טוטאלי ושביל אינסופי!" חשבתי לעצמי.

ונכנסתי במחסום.

למה לשים מחסום בכניסה לשביל בפאתי קרית שמונה, למען השם? באמת רק אלוהים יודע, אבל זה לא מה שחשבתי עליו כשהייתי דבוק שם למחסום, וגם כשקילפתי את עצמי ממנו וזחלתי מתחתיו.

נוף בראשית.

חברים ותיקים

מה שחשבתי היה, "איזה יופי שאני לא בתל אביב ואף אחד פה לא מכיר אותי. שור אינאף, דקה וחצי אחר כך אני פוגש את גיל בנימיני, שראה אותי עושה פדיחות כבר באייטיז בפנימיה צבאית.

אין דבר. בשלב הזה עוד הייתי מלא אנרגיה. הפדיחה האמיתית היתה כשנפגשנו שוב, חמישה או שישה קילומטר אחר כך, כשנראיתי כאילו, ובכן, עוד קומביין עבר עלי. אבל ככה זה, בן אדם בן ארבעים ושבע יוצא לריצה כשהוא נראה כמו שהוא נראה – יש לו רק את עצמו לבוא אליו בטענות.

בסוף הצלחתי לחזור לצימר שלנו. התכנון שלי הוכיח את עצמו היטב: התכוונתי לרוץ מערבה וצפונה ורצתי בעיקר מזרחה ודרומה. מה שלא תכננתי היה הנחל ליד החדר. בשבע בבוקר הייתי בחדר. בשבע ועשרים הייתי במים של נהר האנא עארף. חתיכת אושר קפוא שאין לתאר.

(אין, אין כמו לרוץ רחוק מהבית במסלולים פחות מוכרים.)

טיפ כתיבה: כשאתם יושבים לכתוב על תוכן פחות מוכר (כמו ריצה) או כזה ששכחתם (כמו ריצה), קו בחשבון שבהתחלה תזיעו חצץ, כדי להיזכר )או ללמוד) איך מתבטאים בסביבה הזאת. אל תדאגו, אחרי שניים או שלושה פוסטים כאלה תתרגלו ותמצאו את האיך והלמה שלכם.

גם אז תזיעו חצץ, אבל על הבעיה הזו נדבר פעם אחרת.